הפילוסופיה של הכלכלה: מדינת הרווחה מתה
בימי מחאה חברתית, אזרחי ישראל מרגישים שהמדינה לא נותנת להם את מה שהם צריכים לקבל, הם מרגישים שהמדינה לא מסייעת, לא תומכת - רק לוקחת ולוקחת. אבל מי אמר שהיא בכלל מסוגלת לדאוג לאזרחיה? קווים לדמותה של מדינת הרווחה
הימים שלנו הם ימי קיצוצים בתקציב . המע"מ יועלה כנראה. המס על סיגריות ובירה עלה ולאנשים קשה לגמור את החודש . על רקע הדברים האלה, בין היתר, התפרצה בשנה שעברה מחאה חברתית. אזרחים מרגישים שהמדינה לא נותנת להם את מה שהם צריכים לקבל, אנשים מרגישים שהמדינה לא מסייעת, לא תומכת. רק לוקחת ולוקחת.
- לטורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס
אל התחושות האלה פונה ספרו של אורי רדלר, "התמוטטות - על קריסת המערב ומות מדינת הרווחה" (הוצאת שטיינהרט-קציר). רדלר מייצג כאן גישה שונה. אפשר לקרוא לה גישה כלכלית "ימנית". הוא מייצג את תפיסותיה של האסכולה האוסטרית בכלכלה (נדבר עליהן בעתיד); אנשים כמו פון האייק, פון מיזס ואולי גם מרי רוטברד. והאנשים האלה מתנגדים לכל התערבות של המדינה בשוק, ובוודאי לא מחבבים את שליטת המדינה בכמות הכסף ואת מדינת הרווחה.
קיינס
בטור הקודם הצגתי את עמדתו של רדלר (ואני מניח שהיא מקבילה לעמדה האוסטרית) שרואה מערכת הכלכלית מערכת ענקית, כאוטית אפילו, וסופר מורכבת. במערכת כזאת, כך נטען כאן, לא ניתן לשלוט בכלל. זו פשוט אשליה.
הדרך הטובה ביותר לייצר כלכלה טובה וחיים טובים לכמה שיותר אנשים היא לתת לשוק לעשות את שלו, ולא להתערב בו. וזה פחות או יותר מה שאדם סמית אמר. ולמה רק "פחות או יותר"? כי גם אדם סמית חושב שהמדינה צריכה להתערב בחינוך, בצבא ובתשתיות. במקרים האלה השוק לא יסתדר לבדו.
פרקטיקת (ההתנהלות החוקים, התקנות וההפעלה) השוק החופשי שלטה בכלכלה המודרנית עד אמצע המאה ה-20. ואז התחילה מגמה חדשה.
כלכלן ידוע ונחשב, ג'ון מיינרד קיינס הוביל גישה חדשה. השוק החופשי, כך הוא טען, לא מספק תמיד את הסחורה והוא לא תמיד מצליח להביא את הביצועים המקסימליים לאנושות. השוק יכול להיתקע במשבר ללא יכולת לחלץ את עצמו.
כאן, כך קיינס חשב, המדינה צריכה להתערב ולייצר מקומות עבודה, היא צריכה לייצר פרויקטים שיעסיקו אנשים. כדי שלאנשים תהיה עבודה, יהיה להם כסף, ואז הם יוכלו לקנות, עסקים ישגשגו והמשבר יעלם. זו כמובן הצגה מאוד פשטנית, ומי שרוצה לקרוא יותר מוזמן לסדרת הטורים שלי על קיינס. השיטה הקיינסיאנית פעלה במערב בשילוב שתי גישות נוספות: פורדיזם ומדינת רווחה.
פורדיזם ורווחה
בשם פורדיזם אנחנו מכנים את השיטה הכלכלית ההופכת את העובדים בראש ובראשונה לצרכנים. היא מציעה לעובדים שכר טוב. גבוה משכר הרעב בתקופות רחוקות יותר. העובדים נכנסים לעבודה במפעלים וליד הסרט הנע (כמו במפעלי המכוניות של הנרי פורד) בגיל צעיר ועובדים עד יציאה לפנסיה. זהו העולם של סבינו וסבתותינו. זה היה עולם בטוח. עולם של עבודה קבועה. מגיל ההתבגרות ועד לכמעט המוות.
והפורדיזם כלל אספקטים שונים, או ניצנים ראשונים, של מה שנקרא מדינת רווחה. כל עובד הפריש כספים לפנסיה, והיה זכאי לכל מני זכויות המבוססות על עבודתו; בריאות מסובסדת, ביטוח למקרה של אבטלה (דמי אבטלה) ועוד ועוד.
אז מה הבעיה? נשמע שהכל טוב. ובכן, משהו לא כל כך הלך, כך טוען אורי רדלר, וטוענים גם רבים אחרים. את הטענה העיקרית ניתן להציג כך: "למדינה אין כסף לממן את הרווחה של האזרחים שלה". צרכי הרווחה של הציבור עולים ועולים, כמות משלמי המסים הולכת ופוחתת, והגרעון הולך ותופח. והגרעון הזה, טוען רדלר, יפיל את מדינות המערב. נציג את דבריו.
מה התקלקל?
הקלקול הגדול ביותר היה קיינס. זה האיש שאחראי על הטעות של התערבות המדינה בכלכלה ושל התערבות בשוק הכסף. וההתערבות הלכה וצמחה בכל האספקטים. מדינות הקימו בנקים מרכזיים והבנקים מצאו פתרון לצרכים העולים; הם הדפיסו, הם שיחקו (ועדיין משחקים) באחוזי הריבית ומתערבים בכמות הכסף. כך הם עושים נזק, יגיד רדלר ויגידו הכלכלנים האוסטרים.
גם מדינת הרווחה הלכה וצמחה ללא חשבון. מגמה חדשה נוצרה; אם בשלב הראשון של מדינת הרווחה, השלב הפורדיסטי המובהק, הוקנו הזכויות לעובדים, כלומר, הן הוצמדו להיותך עובד והותנו בכך, הרי בהמשך הן הפכו יותר ויותר אוניברסליות. כלומר, הן הפכו לזכויות הניתנות לאזרח על סמך היותו אזרח ותו לא.
בעצם התרחש כאן שינוי עקרוני. השלב הראשון התאפיין בקשר הכרחי וחזק בין הכנסת כסף (העובדים מייצרים לטובת המשק ומחזקים אותו, הם מפרישים כספים ותורמים לאוצר המדינה) לבין קבלת ההטבות של הרווחה.
ואילו בשלב השני נותק הקשר. פתאום כל אחד זכאי. הזכאות היא על פי צרכים ולא על פי יכולת מימון קבוצתית של הכסף שישמש להטבות. כך נוצרה מדינת הרווחה שכולנו מכירים. חלקינו משלמים מסים וכולנו מקבלים את השירותים שלנו. המדינה חייבת לדאוג לנו, ככה אנחנו מאמינים.
אבל יש כאן בעיה. והבעיה היא שלמדינה אין יותר כסף לממן אותנו. בואו נחשוב. אנחנו שומעים המון טענות, למשל בתוכנית של קרן נויבך "סדר יום" ברשת ב' (שהיא לדעתי אחת התוכניות החשובות ביותר בתקשורת הישראלית) בסגנון "המדינה לא ממלאת את חובתה כלפי האזרח" או "המדינה נוטשת את האזרח".
אבל אנחנו נשאל כאן, מהי המדינה? ויותר מזה, מהו בדיוק הארנק שלה? אותו מממן גדול. והתשובה פשוטה: המדינה היא אנחנו. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אנחנו ממנים את מנהלי המדינה והכי חשוב, הארנק של המדינה מתמלא מהכסף שאנחנו שמים בתוכו; המסים כמובן.
וכאן מתעצמת הבעיה. הוצאות הרווחה הולכות וגדלות. הצרכים עולים. התפיסה של הציבור ש"המדינה" חייבת לו מתעצמת. יותר ויותר אנשים מצפים ליותר ויותר מהמדינה ושוכחים שהיא זה בעצם הם. לה יש את מה שהם שמכניסים לארנק שלה במסים שלהם.
וכאן רדלר קורא לנו לעשות את החשבון. הוא שואל: מי בעצם מממן את המדינה? והתשובה: המממנים הם אותם אזרחים שהכסף שהם מכניסים במיסים גדול יותר מהכסף ששווים השירותים שהם צורכים. אבל רק 20% מהציבור הם אנשים כאלה. כלומר, 20% מממנים את צרכי הרווחה של 80% האחרים. וזה לא מספיק. ואין כסף למדינה. והמהיגים מצויים במלכודת.
הם יודעים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו למשל לרכוש עוד מכשירי MRI חדישים, אבל הם מתקשים מאוד לצמצם את השירותים לציבור. הם מתקשים להגיד "לא". אנשים ימותו ללא המכשור החדש, והם פשוט לא יבחרו יותר.
הפתרון שלהם הוא בשיטת הגרעונות שמאפיינת את העולם המערבי ומסכנת כרגע את יציבות הכלכלה העולמית. הנה, הגרעונות הביאו את יוון לסף קריסה. ספרד מתנדנדת וכך גם איטליה. וגם אנחנו לא מוגנים כל כך.
ומה המסקנה של רדלר? צריך לבטל את מדינת הרווחה כי אי אפשר למממן אותה? ובכן, לפי רדלר מדינת הרווחה כבר מתה מזמן. אנחנו לא מודים בזה. אנחנו דומים לפושט רגל שממשיך להוציא כספים בלי לחשוב על ההתמוטטות. אבל היא תבוא.
אתם חוסכים לפנסיה? שואל הספר "התמוטטות"? יפה לכם, אבל את הכסף הזה לא תראו בזקנתכם. הוא יעלם בהתמוטטות הקרובה. אתם משלמים ביטוחי בריאות? אבל לא תראו בריאות בעתיד. כל אלה יעלמו בהתמוטטות הקרובה.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. ניתן לפנות אליו ב-ushik42@gmail.com ולהיכנס לאתר הבית שלו - www.ushi.co.il. באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים.