יהדות? אין דבר כזה
אין ולו עניין אחד המשותף לאברהם אבינו, משה רבנו, חז"ל ויהודים בני זמננו. כולנו לא אותנטיים, אבל אף אחד מאתנו לא "מסלף את היהדות". אין דבר כזה "יהדות". יש "יהדויות" - וממש לא חייבים כיפה בשביל להיות יהודי. אפילו עשרת הדברות לא מוסכמים על כולנו. בדקתי אותם אחד-אחד
את מסלפת את היהדות
לא פעם טוענים נגדי חבריי הטוקבקיסטים, שאני "מסלפת את היהדות", והרעיונות שאני מוצאת בפרשת השבוע, יפים יותר או פחות, אינם "אותנטיים". נראה לי שהגיע הזמן להתייחס לטענה זו, ולקבוע באופן חד-משמעי: אין דבר כזה "יהדות אותנטית". אין שום ערך, אמונה או פרקטיקה, עליה יסכימו כל היהודים בכל הדורות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אין ולו עניין אחד, רעיוני או מעשי, המשותף לאברהם אבינו, משה רבנו, חז"לינו ויהודים בני זמננו. כולנו לא אותנטיים, ואף אחד מאתנו לא "מסלף את היהדות" כיוון שאין דבר כזה "יהדות". יש "יהדויות", והן משתנות בחלוף העיתים והקהילות.
רוצים לבדוק?
השבת נקרא בבתי הכנסת את "עשרת הדברות" שניתנו על פי האמונה מפיו של אלוהים במעמד הר סיני, ומשום כך הן, ללא ספק, אחד הטקסטים המכוננים של עם ישראל. לכאורה אלו הן הקביעות היסודיות ביותר והמחייבות ביותר את כל המאמינים בתורת משה. אבל רק לכאורה. שהרי אם נבדוק כל דיבר בפני עצמו, נגלה שבקרב המגדירים את עצמם יהודים אין כמעט כל הסכמה על תוכנם או על תוקפם של הדברות.
הדיבר הראשון
"אנוכי ה' אלוהיך"
אין צורך להכביר מילים, יהודים רבים המגדירים את עצמם כחילונים או אתאיסטים לא מאמינים בקביעה זו. יתר על כן, לאורך כל הדורות התווכחו ביניהם גם יהודים מאמינים על השאלה מיהו אותו "ה' אלוהים". תפיסות האלהות של יהודים שונים רחוקות כל כך זו מזו, והן הופכות קביעה זו לשנויה במחלוקת, ועבור רבים גם לריקה מתוכן.
הדיבר השני
"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לא תעשה לך... פסל וכל תמונה"
הפעם נעלה לדוכן העדים את הרמב"ם, שהכניס ל"סל אחד" את המאמינים שלאלוהים יש גוף ו"תמונה", ואת עובדי הכוכבים והמזלות. את כולם הוא מכנה בתואר "מינים". את דבריו של הרמב"ם נגד המאמינים באלוהים גשמי, תוקף הראב"ד שכותב: "וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו (של אמונה בגשמיות האל)".
אז לאלוהים יש גוף? יש אלים עם גוף? מותר לצייר ולפסל אותם? תלוי איזה יהודי שאלת.
הדיבר השלישי
"לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא"
אנו נמצאים בתקופת בחירות, ונדמה לי שדי אם נעלה בעניין זה לדוכן העדים את תעמולת הבחירות של המפלגות הדתיות, המשתמשות באמונה התמימה של בוחריהן, ובשמו של אלוהים למען בצע מנדטים. אם להיות ספציפית, אזמין את הרב מאיר מאזוז, פטרונו של אלי ישי, שקבע השבוע שניתן לתרום למפלגתו של ישי כספים המיועדים לצדקה, משום שזה נחשב "לשם שמים".
כן, אני יודעת שיש הקושרים את תוכן הדיבר הזה רק לשבועת שווא. אז הנה עוד מחלוקת.
הדיבר הרביעי
"זכור את יום השבת לקדשו"
כאן אני רוצה להגביל את טענתי, ולקבוע ששני דברים בלבד יכולים להיחשב ל"קונצנזוס יהודי"; האחד הוא ההגדרה העצמית של אדם כיהודי (לא לידה ולא גיור. הגדרה עצמית היא המציאות בפועל) והשני הוא ההתייחסות ללוח השנה היהודי.
יום המנוחה של היהודים, ישמרו אותו כך או אחרת (או בכלל לא), הוא השבת. שבת, כיתר החגים והמועדים, היא נקודת התייחסות. לא שמירת השבת משותפת לכל יהודים, ואף לא ההגדרה מהי שמירת שבת. ההסכמה על עצם קיומה של השבת וקיומו של לוח שנה יהודי, משותפת כנראה לרוב האנשים המגדירים את עצמם יהודים.
הדיבר החמישי
"כבד את אביך ואת אמך"
אני לא מכירה אנשים שמתנגדים עקרונית לציווי הזה, אבל אני רואה שאנחנו, כיהודים, נכשלים בו. מבחינתנו זה דיבר יפה, אבל לא באמת מחייב. ולדוכן העדים נעלה הפעם את ניצולי השואה וחסידי אומות העולם החיים בישראל, כשהם נעזבים ומבקשי לחם; את הזקנים שפגשתי השבוע נשענים על מקלותיהם והליכוניהם בתורים האינסופיים של משרד הפנים, ואת זקנים הממתינים עד בוש במסדרונות בתי החולים. יש להודות על האמת העצובה - מצוות כיבוד הורים לא מרגשת אותנו, ובוודאי לא מגדירה אותנו כעם.
הדיבר השישי
"לא תרצח"
נדמה לי שאין איסור דתי הזוכה לפחות פופלריות מהאיסור "לא תרצח". הדתות המונוטאיסטיות, ובכללן היהדות, שמות צו זה למרמס. אנחנו מכבסים את החטא, ומכנים אותו: "חיסולים בעולם התחתון", "חיסול יעדי טרור", "מלחמת מצווה" - ועוד שלל כינויים. חייבים, לצערי, להודות: אנחנו, צאצאיהם של מקבלי התורה בהר סיני, מפרים בגסות את הדיבר השישי: "לא תרצח".
הדיבר השביעי
"לא תנאף"
ולדוכן העדים נעלה (עדויות טריות, רק מהשבוע האחרון) את מיטב מפקדי משטרת ישראל, את קהילת חב"ד באוסטרליה ועוד אלפי נשים, ילדים וגברים שגם השבוע הוטרדו, נוצלו ועונו מינית - ואין להם דורש ומנחם. הדיבר השביעי – נטול קונסנזוס ובוודאי לא מאפיין אותנו כעם.
הדיבר השמיני
"לא תגנוב"
את מי נעלה ראשון לדוכן העדים? כנראה שנפתח במצעד מיטב הפוליטיקאים מהעבר ומההווה. אין צורך להכביר מילים על מנת להוכיח שאיסור זה לא מחייב את העם היהודי, ובוודאי שלא מגדירו.
הדיבר התשיעי
"לא תענה ברעך עד שקר"
מצחיק, מה? ולדוכן העדים נעלה הפעם עדים מכל הסוגים: פוליטיקאים, רבנים, מנהיגים, עורכי דין ויהודים מן השורה. כל מי שלא היסס להדיח עדים לדבר שקר, למסור עדות חלקית ולהפליל חפים מפשע.
הדיבר האחרון (וגם הוא כנראה לא חביב)
"לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ושורו וחמורו..."
אני לא אוהבת את הדיבר האחרון שלנו, אני לא מאמינה בו ולא רואה צורך לקיימו. אני חושבת שאי אפשר וגם לא מוסרי
יתר על כן, אני לא יכולה לסבול מצווה הכורכת נשים ועבדים עם בתים וחיות, וחותמת את החבילה בחותמו של בעל הבית. כיוון שאני חלק מהעם היהודי, וכיוון שאינני הפמיניסטית היחידה שלא מתלהבת מהדיבר האחרון, אין ספק שגם הוא לא מגדיר את העם היהודי.
ולמה אני רפורמית?
כיוון שאין יהדות אותנטית, השאלה שאני שואלת את עצמי בחפשי קהילה, אינה: איזו קהילה מזכירה יותר מכל את אברהם אבינו או את רבי עקיבא וחבריו? (תשובה: אף אחת), אלא איזו קהילה תעזור לי לעשות את הנכון והישר בעיני אלהים ואדם.
אני מחפשת קהילה המכבדת נשים וגברים, יהודים וגויים, הומואים וסטרייטים. אני מחפשת קהילה שאורחותיה מבטאים בצורה הטובה ביותר את האמונה ש"חביב אדם שנברא בצלם". אני מחפשת קהילה שמחויבת למוסר יותר משהיא מחוייבת למסורת אבות. את כל אלה מצאתי בקהילה הרפורמית. מתוך מחויבות לנקודת המפגש שבין האמת והשלום, אני בחרתי להיות רפורמית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
ראשית, שמחה רבה - זאב נענה להצעתי והסכים לכתוב את הטור של פרשת "כי תשא", בעוד כחודש. אני בטוחה שיהיה מאתגר ומרתק. אני מצפה ואשמח לשבת בעמדת הטוקבקים ולהגיב לדברי התורה שלו.
ואסיים בסיפור ירושלמי מעודד
השבוע התקיים אירוע "הכנסת ספר תורה" בשכונתי, קריית יובל. אמנם הלפידים של הילדים החרדים והחוגגים שרפו
עץ אחד, אבל חוץ מזה הכל עבר בשלום. באמצע החגיגה קראה לי שכנה נסערת: "הם הודיעו ברמקול שבגלל קדושת האירוע צריך להפריד את הרחוב; צד לנשים וצד " מיד רצנו כמה נשים למקום, לבדוק הכצעקתה וגם להפר את ההפרדה.
כשהגענו ראינו שהחרדים של השכונה שלנו לגמרי מעורבבים, ואין להם שום עניין בהפרדה. ברגע מסויים ניסה שוב מאן-דהוא להפריד את הרחוב, הוא חייך מול פרצופי המתרעם ואמר: "כך זה אצלנו, הדוסים, צריך להפריד". לפני שארגנתי את מחשבותיי ואת המילים בפה, קפצו מולו שלשה חרדים, הזיזו אותו ואמרו לו: "עזוב אותה, זכותה ללכת איפה שהיא רוצה", וגם בקשו ממני סליחה.
העולם החרדי הוא לא מִקשה אחת, ומתרחשים בו שינויים מרתקים.
שבת שלום!
