לסלוח לעצמך: "רצחתי את אחותי"
"רעות הייתה מהבנות האלו שבהתחלה קשה לדעת מה עובר להן בראש. חושבים שהיא סנובית כשלמעשה היא עצובה. כשהגיעה לבית חב"ד עם אור, שותפתה למסע, הלב שלי יצא אליה. טפחנו לה על השכם בתורות - עד שיום אחד היא נעלמה". הסיפור שניער את חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו
כשאור נכנסה אלינו הביתה היא הייתה מחוצה, או כך לפחות היא קראה לזה. "מחצו אותי, חני", היא זרקה את עצמה על הספה. "מה שאת רואה עכשיו? זה אחרי שמחצו אותי".
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
כלפי חוץ לא היה אפשר לראות את זה. הייתה לה שרשרת יפה עשויה חרוזים של בדולח, ועל מכנסי הג'ינס שלה היו פייטים רקומים מזהב, ככה בשביל היופי. אבל גם אנשים שמרגישים מחוצים יכולים לקשט את עצמם.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "שנינו שליחי ציבור": האחים נפגשו באזור האסון במקסיקו
- מחקר תפילה: מישהו שומע אותנו?
- המחזור שראה הכול: "זה הסיפור של העם היהודי"
"כשכאבו לה הידיים? סחבתי לה את התיק. כשפגעו בה? ניגבתי לה את הדמעות", היא מספרת לי. "את כל המסלול של הטיול תכננתי כך שיתאים בשבילה, ואת עצמי שכחתי לגמרי. רק היא".
"היא" זו רעות. מהבנות האלו שבהתחלה את לא באמת יכולה לדעת מה עובר להן בראש. מסתורית, קצת קשה להשגה. רק כשנפתחה והתחילה לדבר - הבנתי עד כמה חוסר הביטחון שלה מטעה את כולם. חושבים שהיא סנובית כשלמעשה היא עצובה.
ואז הגיעה אור
רעות מגיעה מגבעתיים. בת יחידה בין שלושה בנים, כל אחד מהם יוצא יחידה מובחרת ומושא גאוותם של הוריה. "ואני? אני בינונית", היא אמרה לי. "שום דבר מיוחד. הכול בנאלי. גם בצבא התפקיד שלי היה כל כך ממוצע, עד שהייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי להיזכר שאני קיימת, כי מסביבי אף אחד לא זכר".
אחרי הצבא היא יצאה לטיול הגדול, לבדה. "אולי בעורקים העייפים שלי יזרום דם מחודש", חשבה לעצמה. בליל של צבעים וקולות יחד עם צפירות הנהגים ודוושת אופני הריקשות קידמו את פניה בשדה התעופה.
''בלגן, אה?" שמעה קול מתנגן לידה. בחורה יפה עם עיניים גדולות. זו הייתה אור. "כל החיים ידעתי שאגיע הנה ואכבוש כל הר שייקרה בדרכי", היא סיפרה לרעות כבר בדרך לבית חב"ד שבטמאל. "כולם קוראים לי 'הבולדוזר מתל אביב'", היא צחקקה. "עוד לא נולד הבן-אדם שיעצור אותי".
רעות הביטה בה בעיניים כלות ושתקה. השתיקה הזו שלה שבתה את ליבה של אור, הכניסה בה מן שלווה מוזרה שכזו; נסכה בה רוגע ודוק של געגוע לא מוסבר. כשהגיעו לבית חב"ד, היה אפשר לטעות ולחשוב שהן יחד מאז ומתמיד.
"מישהי דפוקה כמוני"
חודש וחצי בנפאל. היו כבר בטרק של האנפורנה, קפצו לפוקארה, העיר הסמוכה, עוד קצת עמק קטמנדו ובין כל אלה - הרבה מאוד בית חב"ד.
אנחנו משוחחות המון, על כל דבר, והרבה מאוד על אורח החיים שלי כשליחת חב"ד. זה מסקרן אותן כל כך. פעם ראשונה שהן במקום דתי עם אנשים דתיים. "היו נותנים גם למישהי דפוקה כמוני לפתוח בית חב"ד?" שאלה אותי פעם רעות. "איך את מדברת? את מושלמת", ענינו לה אור ואני במקהלה.
.jpg)
הלב שלי יצא אליה. טפחנו לה על השכם בתורות. עודדנו את רוחה. זקפנו את קומתה. בכל יום שעבר ראיתי את השינוי המתחולל בה. אם בהתחלה לא השמיעה את קולה ליד מטיילים - כעת הרהיבה עוז להביע את דעתה בקול שקט. עיניה נצבעו גוון רך, ואפילו השיער שלה קיבל ברק ונפח משלו.
יום אחד היא נעלמה
לכן כשאור הגיעה אליי "מחוצה", כהגדרתה, לא הבנתי על מה המהומה. "היא עזבה אותי, חני! לבד, להודו. היית מאמינה?" היא קמה נסערת מהספה הצבעונית. "אפילו מכתב לא השאירה".
מסתבר שבאישון לילה ארזה רעות את תרמילה הגדול ולפנות בוקר יצאה חרש מהחדר. גם ממני לא נפרדה. מוזר. במיוחד כשידעתי עד כמה היא אוהבת את אור, המשענת שלה במסע הזה, ועד כמה בית חב"ד הוא הבית החם והמיטיב שלה. היה לי ברור שיש כאן משהו עמוק שאנחנו עוד לא ממש מבינות.
על כוס שוקו חם שכנעתי את אור לחכות לראות מה באמת קרה לה, לרעות שלנו. השנים כאן לימדו אותי ששום דבר הוא לא באמת כפי שהוא נראה.
"קשה כשאול קנאה"
חמישה ימים מאוחר יותר צלצל הטלפון בבית. "חני, חני שלי", היא בכתה. "אם רק היית יודעת..." 2,000 קילומטרים מפרידים בין עמק קטמנדו שבנפאל, שבו אני נמצאת, לעמק פרוואטי שבהודו. הקול העדין של רעות שבור ומרוסק.
מסתבר שרעות לא תמיד הייתה בת יחידה בין בנים, כפי שסיפרה. עד לפני עשר שנים הייתה לה אחות גדולה. שנתיים ועשרה חודשים הפרידו ביניהן. נערה יפהפייה עם עיני שקד ומסגרת תלתלי זהב. סמדר קראו לה, נושאת חן וחסד הייתה בעיני כל רואיה.
"עזה כמוות האהבה קשה כשאול הקנאה", מצטטת לי רעות משיר השירים. "כמה שאהבתי אותה - כך קינאתי בה על כל צעד ושעל". והיו גם ההשוואות שערכו ביניהן האנשים: בשכונה, בבית הספר והכי קשה - בתוך הבית פנימה.
"רציתי שהיא תמות", היא לוחשת לי מעבר לקו. "רק על זה חשבתי כל הזמן. שתמות כבר. שתפסיק להיות". כל אימת ששיבחו את אחותה בפניה - ליבה נשבר עוד קצת.
עצת אחיתופל
לפני חמש שנים הכירה סמדר את אלון. כבר בחודש הראשון להיכרותם החלה סמדר להשתנות להם מול העיניים: פזורת נפש נהייתה, מבולבלת, לא קשובה, אדישה. ההורים פכרו את אצבעותיהם מרוב דאגה. התחננו בפניה שתנתק את הקשר ההרסני הזה, אבל כל תחנוניהם לא הועילו.
"וככל שהלכה סמדר וקמלה - הלכתי אני ופרחתי", ממשיכה רעות לספר. "הנה, גם היא לא מושלמת. עד שיום אחד לא שבה הביתה".
.jpg)
עשרה ימים לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדו שני שוטרים עצובים עם מילים שלא קשורות למשפחה שלה בשום צורה שהיא: זוהתה גופה בחורשה בצפון... סמדר היפה שלהם... מנת יתר. הבחור שהיה איתה לא נמצא. מחפשים אחריו.
"אני זוכרת כל פרט מהערב לפני שהיא נעלמה", אומרת לי רעות בין הדמעות. "לאף אחד לא סיפרתי. איך אני אספר להם שאני בעצם אשמה בהכול? איך אספר להם שבערב לפני שסמדר נעלמה היא נכנסה בהיסוס לחדר שלי, התיישבה על המיטה שלי והתייעצה איתי - אחותה הקטנה - בפעם הראשונה בחייה: האם לברוח עם אלון או שהיא טועה? כי לעיתים היא מרגישה שהחומרים שהם מעשנים יחד פוגעים לה בשיקול הדעת. בקול בטוח אמרתי לה שתלך איתו כי היא חייבת את זה לעצמה! היא מוכרחה להשתחרר קצת מהחיבוק הלוחץ של אבא ואימא".
רעות ידעה כבר אז שזה מסוכן לאחותה, שזו עצת אחיתופל, אבל לא יכלה להפסיק. "כמו שד שהשתולל בתוכי, חני. רציתי שתלך! רציתי את המשפחה בלעדיה".
כבר כשסמדר יצאה מהחדר נאבקה רעות ברצון שלה לרוץ אחריה ולהפציר בה להישאר; שלא תעז ללכת אחריו! אבל רגליה היו משותקות. שנים עברו. הוריה הזדקנו ביום אחד. והיא? היא איננה. היא קמה בבוקר, שותה ואוכלת, עורכת קניות פה ושם - וגם יצאה ל"טיול הגדול" בדיוק כמו כולם. אבל בפנים היא איננה.
"אני רוצחת"
עד שפגשה את אור - דומה כל כך לסמדר של פעם. הגיעה לבית חב"ד ונעטפה בעטיפות של חום. "חשבתי שאולי עוד יכול להיות טוב, אולי אני אכן ראויה לאהבה, אבל אז החלו הסיוטים לפקוד אותי בלילות הקרים של קטמנדו".
.jpg)
ובחלומות לא אור היא זו שמטיילת איתה, כי אם סמדר. יחד הן מטפסות את הטרק של האנאפורנה, שואפות אוויר פסגות, משתאות מן השלג הלבן העוטף את ההרים, "עד שפתאום מתקדרים פני השמיים ואני רוצחת אותה. הודפת את אחותי בשתי ידיים עד שהיא מתגלגלת אל התהום הרחוקה".
כשהיא מתעוררת שטופת זיעה דבר לא יכול להרגיע אותה. ככה לילה אחר לילה היא רוצחת את אחותה במו ידיה. "אני אשמה בהכול, חני. אני רציתי שתמות. אני רוצחת!" היא ממלמלת ספק לעצמה ספק לי.
עכשיו אני מבינה למה הגב שלה כפוף ופניה כפני זקנה. להחזיק אשמה כה כבדה על הכתפיים במשך כל כך הרבה שנים - אין ייסורים קשים מאלה. הדמעות מציפות לי את העיניים כשאני מתחננת אליה שתחזור אלינו. יודעת שבמצבה הנפשי ודאי שלא טוב לה להיות בהודו לבדה. אני לא משאירה לה הרבה ברירות ורוכשת לה כרטיס טיסה חזרה אלינו, לנפאל. היא מוחה בחצי משפט אבל אני כבר מזהה את תחושת ההקלה בין המילים.
"תשובה - קדמה לעולם", אני אומרת לרעות בדרך משדה התעופה, ידה בתוך ידי. "עוד לפני שנברא העולם - נבראה התשובה. נבראה הדרך לסלוח לבני האדם על דברים שהם עשו. אבל לא פחות חשוב מזה, נבראה האפשרות והדרך לסלוח לעצמך. אנחנו נמצא יחד את הדרך לסליחה בתוך תוכך", אני מבטיחה לה, יודעת שעבודה רבה עוד לפניי.
היא, מצידה, מביטה בי בעיניים כלות.
"בחיים אל תעשי לי את זה יותר, את שומעת?" מתנפלת עליה אור כשאנחנו יורדות מהמונית בכניסה לבית חב"ד. התלתלים שלה אש ולהבה. "מחצת אותי, שמעת? מחצת אותי לגמרי", והיא מוחצת את שתינו בחיבוק אמיץ.
לפנייה לכתב/ת 
