הטמאים והנדבקים: תלמדו מהאתיופים להתמודד עם השלכות הנגיף

על פי התורה, ישנם סוגים שונים של טומאה. יש טומאות היוצאות מן הגוף, כדוגמת נידה ובעל קרי, זב וזבה ויולדת. יש טומאת מצורע וטומאת מגע השרץ, טומאת מת ועוד. והנה זה פלא: בעוד שדיני טומאה וטהרה נשתמרו על ידי יהודי אתיופיה בקפדנות יתרה, הרי שבמסורת התלמודית הדינים הללו פסקו, ככל הנראה, בתקופת חז"ל.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>    

מה היה הגורם שאילץ את חז"ל לצאת עם קביעה רדיקלית ש"כולנו טמאי מתים" ובכך להפסיק את נוהגי טומאה וטהרה? ומנגד, מה היה הגורם שהביא את יהודי אתיופיה לשמור בחירוף נפש ועד כדי סכנת נפשות על נוהגים אלה במשך אלפי שנים? 

קראו עוד בערוץ היהדות:

• הניצול שמחפש פיוס עם אלוהים: "חבל שלא היה משה רבנו באירופה"/ רוחמה וייס
• מרחוק, עם שני מניינים בלבד: פרידה עצובה מדודי, הרב אליהו בקשי דורון
• תיעוד מהסגר: החילוני עובר, החרדי מעוכב
  

נראה כי המצב הנורא ששרר עקב הקפדה על הלכות טומאה וטהרה, מהבחינה החברתית, בתקופה בית המקדש, היה בלתי נסבל. אנשים לא הבינו את הנימוקים לפרטי ההלכות בענייני טומאה וטהרה. הטומאה איננה לכלוך היורד במים. אין מכשיר שיכול למדוד אותה, ולא היה ניתן לפיכך לאבחן מי נושא טומאה ומי לא. ובכל זאת, היא נחשבה כעין מציאות ממשית של "רוח טומאה", המקיימת בחפץ עצמו, וניתן להעבירה לחפץ אחר או לסלקה לחלוטין.

נגיף ההתנשאות

הדרגות השונות הקיימות במנהגי טומאה וטהרה, ככל הנראה, פגעו קשות בלכידות החברתית, ויצרו קרע בין הקבוצות השונות: בין אותם אלה מעם ישראל שהיו שייכים לדרגת טומאה גבוהה יותר, לבין מי שהשתייכו לדרגת טומאה נמוכה יותר. נוהג זה יצר מציאות חברתית בלתי נסבלת שבה אבא בשם קמצא לא יכול היה לשבת עם בנו, בר קמצא. הרצון העז לשמור את חוק התורה הביא לפגיעה קשה בערך של יחסי אנוש תקינים בין אדם לחברו.

מציאות זו, ככל הנראה, היא שהביאה את חכמי אותו הדור לקבל את ההחלטה הכה רדיקלית ש "כולנו טמאי מתים". דיני טומאה וטהרה לא פסקו, כפי שנוהגים לטעון, בגלל היעדרה של פרה אדומה - אלא בשל היעדרם של יחסי אנוש תקינים. היה זה כבר מאוחר מכדי להציל את בית המקדש שחרב, אבל אין ספק שהחלטה זו הצליחה להביא ללכידות חברתית, לשבירת החומות, לביטול התפיסות ההיררכיות - ולמזעור הפחד והפטרנליזם בין הקבוצות השונות. 

בכפר היהודים באתיופיה קיימות בקתות עבור הנשים, בזמן נידתן(shutterstock)

היום יש לנו הזדמנות שאסור להחמיץ, ולקבל החלטה ש"כולנו נפגעי קורונה". יש לי את הרושם שהחברה הישראלית הפכה לקצרת סבלנות, גסת רוח ובעלת פתיל קצר. צעקנות, ברוטליות, שנאה, הדרה וחוסר הבושה מאפיינים את השנה האחרונה שבה צעדנו לקלפי שלוש פעמים, והרכבת הממשלה הפכה כמעט לבלתי אפשרית.

אני חש באופן עמוק שאנו מתחילים לאבד את השיח הטבעי לשיח התחרותי. שיח מוקצן, אגרסיבי, שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי, ומחלק את העולם לטמאים וטהורים, צדיקים ורשעים.

ובתוך הכאוס החברתי הזה הסתנן לו נגיף הקורונה שאינו מבחין בין שחור ללבן, בין שמאל לימין, בין יהודי לערבי, בין חרדי לחילוני, בין בכיר לזוטר, בין עשיר לעני - ובין אליטה למי שאינו אליטה. כולנו שווים, שבריריים ובלתי חסינים.

וקשה לי. מדוע אנו זקוקים, מפעם לפעם, למגיפה חדשה שתשמש לנו סוג של חיסון לתחלואי החברה? מדוע אנו נדרשים למכות שיטלטלו אותנו כדי לכונן סדר חדש? הרי יש לנו היסטוריה, וממש כאן, בחצר שלנו, יש לנו גם "גניזה חיה" בדמות הקהילה האתיופית, שממנה ניתן ללמוד כיצד להתמודד עם הקורונה.

בקתת הנשים באתיופיה

דיני טומאה וטהרה עמדו במרכז חיי המשפחה היהודית באתיופיה. ככלל, "ביתא ישראל" נמנעו ממגע עם כל מה שנחשב טמא. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים זורמים, ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים, עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני לגופם. ההקפדה על דיני טהרה שימשה גם אמצעי לשמירה על בני הקהילה מפני היטמעות בקרב שכניהם הלא-יהודים, והבטיחה את ייחודם ואת היבדלותם.

דיני טומאה וטהרה נוגעים לכמה היבטים: טהרת חיי המשפחה וחיי האישות, המגע היומיומי עם הלא-יהודים ועם המזון, ובכלל זה השחיטה וטומאת המת.

אישה נחשבת טמאה בתקופת המחזור החודשי ולאחר לידה. בכל כפרי היהודים באתיופיה נבנתה בקתה נפרדת ששמה "בית הדם" או "בקתת הקללה" (מרג'ם גוגו). היא מוקמה בשולי הכפר היהודי או בשולי הבקתות של היהודים בכפרים המעורבים, ואליה היו פורשות נשות "ביתא ישראל" בזמן המחזור החודשי ולאחר הלידה.

חוקי הנידה נשתמרו בקפדנות רבה בהתאם לחוקי התורה, שמימושם חייב פרישה לשבעה ימים. סביב "בית הדם" הוקמה גדר אבנים שסימנה את הגבול בין האזור הטמא והאזור הטהור. בשטח הבקתה ישבו רק נשים בעת נידה והפעוטות היונקים. את המזון היו מגישים בני משפחה או חברות על כלים מיוחדים שאותם הניחו על גבי גדר אבנים. גם לאחר הלידה הייתה האישה שוהה בסוכת לידה למשך 40 יום בלידת זכר ו-80 יום בלידת נקבה.

בימי המחזור החודשי ישבו הנשים בבקתה שבעה ימים. במוצאי היום השביעי היו יוצאות כדי לטבול בנהר ולהיטהר, ורק אז שבו לבתיהן. בקתות הדם ומנהגי הנידה היו כה בולטים, עד שרבים ראו בהם את הסימן החיצוני העיקרי לקיומם של היהודים בכפר מעורב.

להביס את הפחד

נוהגי טומאה וטהרה תרמו בצורה ניכרת לאחווה ולשלום בית. בבסיס התפיסה של נוהגים אלה בעולמה של "ביתא ישראל", עמד ערך יסודי אחד: ערך השוויון. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם חלק מהישות האלוקית בצורה שווה. כלומר, ההקפדה על מנהגי טומאה וטהרה באתיופיה היוו גורם מקדם ליחסי אנוש תקינים, ולא כפי שהיה בתקופת בית המקדש השני, גורם מפריע ומפלג.

טומאה וטהרה אינם מושגים מוחשיים, הן עוברים במגע, בקרבה ובדרכים נוספות, בדומה לנגיף הקורונה. מציאות זו מעמידה אותנו חסרי אונים, בלחץ שלא להתקרב לזולת, שלא להידבק ממנו, שלא להגיע לבידוד או להסגר. פחד זה עלול להגביר את הרצון לחפש את השעיר לעזאזל, לשנאה, כפי שחווינו בגל שנאת החרדים שהשתולל פה השבוע. לחילופין, מציאות זו עשויה להוליד דברים טובים: גורל המשותף, אחווה ושוויון כפי שהשתקף בתרבות האתיופית

המציאות החדשה מעוררת תחושה של "סוף העולם". אבל אני לא רואה את קץ האנושות. אני רואה בקורונה סוג של הזדמנות להתחלה חדשה; התכנסות לצורך יציאה בצורה נכונה לעולם, לעריכת חשבון נפש עמוק, בבחינת "שוב יום אחד לפני מיתתך".

למרות השנה הקשה שעברה החברה הישראלית, נדמה לי שבפועל יש לנו חברה נפלאה וסולידרית, המורכבת מאנשים טובים וערכיים. חלק מהחשבון נפש שלנו בעת הזאת, בין היתר, הוא לאפשר להרבה-טוב לנצח את המעט-רע שעושה הרבה רעש. לאפשר לאהבה הגדולה להביס את הפחד המכרסם בזעיר אנפין. שנזכה לימים טובים יותר, אמן.