אכלנו מעץ המוות, גורשנו מגן העדן
"בגן עדן עלי אדמות מטיילים להם הורים שכולים, אלמנות ויתומים לאחר שטעמו את טעם החורבן וניטל מהם טעמם של פירות חיים. משתוקקים הם לאכול אף מעץ החיים, מתגעגעים לפירות תחיית המתים". הרב אהד טהרלב ששכל את בנו, במסה על שכול ואמונה
מילים אלו נכתבות ביום השנה לנפילתו של בננו אהובנו, אלחי הי"ד, לאחר תהייה בעולם התוהו. באותו תוהו שלפני בריאת העולם - תוהו מלא כאוס, שמשך אותי אליו ביום הבשורה הקשה על מות בננו. השמים נפלו ונפתחו, ורוח אלוהים על פני תהום.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
- כשהחזן הצבאי פגש את אמא של שחר: "השיר הזה מחזיר אותו"
- מהשואה לשדה הקרב: "נעדרים זו חוויה קשה ממוות"
- "היסטוריה בקולוסיאום": יהודים קראו בספר התורה
באותו רגע נפער החלל הפנוי. הפרדוקס בתפארתו. האל - האין-סוף - צמצם את אורו על מנת לאפשר לברוא את עולמו הסופי. אך באותו צמצום הוא יצר מציאות, כביכול, ללא אלוהותו. כיצד קיים העולם ללא חיותו של האל? כיצד יש מקום לסופיות בלי האין-סוף? מתרצים המקובלים שישנו מעין קו נסתר הנמשך מהאין-סוף, וממנו מקבל העולם הסופי את חיותו.
השכול משול לחלל הפנוי
נפילת היקר מכל יוצרת חלל, חלל היוצר מערבולת אין-סופית בזרם אדיר, חלל מלא תוהו. השהייה בחלל משולה לסחרור של נגיעה באין-סוף. נגיעה שיכולה למשוך את האדם לתוהו וכאוס. כאב אין-סופי.
אך כל חלל הוא הזדמנות למלא אותו בעולם חדש. למלא אותו בהרבה אור - ביש קיים, בנגיעה בסופיות הממלאת ונותנת משמעות קיומית לחיים.
וכך חי השכול בפרדוקס פנימי, מתהלך הוא סהרורי. מחד גיסא, חלל פנוי שנוגע בכאב. ומאידך לו, אור שמחה וטוב. שניהם באים כאחד: האור וחושך, הטוב והרע, הצער והשמחה. רבי נחמן כותב שיש קושיות שיש להן תשובות, ויש קושיות שאין להן תשובות. ואותן הקושיות שאין להן תשובות, מקורן בחלל הפנוי. הפרדוקס שתואר לעיל לא ניתן לפתרון, רק להכלה על ידי השתיקה.
"ויידום אהרון" - הלב דומם, הדם נושק לדממה. זו איננה שתיקה פאסיבית, לא רק הימנעות מדיבור, זוהי שתיקה קיומית. שתיקה שמכילה את המפגש בין הסופי לאין-סופי. שתיקה שבאופן פרדוקסלי ממלאת את החלל בהרבה נוכחות קיומית.
בסוף תישאר רק דמעה
מה נותן את החיות והכוח למילוי של אותו חלל? מה מחייה את הסופיות בתוך האין-סוף? לפי דעת המקובלים שהזכרנו לעיל זה אותו קו דקיק המפצח את הפרדוקס, ומחבר בין האין-סופי למוגבל. במבט של שכול - האור מגיע מסביב, דרך דפנות החלל.
החלל הוא דמעה וכך גם דפנותיו. דפנות החלל שקופות, כמו הדמעות הרכות והשקופות. האור מסביב חודר פנימה. החלל תמיד יהיה חלל. אך כיוון שישנו האור המקיף מסביב, הוא יתפשט גם לתוך החלל. האדם, אמר רבי נחמן , משול לבצל - אחרי השלת כל קליפותיו תישאר בסוף רק הדמעה.
הדמעה השקופה היא ראי של עולמו של הבורא. אספקלריה מאירה. הדמעה בכוחה ובעומקה למחוק את החלל ולהפכו לחליל החיים, המנגן יצירה חדשה.
גן חרוך, לא שביל אליו, לא דרך
הנגיעה בתוהו ובכאב משולה לאדם החי בגן עדן לאחר שאכל מ"עץ הדעת טוב ורע" - מעץ המוות. האכילה מפירות עץ המוות פוקחת את העיניים ומכניסה לפרופורציות מחודשות לגבי מקומנו בגן ה'. החיים שלאחר אכילה מ"עץ הדעת טוב ורע", הינם החיים שלאחר המוות. שלנו.
כשנקטפת שושנה זכה ורכה החוויה היא חווית "ואנוכי עפר ואפר". עפר או אפר? או אולי שניהם? עפר שיכול להצמיח חיים חדשים, או אפר שכביכול לעולם לא יצמיח דבר? ואולי גם מזה וגם מזה?
לכאורה, כשהמוות דבק בנו אין יצירה ואין חיים. רק טומאה. אולם מתברר שגם חוויית השכול של "אנוכי עפר ואפר" מביאה בחובה יכולת צמיחה וחיים.
התורה הקדושה בנצחיותה לימדה אותנו את פרשת פרה אדומה. כדי להיטהר מטומאת מת, יש לשרוף פרה אדומה תמימה עד שהיא נהפכת לאפר, ולאפר הפרה מוסיפים עץ ארז ואזוב ושני תולעת, יחד עם מים חיים. מערבבים את כל הרכיבים ומזים על האדם שדבקה בו הטומאה. שדבק בו המוות. מזים עליו אפר של פרה שכולה אדומה מלאה דם ודממה עם מים חיים.
שלא כמו חוויית החלל הפנוי, שבה האדם ממלא את החלל באורו מתוכו - בחוויית "ואנוכי עפר ואפר" זקוק הוא להזאה מבחוץ. להזאה על ידי הכהן שליח העם המחבקו ומאיר בעיניו האוהבות והמאירות. שהרי אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים של כבלי המוות. ובעזרת ה', לעתיד לבוא יהיו מי פרה אדומה תרופה אלוהית לדיכאון ולחוסר יצירה.
איך נחיה אחרי שגורשנו מגן העדן
במפגש עם המוות אכלנו מ"עץ הדעת טוב ורע", מעץ המוות, אך חשוב לזכור שבגן ה' ישנו גם עץ החיים. התורה מעולם לא אסרה לאכול את עץ הדעת, התורה אסרה לאכול רק את "עץ הדעת טוב ורע": "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל". התורה מצווה אותנו לאכול מכל העצים ביחד – גם מעץ הדעת טוב ורע אך גם מעץ החיים. אכילה רק מעץ אחד (שהוא עץ הדעת) תביא לחורבן ולמוות.
כיצד יחיה האדם לאחר שטעם את טעם המוות ולא שמע בקול קונו, ולא אכל גם מעץ החיים? כיצד יחיה לאחר שגורש מגן העדן של החיים? כיצד ישמור את דרך עץ החיים?
"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". הכתוב מנחה אותנו שישנם שני דברים שנועדו כדי לשמור את דרך עץ החיים, וזוהי הנחייה קיומית שהיא תורת חיים: הדבר האחד הוא הכרובים הניצבים פנים בפנים, מעורים זה בזה ורואים תמיד אחד את השני לפני שרואים את עצמם. זוהי ראיית האחר מתוך חמלה ורכות כפני תינוקות. הדבר השני הוא להט החרב המתהפכת, המסמלת את תודעת המוות, שהיא ההבנה שקיומנו בעולם הזה הסופי, זמני, ובר-חלוף.
לפיכך, הצירוף של יחס של חמלה לאחר מחד גיסא, ותודעת המוות והסופיות מאידך גיסא - יביאונו יחדיו לדרך עץ החיים.
וכך בגן עדן עלי אדמות מטיילים להם הורים שכולים, אלמנות ויתומים לאחר שטעמו את טעם החורבן וניטל מהם טעמם של פירות חיים. משתוקקים הם לאכול אף מעץ החיים, מתגעגעים לפירות תחיית המתים - לאכול ולגעת בחיים, בעולם הנצח.
לפנייה לכתב/ת 
