העליון: הדרך לצמצום תאונות הבניין עשויה לעבור במערכת המשפט
תביעה שהגישו אלמנתו וילדיו של פועל הסתיימה בפיצוי של 75% בלבד, לאחר שנקבע כי להרוג היה "אשם תורם". גם העליון דחה את ערעורם, אך השמיע בשורה שעשויה לסייע לנפגעי תאונות שאין בידיהם ראיות מספקות, ובשולי הפסיקה גם הזכיר את תפקיד מערכת המשפט במאבק בתאונות
האם ניתן לפטור מנטל ההוכחה בני משפחה של עובד שנהרג בתאונה, התובעים פיצויים במצב שבו הראיות מזירת התאונה אינן חד משמעיות? בית המשפט העליון דן לאחרונה בהרחבה בסוגיה זו, בעקבות תביעת משפחתו של פועל בניין שנהרג בתאונת עבודה לפני 11 שנה. במסגרת פסק הדין התייחסו השופטים גם למקומה של מערכת המשפט במאבק בתאונות הבנייה הקטלניות.
אביו של הרוג בבניין: "אי אפשר לתאר את הסבל שלנו"
25% מהאחריות הוטלה על הפועל שנהרג
התאונה התרחשה ביולי 2007. הפועל, גאזי נעראני, בן 38 בעת פטירתו, נהרג מנפילה בגובה במהלך בניית בית פרטי בחיפה. אלמנתו ושלושת ילדיו הקטנים תבעו את היזם, את קבלן עבודות הגמר הראשי, ואת קבלן המשנה שהיה מעסיקו של ההרוג.
(צילום: Shutterstock)
עשר שנים לאחר התאונה, בינואר 2017, דחה בית משפט השלום בחיפה את תביעת המשפחה. השופטת, מעין צור, קבעה כי אין בפניה מספיק ראיות לפיהן נתן לקבוע כי המנוח נפל מהפיגום, או מהקיר התומך.
במהלך הדיון טענו בני המשפחה כי בשל היעדר הראיות החד משמעיות, יש להחיל במקרה זה את הכלל הראייתי "הדבר מעיד על עצמו" ולקבוע כי נטל ההוכחה רובץ על הנתבעים.
המשפחה הסתמכה על סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אשר קובע כי נטל ההוכחה עובר לצד הנתבע במקרה של תביעת נזיקין, אם מתקיימים שלושה תנאים: כשהתובע לא יודע מהן נסיבות התאונה, כשהנכס נמצא בשליטת הגורם הנתבע, וכשבית המשפט סבור שהראיות מצביעות יותר על כך שהנתבע פעל ברשלנות.
האלמנה והילדים טענו כי יש להעביר נטל הראיה היות ואינם יודעים איך והיכן המנוח נפל, והיות ושטח העבודה שייך לנתבעים, וכי מהראיות ההסתברותיות ניתן ללמוד כי הנתבעים התרשלו.
בית המשפט סתם את הגולל בפניהם בטענה זו, וקבע כי התנאי הראשון להעברת הראיה, כלל אי הידיעה, אינו מתקיים משום שהמנוח לבטח יודע איך והיכן נפל, והתובעים כיורשים שלו, נכנסים לנעליו. למעשה בית משפט השלום בחיפה בחן את ידיעת המנוח בזמן האירוע ולא את ידיעת התובעים בזמן המשפט.
בית המשפט הזהיר כי אם תתקבל עמדת המשפחה, תיגרם "תוצאה שאינה הגיונית, שלפיה תוצאתה של תאונה היא שתקבע על מי נטל ההוכחה: אם הניזוק נותר בחיים יהא נטל ההוכחה עליו, ואילו אם הניזוק נפטר יהא נטל ההוכחה על הנתבע".
(צילום: Shutterstock)
השופטת חילקה את האחריות בין הנתבעים השונים לפי החלוקה הבאה: 50% על קבלן המשנה – מעבידו של ההרוג. "למעביד מידת האשם המוסרי הגדולה ביותר, שכן הוא הגורם שנמצא באתר עם עובדיו כל העת, הטיל עליהם עבודות, פיקח עליהם ותדרך אותם", קבעה השופטת.
על הקבלן הראשי הוטלה 30% מהאחריות כיוון שהוא "העסיק קבלן משנה לא רשום, שאסור לו לבצע את העבודה". על היזם הוטלה 20% מהאחריות לנזק, כיוון "שלא דאג למינוי מנהל עבודה ולקיום חובותיו כמבצע הבנייה".
כמו כן הוטל על ההרוג "אשם תורם" של 25%. "במקרה זה ידע המעביד שהעובדים נוהגים לעבור לחלקת השכן על מנת להטיל את מימיהם, ולא מנע נוהג זה, ואף לא דאג להתקנת שירותים...", כתבה השופטת, "עם זאת כל אדם בר דעת מודע לכך שבהליכה על קיר צר בגובה של כמה מטרים קיימת סכנת נפילה שתוצאותיה קשות. המנוח יכול היה להגיע לאותו מקום דרך המגרש, דבר שהיה מונע את סכנת הנפילה. המנוח פעל בחוסר זהירות ותוך נטילת סיכון שלא לצורך".
לפיכך פסקה השופטת למשפחה פיצויים בסכום של 367 אלף שקל.
"היה על המבקשים להמציא חוות דעת של מומחה"
הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר החליט ביולי 2017 לדחות את הערעורים. בני המשפחה לא ויתרו ועתרו לעליון, שדחה אף הוא את ערעורם.
שופטי העליון, יצחק עמית, יעל וילנר, ודוד מינץ, קבעו כי "היה על המבקשים להמציא חוות דעת של מומחה שתתייחס לאפשרות לקבוע את המקום ממנו נפל המנוח לפי מקום מציאת גופתו על הקרקע. המבקשים לא מיצו את אמצעי הידיעה העומדים לרשותם, ומשכך לא עמדו בתנאי הראשון של אי-הידיעה, ולא ניתן להחיל בעניינם את סעיף 41 ולהעביר אל המשיבים את נטל השכנוע".
(צילום: Shutterstock)
כמו כן ציין בית המשפט העליון כי הכלל המשפטי הוחל בעבר גם כשהניזוקים עצמם יכלו לדעת את ההתרחשות, אך לא יכלו למסור את גרסתם כיוון שנפצעו או נפטרו.
"מקום בו בעת ניהול המשפט הניזוק עצמו נעדר ואינו מסוגל להעיד (ניזוק שנפטר, נמצא במצב וגטטיבי וכדומה), וקיימת עמימות עובדתית לגבי נסיבות היווצרות הנזק, איני סבור כי יש לשלול את תחולתו של הכלל אך ורק מן הטעם שהניזוק עצמו ידע או יכול היה לדעת את נסיבות האירוע", נכתב בפסק הדין.
כאמור, במקרה הנוכחי, קבע העליון כי בני משפחתו של הפועל לא מיצו את האמצעים העומדים לרשותם כדי לברר מה היו נסיבות הנפילה וכדי להוכיח את עמדתם.
פרקליטם של בני המשפחה, עו"ד עאדל מחאמיד ממשרד עו"ד לוטפי, מסר כי למרות דחיית הערעור מדובר בבשורה שיכולה לסייע לנפגעי תאונות התובעים פיצוי. לדבריו, "הלכה זו חשובה מאוד, והיא חלה על מקרים בהם הניזוק יודע את נסיבות התאונה אך אינו יכול למסור גרסתו בזמן המשפט, הן מחמת מוות או מחמת בעיות בזכרון. בהתאם להלכה זו ניתן יהיה להעביר את נטל הראיה בהתקיים התנאים האחרים לכלל".
לדברי מחאמיד, "המשמעות של פסק הדין יכולה לעזור לכל מי שנפגע בתאונה - לא רק בתאונת עבודה אלא גם אם הוא נפל ברחוב - ולא יכול להעיד על נסיבות התאונה. תמיד עדיף לחפש ראיות, אבל גם אם אין ראיות כמו בתיק הזה, זו לא סוף הדרך. ההקלה של פסק הדין מאפשרת להעביר את נטל הראיה - אבל זה לא אוטומטי".
מימין: עו"ד עאדל מחאמיד ועו"ד מוחמד לוטפי
"התאונות - לא גזירת גורל"
בשולי פסק הדין הוסיף בית המשפט העליון הערה שאינה קשורה ישירות למקרה, אך עשויה אולי לקדם את המאבק בתאונות הבנייה, שעלה לכותרות בתקופה האחרונה."המקרה שבפנינו הוא דוגמה אחת מיני רבות לעובד בניין שנפגע במסגרת עבודתו", נכתב בפסק הדין, "התופעה הכואבת של מוות או פציעה חמורה של עובד בניין אינה גזירת גורל, אך היא הפכה זה מכבר לחלק משגרת הידיעות החדשותיות שמגיעות לאוזנינו באופן תדיר. לעיתים היקף הסיקור התקשורתי אף מושפע מכך שהנפגעים משתייכים לקבוצות שנתפסות כשולי החברה הישראלית.
"אך לאחרונה פורסם דו"ח מבקר המדינה המתריע על עלייה במספר ההרוגים בתאונות עבודה בענף הבנייה, ועל כך ש'גופים ממשלתיים שהופקדו על אסדרת העיסוק בענף לא מימשו את אחריותם'.
"גם מערכת המשפט נדרשת לתת דעתה לבעיה חברתית זו, והדרך לצמצם את נזקיה הכואבים עשויה לעבור בנתיבי המשפט הפלילי, המשפט המינהלי והמשפט האזרחי", קבעו השופטים.
לפנייה לכתב/ת 
צילום: Shutterstock
מומלצים
