צוואה מבלי דעת: "הלוואי שאדע להשאיר את האושר"
אחרי שנרצחה שלומית קריגמן פורסם ספר הפנטזיה שלה, והוקם פרויקט הספריות המונגשות שעליו חלמה. זהו סיפורה של ילדת הטבע שאהבה את התורה ואת "בני עקיבא" - אך לא חששה מזוגיות אוהבת עם בחור חילוני: "חסרונה הוריד אותי למקום הכי נמוך שהייתי, ובעזרתה אני מגיע לגבהים שלא הכרתי לפני"
"היא נולדה ביום שלג וביום שלג היא נקברה", כך ספד דני הירשברג לשלומית קריגמן, אחייניתו. "בחורה מאירת פנים וחייכנית, זוהרת ביופיה, שכל מי שראה אותה נשבה בקסמיה. כשמה כן היא - שלומית".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
- המדינה חיבקה את החרדים: "אתם מוסרים את נפשותיכם, תרתי משמע"
- אכלנו מעץ המוות, גורשנו מגן העדן/ הרב אהד טהרלב
- כשהחזן הצבאי פגש את אמא של שחר: "השיר הזה מחזיר אותו"
ב-25 בינואר 2016, ט"ו בשבט תשע"ו, בשעת ערב, חדרו מחבלים ליישוב בית חורון, דקרו את שלומית בת ה-23 בעת שחזרה מעבודתה, ופצעו אותה אנושות. לאחר מכן דקרו אישה בת 58 שנפצעה בינוני. למחרת, לאחר לילה של מלחמה על חייה הצעירים, היא נפטרה מפצעיה. מאחר וכנות הייתה תכונה ששיקפה את אופייה של שלומית, ביקשה משפחתה שלא תהיה נוכחות של כלי תקשורת בלוויה. היא נטמנה כאשר מלווים אותה חברים ובני משפחה שאליהם הייתה כל כך מחוברת, ועוד מאות אנשים שמותה נגע לליבם.
היה הייתה ילדה של טבע
שלומית גדלה במושב שדמות מחולה שבצפון בקעת הירדן, לשם הגיעה עם משפחתה בגיל שנתיים, בת למשפחה בת תשע נפשות, "מלח הארץ", משפחה של תורה ועבודה שממנה ינקה את החיבור לשורשיות. בנערותה שימשה כמדריכה ב"בני עקיבא", והתנדבה בקייטנת 'איל"ן' לילדים עם צרכים מיוחדים. בשנתה השנייה חזרה לתנועת "בני עקיבא", הפעם כקומונרית, ובחרה לשרת בבית חורון, המקום שבו החלה וסיימה את חייה.
הירשברג, ששימש גם כמזכ"ל תנועת "בני עקיבא", סיפר כי "שלומית הייתה בחורה מיוחדת, שורשית מאוד, שאהבה את החיים. מהביקור שלי בסניף בני עקיבא בבית חורון אני זוכר את האור שלה, ואיך היא הראתה לי בגאווה עבודות של חניכיה, כמה התפעלה מהם. היה לנו חיבור מיוחד, בין-דורי".
"שלומית הייתה ילדה של טבע", מעידה עליה רחל, חברתה הטובה מגיל שבע. "היא אהבה מאוד לטייל, והייתה זאת שיודעת את שמות כל הפרחים, הצמחים, וכל דבר שרואים בפריחה". מלבד הטבע, הייתה אהבתה הגדולה של שלומית קריאה. מעידים עליה שבכל רגע פנוי שהיה לה עצרה וקראה. היא הייתה לוקחת איתה ספר בתיק לכל מקום.
"אני לא יודעת כמה שעות היינו קוראות ביחד", מספרת רחל. "כששלומית הייתה בת 12, היא החליטה שהיא פותחת את הספרייה ביישוב לבדה, כי שעות הפתיחה לא הספיקו. אני לא יודעת אם להגדיר את זה כתחביב, כי זאת כבר הייתה צורת חיים. לגמרי חלק ממנה".
החיבור של שלומית לספרים המשיך לאורך כל חייה, מילדות עד יומה האחרון, וממשיך גם אחרי מותה. כשנה לאחר שנרצחה, הוציאה משפחתה לאור את ספר הפנטזיה שכתבה, "איגיון".
רחל מספרת על "ילדה של מושב. טום בוי לגמרי. מאלו שלא מפחדות לעשות דברים פיזיים. כמה שהייתה עלת מבנה שברירי למראה, היא הייתה סוחבת כמו גדולה. אפילו עבדה ברפת עם אבא שלה". התיאור האחרון יכול להטעות את מי שאינו מכיר את שלומית, אך די להסתכל בתמונתה ולהבין לבד. "היא הייתה יפהפייה מהממת. בקטע שלפעמים היה קצת מביך להסתובב לידה, כי בחורים היו מתחילים לדבר איתה".
זוגיות מעורבת: להכניס מורכבות לחיים
שלומית לא חששה מניגודית ושוני. אביה, צחי קריגמן, מספר על היכולת שלה לגשר ולקבל גם אנשים שאינה מסכימה איתם. המשיכה שלה למורכבות התבטאה גם בזוגיות שבחרה, עם בחור חילוני. את נעם שני, שהיה בן זוגה כשנתיים וחצי, פגשה במהלך לימודיה באוניברסיטת אריאל.
נעם תכנן להציע נישואים לשלומית סמוך לימי ההולדת של שניהם, ולציון שנתיים לחברות, אך לא הספיק. "זכיתי", הוא מספר. "שלומית הייתה בעלת דרך ארץ, ואני לומד ממנה המון גם היום. חסרונה הוריד אותי למקום הכי נמוך שהייתי, ובעזרתה אני מגיע לגבהים שלא הכרתי לפני".
נעם ושלומית היו זוג מעורב, אך היא אף פעם לא ויתרה על הגבולות הדתיים שלה, כשם שהוא לא ויתר על החילוניות שלו. הם חיו אחד לצד השני בגמישות ובנחישות. "זה הסתדר בהרבה אהבה והרבה מוכנות לבוא אחד לקראת השני", אומרת רחל. "אני לא אגיד שזה לא היה חשש מבחינתה, אבל החשש היה יותר שנועם יוותר ויתורים כואבים מדי בשביל שהיא תהיה מרוצה או מאושרת. באמת הייתה שם הרבה אהבה, גם שלהם וגם של המשפחות. המשפחה שלו קיבלה אותה כמו בת. כולם היו פה במקום מאוד פתוח, מכיל, אוהב.
נעם עדיין מגיע לשבתות אצל המשפחה, ושומר על קשר גם עם החברות. "גם היא הייתה עושה אצלו לפעמים שבת, ואז הייתה מוצאת את המקומות שבהם השבת של שניהם מתחברת. היא היתה קוראת הרבה, הם היו מטיילים יחד והיא נהנתה לשמוע את נעם נהנה ממשחק כדורגל טוב. היה להם האחד את השני, אז הם היו מדברים כל השבת. הוא גר בהרצליה, אז זה ממש הבחורה מההתנחלות עם החבר מהרצליה".
"השאירה צוואה מבלי לדעת"
פרויקט הגמר שלה עסק בספרים, ובדרך להנגשתם לציבור. במסגרת לימודיה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבית הספר להנדסאים שבאוניברסיטת אריאל, יצרה "ספרייה שמתחברת לעמודי תאורה ברחוב", כך הציגה את פרויקט "הספריות החברתיות" שלה, בעת שהתארחה בערוץ 10, שלושה חודשים לפני שנרצחה. לדבריה, "המטרה היא בעצם לרשת את העיר בספריות כדי שתהיה תחלופה של ספרים".
משפחתה של שלומית החליטה להפוך את הפרויקט למציאות, ופתחה בקמפיין מימון המונים לגיוס כספים למטרה. הרבה גופים ואנשים פרטיים נרתמו לפרויקט, ובראשם המחלקה לאומנות רחוב בעיריית ירושלים. כשנתיים לאחר הרצח התגשם החלום כאשר הוצבה ספריית רחוב ראשונה בשכונת קטמון בירושלים.
בסרטון שפורסם בעמוד הפייסבוק, "ממשיכים את הסיפור של שלומית קריגמן הי"ד", מספר נעם כי "בפרויקט גמר אנשים בדרך כלל הולכים לטכנולוגיות חדשות, לטכנולוגיות של חומרים או של תהליכי ייצור. אבל היא דווקא הלכה לצד השני - 'חבר'ה, גם לקרוא ספר זה חידוש'".
"זה ממצה אותה בצורה הכי מושלמת", אומרת סטודנטית שלמדה עם שלומית. "עם הספר, עם הפשטות, ועם זה שזה פשוט נגיש לכולם. זה כמו צוואה כזאת שהיא השאירה אחריה, מבלי לדעת שעשתה זאת".
ביומן שלה, שמצאו בני המשפחה לאחר מותה, מספרת שלומית סיפור על פרפר. היא מסיימת במילים שמהוות צוואה למשפחתה: "יש אושר שנשאר ויש שנעלם כמו פרפר בוהק. הלוואי ושלי יישאר. הלוואי שאדע להיות שמחה גם כשקצת קשה להיות שמחה. שגם אם האושר לא יישאר מעצמו, אדע איך להשאיר אותו מעצמי".
לפנייה לכתב/ת 
