הצדק נעשה: יומני גיבורת המרד מתפרסמים - בלי הצנזורה
אחרי שעונתה - חייקה קלינגר "נידונה לחיים" והתבקשה לתעד את קורות "הארגון היהודי הלוחם". תיאוריה הקשים על הסגרת תנועות הנוער והביקורת על המנהיגות בארץ, הביאו לפסילת יומניה, וחייקה לא יכלה לשאת עוד את עינויי השואה שרדפו אותה. כעת סוגר בנה - פרופ' אביהו רונן - מעגל, מוציא את היומנים לאור בשלמותם, וגם מתפנה להתמודד עם הפצע האישי שלא החלים מעולם: "כשראיינתי את החברות שלה, הרהרתי רק למה הן שרדו, ואמא שלי לא?"
ביום השנה ה-15 למרד גטו ורשה, חייקה קלינגר לא יכלה לשאת זאת עוד. הלוחמת שמעולם לא הצליחה להשתחרר באמת מהמרד והשלכותיו, עייפה ממלחמות. מי ש"נידונה לחיים" כדי להמשיך ולספר, הרימה ידיים. אביהו, השני בשלושת בניה, היה אז רק בן 9, אבל הייסורים שהנחילו אנשי הגסטאפו לאמו, הותירו את הצלקות שלהם בחייו ובחיי משפחתו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
חייקה קלינגר נמנתה על המנהיגות הבולטות של "הארגון היהודי הלוחם" בבנדין, ותיעדה את המרד שם ובוורשה בסדרת יומנים שצונזרו. השנה יצאו בהוצאת "יד ושם" ומורשת" ובעריכתו של בנה היומנים בגרסתם המלאה, תחת הכותר: "אליכם אני כותבת". הספר בעריכתו של אביהו רונן מספק חלון לנפשם של מי שבחרו במאבק בנאצים - אך גם "סגירת מעגל" לסיפור שנותר פצע משפחתי פתוח גם לאחר שישה עשורים.
יום השואה בערוץ היהדות :
- "ביקשתי למות - אלוקים התעקש שאחיה"
- עיצבה את הזיכרון הממלכתי: הפנים של סבא, המספר של סבתא
- הביט בפני הרוע - וניצח: "נשארנו בודדים מתוך 3,000 נערים"
על גיבורות לא כועסים
ילדותם של האחים לבית רונן עברה עליהם בקיבוץ העוגן של שנות החמישים. "בשעה ארבע אחרי הצהריים היינו 'בבית'", משחזר אביהו רונן, היום פרופ' במכללה האקדמית "תל חי", היסטוריון ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. "אלו היו השעות היפות של היום: הפטיש היה נשמט מיד הנגר, המבשלת הייתה מכבה את התנור - וכולם היו עם הילדים. כמובן אחרי זה בא צער הפרידה, ידענו שנלך לבית הילדים ושם יהיו בכיות".
"אחרי שאמא מתה היה לי קשה להירדם, והייתי בוכה בלילות. אבא הגיע במיוחד בלילה עם מפוחית לנגן לי. המוות שלה היה משהו לא מוסבר, גם ילדים אחרים נבהלו מזה. פתאום התחילו לחשוב על האימהות שלהם, ומה יקרה להם אם הן ימותו. האסון הזה איים על כולם, זה היה משהו קולקטיבי".
רונן היה רק בן 9 כאשר אמו, חייקה קלינגר, נטלה את חייה ביום הזיכרון ה-15 למרד גטו ורשה. היא העדיפה לתלות את עצמה על עץ בחצר ביתם של השכנים, לפני שתיאלץ להתאשפז בשנית. "אמרו לי רק שאמא מתה. בטח שלא אמרו דבר על כך שזו הייתה התאבדות. מי דיבר בכלל על דברים כאלה?"
"לא לקחו אותי להלוויה, הלוויה הייתה המקום שבו המבוגרים יכלו להתאבל בשקט, מבלי שילדים ישאלו אותם שאלות חסרות מענה. אז במקום זה, שלחו את כל הילדים לטיול. ידעתי שקוברים את אמא שלי, אבא סיפר לי ובכיתי כמובן, אבל בהלוויה הייתי בטיול. שלחו את אחד החברים בקיבוץ שייקח אותנו לפרדס, ושם הסתובבנו בלי לדעת מה לעשות עד שנגמר הטקס".
היה כעס על אמא שבחרה במוות על פני הילדים שלה?
"אני לא זוכר את עצמי כועס עליה", אומר רונן. "אמא מוקמה בהיררכיית הגבורה. היא הכירה אישית את מרדכי אנילביץ', היא נתפסה בבונקר עם שני אקדחים ועונתה כמעט עד מוות בידי הגסטפו – אז על גיבורים לא כועסים. לא הייתה לי אמא חיה, במקום זה היה לי מיתוס, והוא זה שסיפק לי ברמה האישית דמות של גיבורה".
"בשנה האחרונה הכל חזר אליה"
פרופ' רונן גילה על אופן מותה של אמו שנים רבות אחר כך, בגיל מבוגר יותר – מקריאה אקראית בעיתון. "זה היה הלם", הוא מעיד. "אם אמא הייתה גיבורה כל כך גדולה, איך זה שהיא התאבדה? היא שרדה את הגטו ואת המחנות, והיו לה ילדים. ההתאבדות לא התיישבה לא אז ולא היום בסיפור השואה והגבורה שסיפרנו לעצמנו. אני זוכר שיום אחד חזרתי מהלוויה של חבר קיבוץ אחר שהתאבד, ושמעתי איש גס רוח אומר: אני לא מבין למה הוא עשה את זה? איך הוא השאיר אישה ושני ילדים? זה היה כמו מכת ברק בשבילי. היא השאירה את אבא שלי עם שלושה ילדים והלכה. אם לאבא שלי היו כעסים, הוא לא ביטא אותם".
הזיכרונות המטושטשים של אביהו מאמו אולי פחות סלחניים. "אני זוכר בעיקר את הכעס שלה עליי. למשל שהייתי צריך להביא את אחי הצעיר אל הגן, ושפעם אחת שכחתי. אני זוכר גם את הימים האחרונים שלה, יושבת על כיסא נוח ליד הבית עם מגבות על הראש, ואבא אומר שאסור להפריע לאמא כי היא מאוד חולה. בשנה האחרונה הכל חזר אליה".
אבל לפרופ' רונן יש גם זכרונות אחרים: "אני זוכר שהיא לימדה אותי לקרוא ולכתוב לפני כיתה א', ולכן באתי כבר מוכן. היא לא הייתה מדברת על ההורים שלה בכלל, אבל יום אחד כשהייתי חולה, היא הביאה לי ספר על חסידים שהיא מצאה בספרייה של הקיבוץ. לא הבנתי למה הסיפורים האלה שנראו לי משעממים, חשובים לה. זו הייתה הדרך שלה לרמוז לי שהיא הגיעה ממוצא חסידי, וגם את זה צריך להכיר".
לא חסכה ביקורת
את מה שקלינגר לא סיפרה, היא כתבה – וכך נותרו יומניה. מחברות בית ספר כתובות בכתב יד צפוף בפולנית, שבו מתוארים קורות תנועת "השומר הצעיר" בעיקר בבנדין בשנת 1943, והניסיונות (שכשלו) להשבת מלחמה בנאצים.
היומנים, אותם ניסתה (ללא הצלחה) להוציא לאור עוד בחייה בשלמותם, הכילו תיאורים קשים על הסגרתם של אנשי תנועות הנוער לגרמנים על ידי אנשי "המשטרה היהודית", שכונו "מוייסרים". היא מתארת גם את הפסיביות וההכנעה שבה קיבלו היהודים את גורלם, ואת אדישות המנהיגות הארצישראלית והאמריקנית לזוועות המתחוללות באירופה.
קלינגר לא חסכה ביקורת גם מעצמה, וכבר אז ניתן לראות את רגשי האשמה שכרסמו בה על הישארותה בחיים, בעוד שמרבית חבריה נספו במרד שכשל בגטו. וכך כתבה על ראשי התנועה בישראל: "כה כועסים אנו עליכם, אחינו הציונים. אני אומרת זאת באירוניה. מה עשיתם למעננו? לא, לא למעננו. מה עשיתם כדי להיוודע מה נשמע אצלנו, מה מתרחש ביישוב הפולני, שהרי הוא הבסיס שלכם שבלעדיו אתם אפס. אנו סיכנו את חיינו בכל פעם ששלחנו גלויה. ואתם? בושה וחרפה על ראשיכם! הרי ברור שללא עלייה אין שום ערך לשום מפלגה ולשום תנועה" ("אליכם אני כותבת", עמוד 47).
דוקטורט על אמא
רק לקראת גיל 30 בחר רונן לעזוב את קיבוץ "כרם שלום" שהיה ממייסדיו, ולהתמקד בקריירה אקדמית. וכך במהלך חיפושים אחר נושא לדוקטורט, הוא נתקל ביומניה של אימו. יותר נכון, בצנזור שעברו ובפער בין הסיפור שהיא ביקשה לספר - לבין הסיפור שאותו ביקשה ההנהגה הישראלית הצעירה של שנות החמישים לספר.
"היה ללא ספק עיצוב של הזיכרון. ההתאבדות הייתה התנגשות בין הזיכרון הקולקטיבי לבין זה האישי. גם מרדכי אנילביץ' עצמו התאבד, וגם את זה טשטשו. גם את ההתאבדות של אורי אילן שיצא מעבר לקווים האסורים וחשש להסגיר סודות – טשטשו. כל מה שנשאר זה הגבורה, מיתוס הגבורה עד הסוף המר".
"חלק גדול מהכוח של היומנים של אמא, הוא בעובדה שהם נעים בין שתי קטבים מנוגדים: הקוטב האחד זה הגבורה של 'השומר הצעיר' ושל הגטאות לצד הניסיון להילחם, והקוטב השני הוא תחושת הכישלון והתסכול הנלוויית לעובדה שבגטו שלה שום דבר לא הלך. כל הניסיונות שלהם להיות כמו אנילביץ' לא צלחו. והייתה גם תחושת אשמה והצורך לברר עם עצמה למה זה לא הצליח ולמה זה נכשל. זה ייצר מתח כמעט בלתי נסבל. והייתה גם הייחודיות של הכתיבה שלה, ולא תמיד ידעו מה לעשות עם זה, אז לכן מן הסתם צנזרו אותה".
פרופ' רונן מוסיף כי "לא הבינו איך אפשר גם לספר על אנילביץ', גם על הבגידות בארגון, גם את הסיפור הציוני - וגם לאהוב את ברית המועצות בצורה פנאטית. זה היה יותר מדי. היומן שלה לא קל לקריאה, היא לא הייתה אישה קלה. היא מתחשבנת שם עם כל העולם. היא הייתה נון-קונפורמיסטית שהדבר האחרון שרצתה זה עוד מאותו דבר. היא מגיעה לישראל ב-1944, הראשונה מבין הלוחמים - וכבר היא מזהירה שלא ישתמשו 'בסיפורים זולים'. היא חרדה מהבנאליזציה של השואה".
"למה הן שרדו ואמא לא?"
וכמו לא די בכל זה, קלינגר היא גם אחת הראשונות שמעלה על נס את פועלן המוצנע של החברות ב"הגנה". "כאב לה שהן לא קיבלו את המקום הראוי להן ואבדו בשיכחה. במחקרים שאני ערכתי גיליתי שהמנהיגות תמיד פעלה בזוגות, וההיסטוריוגרפיה לא הכירה בתפקיד מנהיגותי של נשים במחתרות הלוחמות. לא היה להן תפקיד מסייע, אלא תפקיד מנהיגותי".
האם במהלך המחקר הלכאורה אקדמי ו"טהור" לא היה גם ניסיון אישי למצוא פשר? לגבש תובנות למה אמא שנידונה לחיים, בחרה בסופו של דבר במוות?
"כשראיינתי את החברות שלה, תמיד הרהרתי למה הן שרדו? למה הן נשארו בחיים? מה שישב אצלי הייתה השאלה, למה הם שרדו ואמא שלי לא? זו השאלה הלא פתורה שלי".
"אבא שלי דיבר, אבל לא על הכל. במשך שנים הוא היה האחראי על יום השואה בקיבוץ העוגן, וזו הייתה הדרך שלו להעביר את האבל. את הטקסטים שלו הוא היה נותן לי לבדוק, והייתי נותן לו עצות על ספרים חדשים ומה כדאי לשלב. אבא נישא מחדש, הייתה מישהי אחרת בחייו, והוא אף פעם לא הלך עם שלושתנו לקבר. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם זה".
ובסופו של דבר, אמא נותרה חידה, וכך גם מותה.
"אין לי בעיה עם זה בכלל. סגירת המעגל היחידה שיכולה להיות היא שהצלחתי להוציא את היומנים שלה בשלמותם כפי שהיא רצתה תמיד. ברור לי שעם כל זה, שאלות רבות וביניהן מדוע היא התאבדה - ייוותרו פתוחות".
