מהו יום כיפור? בימי המקדש - ובימינו

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל)

יום כיפור - כשמו כן הוא - יום שנקבע בתורה והתקבל במסורת עם ישראל כיום שמוקדש לעיסוק בתשובה, תיקון, כפרה וטהרה. במעגלים שונים: במקדש ובחברה, לעם ולאדם, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, בגוף ובנפש. ובאמצעים שונים: קורבנות וקטורת במקדש, תשובה ווידוי לאדם, בקשת סליחה ופיוס בין אדם לחברו, עינוי הגוף בתענית, והעצמת הרוח בלימוד ותפילה.

הכול על יום כיפור - בעמוד מיוחד :

• המון טיפים לצום קל
• למה לבקש סליחה?  
• המדריך: כל הלכות יום כיפור - ומנהגי החג
• וגם: מחזור "צהר" לתפילת "נעילה"
  

בסופו של יום, עם התקיעה הגדולה המסמנת את סוף היום, ומסמלת את תרועת שחרור העבדים בשנת היובל, מהדהד בעולם הקול שנשמע לראשונה ביום כיפור הראשון של עם ישראל. היום שבו ניתנו הלוחות השניים, והתכפר חטא העגל ושבר הלוחות הראשונים: "ויאמר ה' סלחתי כדברך".

בעת הזאת מתקיימת ברכתו של קהלת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה הא-להים את מעשיך".

יום כפרה: המקדש והכהן

יום כיפור בתורה ובמשנה הוא בעיקר יום הכפרה והטהרה של המקדש. הפרשה הארוכה המוקדשת ליום כיפור בחומש ויקרא מתארת טקס, שבשיאו נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, לקודש הקודשים, שם הוא מקטיר קטורת ומכפר על המקדש ועל כל עם ישראל.   

בנוסף לכך, הוא מקריב קורבנות מיוחדים ליום כיפור: הוא סומך את ידיו על הקורבן ומתוודה – על חטאיו, על חטאי אחיו הכהנים ועל חטאי כל עם ישראל. בין הקורבנות של יום כיפור יש אחד מיוחד ויוצא דופן מכולם, הוא ה"שעיר לעזאזל" – קורבן שאינו מוקרב על המזבח ככל הקורבנות, אלא נשלח ביד שליח אל המדבר, שם הוא מושלך מראש צוק, מתגלגל במדרון עד שהוא נעשה "איברים איברים".

לעם ישראל לא היה כמעט חלק בעבודת יום כיפור, לבד מקבוצה נבחרת של כהנים וחכמים המלווים את הכהן הגדול במהלך עבודתו, וקהל צופים ירושלמי שזכה להתבונן במחזה ולשמוע את תפילותיו ווידויו של הכהן.

משחרב בית המקדש, ובטלה עבודת הכהן – הוחלפה זו ב"נשלמה פרים שפתינו": דיבורים במקום קורבנות. מזכירים את סדר העבודה של הכהן, הן בקריאת התורה בשחרית של יום כיפור, והן באמירת "סדר העבודה" בתפילת מוסף.

הלימוד והתפילה של הציבור כולו ממלאים במידה מסוימת את מקומו של הכהן הגדול ועבודתו. במקום נציג יחיד שעובד במקדש ומכפר על בני ישראל, מצופה מכל עם ישראל להקדיש את רוב שעות היום לעבודת התפילה והתורה ב"מקדש מעט" – בבית הכנסת.

הציבור מקדיש את היום כדי להתפלל, להתוודות על חטאיהם, לבקש כפרה לכל עם ישראל. במובן מסוים, המתפללים בבית הכנסת יכולים גם לחוש את תחושת השליחות של הכהנים. כאשר חלק נכבד מעם ישראל אינו מגיע לבית הכנסת ואינו שותף – הרי שאלו המתפללים מייצגים את הכלל, ומתפללים כשליחי ציבור, לכפרתם וישועתם של ישראל.

יום כפרה: עינוי הנפש והתשובה

מצווה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל ביום כיפור, היא מצוות "ועניתם את נפשותיכם". חכמים מנו חמשה עינויים, כשהעיקריים

שבהם: איסור אכילה ושתייה. בנוסף להם: איסור רחיצה וסיכה, איסור נעילת נעליים, ותשמיש המיטה – דהיינו, קיום יחסי אישות.

האיסורים הללו מעצבים יום שבו מתנתקים מצורכי הגוף והנאותיו, ומתמקדים בעבודת הנפש והרוח. יש בהם גם ממד של "עינוי" ממשי - ייסורים המסייעים לכפרה ולהתנקות מן העוונות.

מעשה התשובה, שהוא יסוד הכפרה של יום כיפור, מצריך חרטה, וידוי על החטאים, ועזיבת החטא. כלומר, החוטא מביע את תקוותו ורצונו שלא ישוב לחטוא עוד.