לרדת בגדול: הגירסה האלוהית
מראה חולני ורזה או מראה שמן ומדושן: קימורי הגוף ממיינים אותנו למעמדות חברתיים, וזה לא בהכרח צריך להיות ככה. תלמדו מהחכם התלמודי שהיה כבד משקל, ומאביו - אבי תורת הסוד - איך להתייחס לקילוגרמים מיותרים
המבדיל בין צום לזלילה
עם צאת יום הכיפורים קראנו בפרשת השבוע על הצד השני של חווית האכילה (דברים ל', ט"ו): "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בתענית יום הכיפורים אנחנו מבקשות להפגין מודעות ואחריות כלפי חטאינו. "אני יודעת שהייתי ממש לא בסדר השנה, ומגיע לי לסבול בעבור חטאיי. אני בוחרת להעניש את עצמי בעינויים קלים יחסית, בתקווה להציל עצמי מהעינוי האמיתי לו אני ראויה".
הענשה עצמית היא הסבר אפשרי לצום סגפני ובכללו צום יום הכיפורים. ההיגיון המקראי של צום יום כיפור ושל הפסוק מפרשת השבוע, זהה; מי שמרבה לאכול היא מפונקת וכפויית טובה, ומי שחוסכת אוכל מפיה – צנועה ומעריכה כראוי את מקומה.
משל לאדם שהייתה לו פרה כחושה
בעולם המקראי הוקדשו רוב המשאבים להישרדות יומיומית; אוכל, קורת גג ומעט חימום. אגירת מזון מיום ליום הייתה משימה קשה מבחינה כלכלית ומעשית, והיכולת לאכול ולהאכיל את הדור הצעיר והזקן של המשפחה נחשבה להישג.
כיום התהפכו הקודים של המראה הגופני; רזון, אפילו חולני ומסוכן, זוכה להאדרה - והגוף המלא מגונה וגם נתפש כייצוג של מעמד חברתי נחות; של מי שאין באפשרותה לקנות אוכל יקר ובריא, ללכת לחדרי כושר ולפנות זמן ואנרגיות לבניית גוף רזה וגם מוצק.
המשותף לשתי התרבויות הוא שבשתיהן המראה החיצוני עובד כסלקטור. קימורי הגוף ממיינים אותנו למעמדות חברתיים, והגוף הופך לזירת קרב שבה מתאמצת כל אחת לשדרג את מעמדה החברתי. זה לא מאוד משנה אם אישה שמנה ממויינת למחלקת "המפונקות והעשירות", או למחלקת "העניות והמוזנחות". בשני המקרים משמש גופה להצהרת השתייכות חברתית, ותמיד היא תרגיש שיש לה על מה לעבוד ולאן להתקדם.
סיפור מרפא על הפרעות אכילה
בימינו, כשההתמודדות עם הפרעות אכילה היא למרבה הכאב, התמודדות יומיומית, אני ממליצה לנשות ואנשי חינוך לספר את האגדה הנפלאה על ילדותו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי.
רבות מאתנו מכירות את רבי אלעזר מסיפור המערה המפורסם; בעודו ילד נלקח רבי אליעזר על ידי אביו למערה שבה התחבאו 13 שנים כמעט ללא אוכל ושתייה. אגדות אחרות מספרות על חייו המבוגרים של אלעזר, ששילבו באופן לא מפתיע התעסקות אובססיבית בהשמנה ובסגפנות.
"אמרו החמרים: 'ווי נחש רע נמצא בבטנו של זה'. שמע אלעזר את הדברים שהם אומרים, וכשהלכו לקנות את התבואה לקח את החמורים שלהם והעלה אותם לגג. הם חיפשו את החמורים שלהם ולא מצאו. הרימו את עיניהם וראו את החמורים על הגג.
"הלכו החמרים אל אביו של אלעזר וסיפרו לו את המעשה. אמר להם רבי שמעון (האבא): 'אולי אמרתם לילד דבר רע'. השיבו לו: 'כך וכך היה המעשה'. אמר להם: 'האם מהאוכל שלכם הוא אכל או שאתם אחראים על מזונותיו?! מי שברא אותו ברא לו את מזונו. אף על פי כן לכו ואמרו לו משמי והוא יוריד לכם את החמורים'. הלכו ואמרו לו. הנס האחרון היה קשה מהראשון; שכאשר העלה את החמורים לגג, העלה אותם אחד-אחד, אך כאשר הוריד אותם, הוריד אותם שניים-שניים".
תמונה מתוקה של אמא ובן
לפנינו סיפור פנטסטי שנפתח בתמונה חמימה ומתוקה של אם ובנה. יש בתמונה תנור, לחם טרי ילד עם תיאבון גדול ואמא שמספקת לו את כל צרכיו. המחשבה שעוד רגע, באגדה אחרת, תחמס האינטימיות הזו שבין אם לבנה, על ידי החיים עם אבא במערה - הופכת את הרגע למכמיר; אמא שמרוויחה בלי דעת אפשרות אחרונה לפנק את בנה. הילד אוכל עוד ועוד, והחמרים, שאולי נותרו רעבים ואולי מקנאים בתמונת האהבה, מדברים סרה בילד.
כמו גיבור-על נלחם גם אלעזר כנגד היהירות וחוסר הצדק של האורחים. כוחות הגיבור עומדים לו והוא מגלה את החמורים מהחצר אל גג הבית.
רגע הורי נפלא
הציפייה שלי כקוראת הייתה שברגע שהאב ישמע על ההתנהגות הבריונית של בנו, הוא ימהר לנזוף בו ואף להענישו. אלא שהתגובה של האבא מפתיעה ונפלאה: "אני מכיר את הילד שלי", הוא אומר להם. "הוא ילד טוב, ואם התנהג כך זה בוודאי בגלל שאמרתם לו משהו רע".
כן, אין ילדים רעים, יש ילדים שמקבלים יחס רע.
רגע דתי נפלא
הרגע שבו האב נוזף באורחים שהעירו הערה פוגענית ביחס לתיאבון של בנו, הוא רגע נפלא גם מבחינה רוחנית. "הילד השמן שלי לא אוכל את האוכל שלכם", גוער האב באורחים. "אתם גם לא אלה שנדרשים לפרנסו, אז תרגיעו. התיאבון שלו הוא לא עניינכם". חשובות מכל הן מילותיו האחרונות: "מי שברא אותו ברא לו את מזונו. תפסיקו למדוד אנשים לפי היקף המותניים שלהם".
רבי שמעון מבהיר ללקוחותיו: "ילדים שמנים ורזים נבראו על ידי אלוהים, והוא שנותן לחם לכל בשר. אם יש לכם תלונות - פנו אליו".
האב, רבי שמעון בר יוחאי, מגונן על בנו ומלמדנו שלצלם אלוהים יש דרכים רבות להתגלות בעולם, וחלקן שמנות וזללניות.
הומור עצמי
כאמור, האגדות מספרות כי רבי אלעזר גדל 13 שנים במערה, ויצא ממנה כ"חומץ בן יין", בן שהפנה עורף למאבק של אביו ברומאים, והפך למשת"פ – שוטר מטעם השלטון הרומי. הוא היה לאיש שמן שעשה את הניתוח הראשון, אולי, להסרת שומנים (לא להתרגש, מדובר באגדה...) וסיגף את גופו בשלל דרכים. סגפנותו התישה את אשתו שברחה מהבית, ועוד כהנה וכהנה סיפורים אודות האיש והגוף הבלתי נגמר.
"רבי אלעזר בן רבי שמעון הלך לבית חמיו. חמיו מזג לו יין והוא שתה, מזג לו והוא שתה. אמר לו חמיו: האם לא למדת מאביך כמה אדם צריך לגמוע בכוס (כלומר, באיזה קצב מנומס לשתות)? אמר לו: כמות שהיא (במים פושרים) לגימה אחת, במים צונים - שתיים, בחמים - שלש. ולא שיערו חכמים לא ביינך שהוא נאה ולא בכוסך שהוא קטן ולא בכריסי שהיא רחבה".
"אתה", אומר רבי אלעזר לחמיו, בקריצה, "עשיר וקמצן, מגיש יין משובח בכוסות קטנות, ואילו אני - בעל כרס רחבה". ולכן הנימוס לא רלוונטי לביקורי בביתך.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לי ליליתה: "בקשר לאי אלימות, הייתי שמחה אם היית מפרטת מהן הדרכים שבהן אפשר למנוע אלימות באי אלימות ולא להיפגע בדרך. אחרת, העמדה שלך נשמעת תמימה וחסרת בסיס, וההקשר הראשון שעולה במוחי הוא שקל להטיף לאי אלימות כשאנשים אחרים שנדרשים למה שאולי את מגדירה כאלימות, שומרים עלייך".
יקרה, תודה על השאלה ואני שמחה להתייחס אליה בסרטון.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום ומועדים לשמחה!
