קשה להיות דתייה ללא ילדים
השאלות הלוחצות על אימוץ וההצעות האדיבות להתפלל לפוריותה, הביאו את רבקה בראון-לוי לכתוב על זה ספר. "ככה זה אצלנו, המאמינים - הרחם שייך לכולם, ואם הילד לא הגיע תוך כמה חודשים, את כבר לגמרי לא שייכת לעצמך"
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- רבנים, אל תשבו על הגדר/ הרב רפי פוירשטין
צפו: כך פועל עולם השידוכים החרדי
- קבלו את הדוסים הכי מצחיקים
"מצד אחד, התלבטנו המון בעניין החשיפה, והיו כל מיני דילמות גם בהקשר של צניעות וגם בהקשרים נוספים", בראון-לוי מספרת. "אבל הצורך לדבר על זה בחברה הדתית, שבה הנושא פשוט לא מדובר, היה לי חשוב. כשאני רציתי לשאוב כוחות ולהתמודד עם הקושי שבניסיונות ההפריה הכושלים, לא היה לי ספר שילווה אותי".
הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות
כשבראון-לוי מדברת על קשיים - היא מתכוונת, בראש ובראשונה, ליחס של החברה הדתית כלפי נשים המתקשות להרות. ניכר שיש לה בטן מלאה על חוסר הרגישות שחוותה לא פעם. היא ובעלה נישאו בגיל 24, והחלו בטיפולי פוריות לאחר ניסיונות כושלים להרות באופן טבעי. באותו שלב, פחות או יותר, התגלה הקושי של החברה להיות אמפטית ולא לוחצת בו זמנית; מתעניינת מבלי להפגין חוסר טאקט.
למשל, כשאחת מחברותיה לעבודה בבית הספר שבו היא מלמדת, שאלה לשמה השני, על מנת שתוכל להתפלל על הריונה. לשאלתה של בראון-לוי ממי שמעה, ענתה החברה עם הכוונות הטובות כי "המנהלת של האולפנה סיפרה לי", ובינתיים הציעה לבראון-לוי לחשוב על האפשרות של אימוץ, ושזה "בטח לא יזיק". אפילו לאחר הלידה עוד שמעה ממכרה כי "אני באמת לא מבינה מה הבעיה כששואלים אתכם לגבי אימוץ. אתן רגישות כל כך, אולי בגלל זה רובכן לא מצליחות להרות".
לא רבים מבינים את הרגישויות העומדות בפני זוג המשתוקק לילד. זה מתבטא לפעמים במקומות הכי פחות צפויים ומלאי כוונות טובות. למשל, לנדב את הזוג בראון-לוי להיות ה"קוואטרים" (הזוג המעביר את הילד הנולד מאמו לאביו) בברית, כסגולה לפוריות. אבל ככל שחלף הזמן, בראון-לוי מתארת כי היא התקשה יותר ויותר לשמש בתפקיד זה.
למרות שבראון-לוי אומרת כי היא בטוחה "שהכל בא ממקום טוב של רצון לעזור", הרי שבשורה התחתונה "קשה יותר להיות אישה דתייה בלי ילדים". או כמו שהיא מנסחת בחדות בספר: "ככה זה אצלנו, המאמינים: הרחם שייך לכולם, ואם הילד לא הגיע תוך כמה חודשים - את כבר לגמרי לא שייכת לעצמך".
"שנאתי את הבטן"
לא רק על החברה הדתית יש לבראון-לוי ביקורת, אלא גם על עצמה. היא מודה כי בשנים ההן חשה קנאה עזה באותן נשים הנושאות את הסטטוס "אמא", ומתארת כיצד נמלאה עצבות כאשר נכחה בבריתות, בקידושים או סתם עברה ליד גן המשחקים ביישוב.
"מעולם לא שנאתי אותן, והדגשתי זאת בספר", היא אומרת. "להיפך, שמחתי עבורן שאינן מכירות את הצער הזה של אישה מאותגרת פוריות. אבל שנאתי את הבטן, את הקלות שבה היא יוצרה. מוזר לי היום להיות במחנה השני. לקח לי הרבה זמן להרגיש 'שייכת'. התחושה השונה הזו של התרגשות עצומה; של חלום בלתי נתפס שסופסוף התגשם - ליוותה אותי לאורך ההיריון ועד הלידה.
"ההיריון עצמו היה גם כן קשה מאוד, ולווה בהמון סיכונים. הרופאה אמרה שסיכויי ההישרדות הם 50-50. הקדוש ברוך-הוא ליווה אותנו בצורה בלתי רגילה. הפלא הזה שיצא בשבוע ה-33, עוד לפני שהספיקו להזריק לי 'צלסטון' להבשלת הריאות - בכל זאת נשם בכוחות עצמו. היינו חודש בפגייה. הוא התחזק מידי יום בצורה מדהימה, והוכיח לנו מהו נס, ועד כמה הסקירה של תחילת חודשי ההיריון איננה ברורה מאליה".
כשאי אפשר אפילו לחבק
קושי נוסף שבראון-לוי מרחיבה עליו את הדיבור בספר, הוא ההתמודדות עם ימי הנידה, אותם היא מתארת כ"מורכבים בהרבה עבור זוג שנמצא בתקופת הטיפולים". כשארנן בן הזוג צריך היה להזריק לה את הזריקה, מבלי יכולת לחבק אותה - "זוהי מציאות מתישה שלא ניתן לדמיין", כדבריה.
"כמה עברנו, בתקופה שאין לה סוף", היא אומרת. "אלה היו חודשים של טיפול אחד, ועוד אחד, ועוד. כל יום היה הרבה יותר מסתם עוד יום. זו הייתה התמודדות מחודשת עם הזוגיות, הביחד, ההבנה שצריך המון סבלנות לקראת משהו שרוצים ממש עכשיו. אבל אין עכשיו. צריך ללמוד להכיר את מושג הזמן מחדש.
"זה יכול לפרק זוגיות חלשה, או לבנות משהו חזק בהרבה. כל יום מביא איתו תובנה שונה מהיום שקדם לו. הכאב הפיזי והמעבר מטיפול אחד למשנהו; האמונה בכל טיפול שיצליח, והתקווה הגדולה שמלווה בריסוק מוחלט של אכזבה איומה. אלה לא חיי זוגיות של גידול ילדים, הכנת שיעורי הבית, ארוחת ערב, מקלחות ולישון. זו זוגיות שמכילה דרך ארוכה של הקשבה עמוקה, הבנה הדדית ברמה שאי אפשר לדמיין, תמיכה - תמיד, גם כשהגוף מפורק וזועק מכאב, ואין מה לומר או איך לנחם.
"השתיקה גם היא צריכה לבטא תמיכה. כשהבטן כבר מכחילה מזריקות, ואין מה לעשות, כי צריך עוד זריקה אחת לפני הסוף. החיבוק שמעביר חום ומסר של אנחנו ביחד. הלילות הקשים שנראים מרים במיוחד, וגורמים לנדודי שינה ופחד מפני ההמשך. צריך להכיר את הצורך בזוגיות שונה מן הרגיל, כי החיים הללו ממש לא שגרה. וצריך לדעת שכל טיפול מביא איתו אמונה גדולה יותר, עמוקה יותר, כוללת בהרבה מן המציאות הפשוטה".
להאמין - גם כשכואב
בראון-לוי פונה לאלוהים לאורך הספר כולו. לפני הפריה חוץ-גופית היא כותבת: "אבא יקר ואהוב, ריבונו של עולם. כמה הטבע חזק. כמה הרצון בוער... זה גדול עלי, אבל אני סומכת שזה אמיתי ועמוק".
למרות המשתמע מבין השורות, ההתמודדות עם האמונה לא הייתה קלה. "אף פעם לא האמנתי שאפשר לומר את המשפט 'הכל לטובה' בפשטות. צריך לחפש לעומק וללמוד". כך, הזוג בראון-לוי גם לא פנה לפתרונות "מיסטיים". לא נסיעות לקברי צדיקים, לא סגולות ולא עמידה בתור אצל רבנים על מנת לקבל ברכה. "אני מבינה את הנשים שכן פונות לכיוונים כאלה, אבל לי זה לא התאים", היא אומרת.
בערב יום כיפור, כאשר חזרה מבית החולים בידיעה שהעובר שברחמה מת, ועליה לעבור גרידה במוצאי החג – בראון-לוי כמעט ונשברה. "האכזבה הייתה כואבת מדי, והתפילה אחת מן הקשות. כיצד אני אמורה להתפלל ולבקש רחמים ביום הדין, להתחנן על המשכיות החיים, כאשר יש בי משהו דומם שאין בו דבר קיום, וייצא ישר לעולם המתים? אם קרו ניסים לעם ישראל, למה שלי זה לא יקרה?"
לידת הספר, כאמור, הבשילה רק לאחר לידת הבן. בינתיים, בראון-לוי הצליחה להרות פעם נוספת - הפעם ללא טיפולי פוריות. "זה בלתי נתפס להפוך ממטופלת פוריות, לאישה שמסוגלת להרות לבד. פלאי הבריאה".
לפנייה לכתב/ת 
