על "מומים", בושה והתקלה של פורום "תקנה"
הכהנים מעדיפים אנשים שאין בהם פגם חיצוני, לעבודה בבית המקדש - תוך התעלמות מהפנימיות. שלוש הנשים שנחשפו בתמונותיהן לאחר שהותקפו מינית, בועטות בתרבות הכהנית התובעת מחבריה להסתיר את עצמם כשהם נפצעים, והן ממשיכות דרכם של חז"ל. חברי פורום "תקנה" שכחו ש"כביסה מלוכלכת" צריך לכבס
פתגמי פלקט?
מי לא מכיר את מימרתו של רבי יהודה הנשיא (אבות ד, כ): "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"? שנים בהינו בה תלויה – מתנדנדת מעל לוח הכתה בבית הספר. בהזדמנויות אחרות, משמימות לא פחות, היא נשלפה מולינו בשיחות מוסר - לא מזיקה, אך גם לא ממש מחכימה, ובוודאי לא מעוררת מחשבות רדיקליות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
משום כך קשה להבחין במהפכנות שבה, ולהבין שהיא חותרת תחת שתי תרבויות: התרבות הכהנית, ותרבות היופי הרומית.
הקנקנים בחלון הראווה הכהני
רפרוף בפסוקי פרשת השבוע מלמד, שהתרבות הכהנית מתעניינת בקנקן יותר משהיא מתעניינת במה שיש בו. הפרשה עורכת רשימת כהנים המנועים מלשרת בקודש, ולכולם "פגם קנקני", ובלשון התורה: "מום בו" (ויקרא כ"א, י"ז-כ"א): " איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום - לא יקרב להקריב לחם אלוהיו. כי כל איש אשר בו מום, לא יקרב: איש עיוור או פיסח, או חרום או שרוע, או איש אשר יהיה בו שבר רגל, או שבר יד. או גיבן או דק, או תבלול בעינו, או גרב או ילפת, או מרוח אש. כל איש אשר בו מום, מזרע אהרון הכהן - לא ייגש להקריב... מום בו".
שוב ושוב חוזר הצירוף האיום "מום בו", הבועט כהנים בעלי נכויות פיזיות, קלות כחמורות, מחוץ לחוויה הכהנית.
הרי כולנו נהיה "מום בו"
מצערת הבחירה למיין כהנים לפי מראה חיצוני "מושלם", ולא לפי מידות ומעשים. כאילו מבקש בית המקדש להשכיח מהבאים בשעריו את המוות שאין לחמוק ממנו. גברים העונים על סעיפי "רשימת היופי" של הפרשה, הם בהכרח צעירים.
גם אדם שנולד ללא "דופי" פיזי, עתיד לפגוש "מומים" אלה במהלך חייו; השיניים, הגב שנלאה מסחיבות, הרגליים שסחוסן נשחק עם השנים - והמערכת המינית, המטרידה את "רשימת היופי" הכהני, ותפקודה נחלש ברבות הימים. כל אישה ואיש הזוכים להאריך ימים, מתמודדים עם הגוף ההולך ובלה בדרכו אל המוות.
דוגמן כמנהיג רוחני
הזדקנות הגוף מכאיבה, אך יש בה גם מתנה: היא מורה חוכמה וצניעות, היא מבהירה שיום המוות מתקרב ועלינו לנהל את חיינו בתבונה. אני לא חפצה בחוויה דתית מכחישת מוות. אני רוצה מנהיגוֹת ומנהיגים דתיים שתוכם וברם כנות וצניעות. אני רוצה מנהיגות ומנהיגים שלא מסתירים את פצעי החיים ומכאוביהם, וגופם מעיד על נסיונם. אין לי עניין בהנהגה רוחנית של דוגמנים.
תוּפי המוּמבו
מום בו, מומבו מומבו רועמים תופי השבט הכהני, ומזמינים לשוב ולקרוא, והפעם בזרועות פתוחות ובלב מלא תודה, את דברי רבי יהודה הנשיא. תורתו הנראית תמימה, מתריסה כנגד התרבות הכהנית המאשרת ופוסלת אנשים על פי קנקנם.
מכוער זה היפה החדש
רבים מחכמינו לא היו חוצים את מפתן "תחרות היופי" הכהנית, ונדמה לפעמים שעל כך גאוותם. לא רק מול הכהנים התריסו החכמים, הם התריסו גם מול העולם הרומי, שבדומה לכהנים היה עסוק בחיפוש השלמות הפיזית. כך אנו מוצאים את רבי יהושע, חכם גדול שנחשב מכוער למראה, מסביר לבתו של הקיסר הרומי, מדוע "מכוער" זה "היפה של הלמדנים" (בבלי נדרים נ, ב):
"אמרה בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער?! אמר לה רבי יהושע: לימדי מבית אביך, במה מניחים יין? אמרה לו: בכלי חרס. אמר לה: כל העולם מניחים יין בכלי חרס, וגם אתם?! הניחו אתם את היין בכלי זהב וכסף. הלכה ושמה את היין בכלי זהב וכסף, והוא התקלקל. אמר לה: אף התורה כך. אמרה לו: והרי יש אנשים שהם יפים ולמדנים. אמר לה: אם הם היו מכוערים היו לומדים טוב יותר".
נחמת שוטים?
האם רבי יהושע, שכיעורו מצויין כמה פעמים בתלמוד, מנחם את עצמו בטענה שהיופי החיצוני הוא תריס בפני
הלמדנות - או שהוא באמת מאמין בכך? אני לא יודעת.
האם אני חושבת שיש קשר בין מראה חיצוני להשגים רוחניים? אני מעדיפה לחשוב שלא. אני מעדיפה את גישתו של רבי יהודה הנשיא על פני גישתו של רבי יהושע, אך לא אלין על אדם המבקש למצוא נחמה לכאבו.
חכמי המשנה, בעיקר בדור יבְנה (הדור שלאחר החורבן), מחו בהפגנתיות נגד התרבות הכהנית. החכמים כמעט מתחרים ביניהם בשאלה מי יציג "קורות החיים" וחזות אנטי-כהניות יותר: רבי עקיבא שגדל בקרב פשוטי עם? רבי מאיר שלא ידוע מי היו הוריו? רבי אליעזר בן הורקנוס שבעט באביו המיוחס, וסבל חרפת הרעב? ואולי רבי יהושע שגופו השחיר מעבודה קשה? אני מלאת הערכה ותודה לחכמים אלה על מאבקם החשוב בסגידה ליופי החיצוני, המעקר מהקהילה את תבונת החיים.
גם הן בועטות בתרבות הכהנית
בימים האחרונים מובילות נשים אמיצות מגמה חדשה - מהפכה בהתמודדות עם פגיעות מיניות. שלוש נשים שההתלוננו נגד גברים שפגעו בהן מינית, חשפו את סיפוריהן בלוויית שמותיהן ותמונותיהן: אפרת יעקב שהתלוננה נגד פרופ' מריו שניידר, מאי פאטל שהתלוננה נגד סא"ל לירן חג'בי - ורות עוקשי שהתלוננה נגד הרב-המטפל יהודה לייב אוירבך.
התרבות הפטריארכלית-"כהנית" שבתוכה אנו חיות, לימדה אותנו, הנשים, לאחוז בשתי תפיסות גוף מעוותות:
תפיסת הגוף השנייה מגיעה לאחר הפגיעה המינית. כֵּיוון שחונכנו להאשים את עצמנו בתוקפנות תוקפינו, חונכנו גם להתבייש בגוף המותקף. הקהילה הבהירה לנשים מותקפות שהעזו להתלונן, שטוב יעשו להן ולמשפחותיהן אם יטשטשו את המראה, השם והקול שלהן.
שלוש הנשים שנחשפו בתמונותיהן, בועטות בתרבות הכהנית התובעת מחבריה להסתיר עצמם כשהם נפצעים, ולשדר "עסקים כרגיל", ובצדק נראה בהן ממשיכות דרכם של חכמי המשנה והתלמוד.
אני מודה לאחיותיי האמיצות והחכמות, הבוחרות להתגאות בגופן ולא להסתיר את נסיון חייהן גם כשעצוב הוא. הקהילה אחראית לפציעות שלנו. הקהילה צריכה לראות, והקהילה צריכה לעזור לתקן.
פורום "תקנה" והכביסה המלוכלכת
צפיתי בראיון הטלוויזיוני האמיץ שהעניקה רות עוקשי. במהלכו הוטלה אלומת אור על תקלות בפעילות "פורום תקנה".
קשה להמעיט בחשיבות הקמתו של פורום זה שכהצהרתו: "הוקם על ידי גדולי תורה, אנשי חינוך, משפט וטיפול, במטרה לפעול למניעת פגיעות מיניות על ידי בעלי מרות וסמכות בציבור הדתי, לבער את הרע מקרבנו ולהציל עשוק מיד עושקו". בהצהרת הכוונות מובהר גם: "פורום תקנה מתנהל בתיאום עם רשויות אכיפת החוק בישראל".
אבל התקלה של "תקנה", שהיא לא מציבה לה כמטרה להעביר במהירות וביעילות את התלונות לטיפולן של המשטרה ומערכת המשפט. הפורום צריך היה למצב עצמו במפורש כמי שמעודד ומסייע לנפגעות ונפגעים (על ידי בעלי סמכות דתית) להגיש תלונה במשטרה.
במקביל! היה עליהם להציע רשת קהילתית לתמיכה במתלוננות ובמתלוננים, אך בשום אופן לא לטפל בעצמם בתוקפים. הפורום צריך לטפל בעצמו רק במקרים שבהם לא נעשתה עבירה על החוק, ומבחינתו, כמייצג קהילה דתית, נעשתה עבירה מוסרית (וגם אז לטפל מבלי לעבור על החוק כלפי הנפגעים והפוגעים).
התקלה של פורום "תקנה" היא שהוא נתפס (על ידי אחרים ואולי גם על ידי עצמו) כחלופה למשטרה. מדי פעם נדמה שאנשי הפורום מתבלבלים בהגדרת המשימה, ותחת החובה להוציא לאור פשעי מין, הם חוזרים לנרטיב המסורתי של השארת הכביסה המלוכלכת עמוק בסל הכביסה הביתי, תוך מציאת פתרונות שאינם בסמכותם, אינם מוסריים ואינם פותרים דבר.
אני מקווה שפורום "תקנה" יוסיף לפעול, אך יגדיר לעצמו היטב את מטרותיו, את סמכותו, את מגבלותיו ואת דרכי הפעולה הראויות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
הרבה תגובות רחשו במהלך השבוע בבית המדרש של הטוקבקים. "דתי אחד" (טוקבק 12 בטור של השבוע שעבר. יקירי מטוקבק 96 - תמיד אני מכוונת לטור של השבוע שעבר) כתב: "ולגבי עניין הגרות, את חושבת שאותו הגר לא עשה ברית מילה ולא קיבל עול מצוות? קביעה הלכתית לגבי גרים מסיפור 'אגדתא' של הגמרא, זו ממש חוסר הבנה של כל עניין ההלכתי שסביבו היהדות עומדת. סיבה טובה למה נשים לא פוסקות הלכה. ברור לכל שאותו גר לא קיבל פרוטקציה מהלל ,ונדרש לברית מילה וגם קבלת עול מצוות".
"דתי אחד" יקר, ראשית, אני לא פוסקת הלכה, אני קוראת טקסטים ומנסה להבינם, ואשמח אם תניח לחברותיי פוסקות ההלכה - הן עושות את מלאכתן ברצינות רבה.
שנית, אני די בטוחה שכותב הטקסט התכוון לספר לנו שהלל גייר ללא הדרישות הפורמליות, זאת כֵּיוון שהדרישות הפורמליות של הגיור מאוחרות לזמנו של הלל, וכיוון שאם אתה צודק - הרי שהעיקר חסר מהסיפור. איזו משמעות יש לסיפור אם בנוסף לתהליך הגיור המפתיע, הלל דרש מהגר גם את כל הדרישות המוכרות לנו כפורמליות? וסיבה שלישית לבחירתי הפרשנית, היא שזה מה שכתוב בסיפור...
ולכל החברות והחברים שבוחרים לכתוב כנגדי שאני טיפשה ולא מבינה דבר. כינויי גנאי אלה מעליבים אותי מעט, אבל אתכם ואת עמדתכם הם מעליבים הרבה יותר. אני קוראת ברצינות את מה שאתם כותבים, ושמחה להגיב לטענות רציניות. כינויי גנאי מעוררים חשד שאולי אין באמתחתכם טיעונים של ממש. למה לכם לקלל ולבזות? לא יותר מעניין ללמוד בחברותא?
שבת שלום!
