חז"ל רוצים לבחון לכם את האמונה
יש רק דרך אחת לנהל חיים בלי סתירות רוחניות - לא לחשוב. "קהלת" שממליץ להפוך כל אבן במסע הרוחני, מלמד אותנו לקבל באהבה טלטלות ושינויים בתפיסת עולמנו. לכן לא מומלץ לקרוא בו לפני השינה, שכן משימתו להדיר שינה וליצור חוסר שקט רוחני. ולמרות הכול, חז"ל אהבו אותו
העקביות מן השטן
אינני יודעת אם שלמה המלך מציאות היה או משל, וזה לא חשוב בעיניי. אני בוודאי יודעת שהקביעה: "שלמה כתב ספרים: משלי, קהלת ושיר השירים" אינה אמת היסטורית, אבל גם זה לא חשוב בעיניי.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מה כן חשוב? שזכינו בשלוש יצירות מרתקות, יפיפיות ושונות מאוד, שייחוסן למחבר אחד הוא בחירה תרבותית חכמה, המבקשת ללמד שכולנו משתנות כל הזמן.
וכול מה שרציתם לדעת על פרשת השבוע - לחצו על התמונה
תפיסת עולם עקבית היא תעודת עניות ולא תעודת כבוד. היא מעידה על אמונה יהירה שאני, הקטנה, כבר יודעת את סודות היקום; יהירות שהיא תולדה של פחד מהגילוי עד כמה אני באמת קטנה, כמה מועט הידע האנושי, וכמה כולנו בודדות וחלשות.
מי שיכול להוציא תחת ידיו שגב ספרותי של טקסטים (הגם שתכניהם פעמים רבות קלישאתיים) המתפקדים כשופר של הממסד שמרני, וגם לכתוב ספר חתרני וביקורתי כנגד כל בחירה ממסדית (או אחרת), ולהניח בפנינו את שתי היצירות בלי להכריע ביניהן - הוא כן ואמיץ, וממנו אני רוצה ללמוד תורה.
החתרנות של חז"ל
כדרכם של אנשי מסורת מפולפלים, העבירו גם חז"ל את המסרים שלהם בכמה רמות, תוך שהם מכוונים לשומעים עם יכולת תחכום מגוונת. חז"ל הכשירו את "קהלת" לבוא בקהל הספרים המקראיים (וברבות הימים גם התקבל המנהג לקוראו בחג הסוכות). אם אי אפשר להעלים אותו – הם בייתו אותו, בנו אותו כקול לגיטימי בין קולות המסורת, וכך קיוו גם להשיג שליטה על פרשנויותיו ועל המסרים שילמד ממנו הציבור הרחב.
מצד שני...
חז"ל בחריפותם, קרצו לעברנו, כאומרים: אם אומץ וסקרנות בלבכן, חפשו דווקא את התכנים המערערים של החיבור. לסלון הבית היהודי הוכנסה פנינה ביקורתית במסווה של מסורת. אנא, אל תלכו שבי אחר הפרשנות המרככת.
הצד האחורי של הריקמה
כיצד ניהלו החכמים דיבור בו-זמני בכמה קולות? במקרה של "קהלת" הם הזמינו אותנו להיכנס לבית המלאכה שלהם, ולראות לא רק את הצד הרשמי, הקדמי, של רקמת הטלאים המכונה תנ"ך - אלא להתבונן בקשרי החוטים שבצד האחורי ולהבין את תהליך היצירה.
חז"ל מעידים שהם התלבטו האם להכניס את ספר "קהלת" להיכל היוקרתי של התנ"ך או להותירו בחוץ (לגנוז אותו), ותוך כדי סיפור הלבטים, הם פורשים בפנינו את השיקולים בעד גניזת "קהלת".
למה את תמיד מתחכמת?
ואני אומרת: תחליטו, אם אתם רוצים לגנוז – תגנזו, ואם בחרתם לפרסם – פרסמו. אבל למה לפרסם ובאותה נשימה גם להציג את השיקולים נגד הפרסום? נדמה שחז"ל עשו זאת על מנת לרמוז לקוראת החכמה, הספקנית והמלומדת מה כדאי לה לחפש בספר. מהם התכנים המטלטלים שעשויים לעזור לה להיות בת תרבות נבונה. וכל היתר? יקראו בצייתנות, יעזרו בפרשנויות מרככות, ויוסיפו לישון את שנתם הרוחנית.
לשם מה לקרוא את "קהלת"?
"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה" (שבת ל, ב). "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שנוטים לצד מינות" (ויקרא רבה אמור, כח).
החכמים טוענים כי בשני תחומים יכול ספר "קהלת" לערער את עולמנו המנומנם: תחום אחד הוא בחירת המחבר להציג עולם רוחני גדוש סתירות. השני הוא תחום האמונה הדתית, שכן הרעיונות שמעלה המחבר סודקים סדקים בחומות האמונה.
סתירות וערעור האמונה – שתי סיבות מצוינות לקחת ספר לידיים.
תרבות בלא נחת
לא מומלץ לקרוא ב"קהלת" לפני השינה, שכן משימתו להדיר שינה, ליצור חוסר שקט רוחני, להכאיב וללמדנו שלא מצאנו את דרכנו בחיים (כיוון שאין כזה דבר), ונגזר עלינו להמשיך לחפש, להמשיך להתערער עד הרגע בו "יָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים".
אין מאחוריי ואין מצדדיי – כל האחריות עליי
"אני" היא מילת מפתח בספר "קהלת". 29 פעמים, לכל אורך החיבור, מדגיש המחבר את בדידותו: "אמרתי אני בלבי... אמרתי אני בלבי..." מסע רוחני עוברים לבד. אפשר להתייעץ, אפשר לחלוק חוויות, אבל האחריות על הדרך ועל המסקנות הן על הצועדת. אין בעולם רב, גורו או מורה רוחנית שרשאים לעשות עבורנו את הדרך. את השביל הרוחני המאתגר (ולפרקים, המבהיל) עלינו לסלול בעצמנו.
הדרך הישרה מובילה לישימון
יש רק דרך אחת לנהל חיים בלי סתירות רוחניות – לא לחשוב. "קהלת", שממליץ להפוך כל אבן במסע הרוחני, מלמד אותנו לקבל באהבה טלטלות ושינויים קיצוניים בתפיסת עולמנו. להשקיע את את עצמנו עד צוואר בעניין אחד, ולא להסס להשליכו גם לאחר זמן רב, ככלי שאין לו דורש (קהלת ב', ד'-י"א): "הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי... וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי... וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
האשמה היא שכנה של העצלות
"קהלת" מקיים שלל בדיקות. נראה שהוא מתעקש להכיר את העולם מכל זווית אפשרית. הוא היה יכול להרגיש אשם על השנים ש"בזבז", על הטעויות שעשה ועל האנשים שהוביל איתו בשבילי סרק. למרות זאת, קשה למצוא בספר "קהלת" עיסוק משמעותי בתחושות אשמה.
אשמה היא דרך מתוחכמת לייצר קהילה מבוהלת וצייתנית, כזו שפוחדת לסור מהשביל. כן, ברור שיש דברים שאסור לעשות; אסור לפגוע בזולת, ואם חלילה פגעתי כדאי שאבין שאני אשמה ואתקן כמידת יכולתי את הנזק. אלא שהדתות המונותאיסטיות הביאו לעולם אינפלציה ברגשות אשמה, ופעמים רבות הן נותנות לאשמה לנהל את היחסים שלנו עם אלוהים ועם העולם. תחושות אשמה טובות להנהגה, שהרי הפחד מפניהן מוביל לצייתנות ולהימנעות. "קהלת" הוא אדם רציני מכדי שיציף את חייו ברגשות המסרסים האלה.
אין תשובה
החיים שמשרטט "קהלת" הם מבחן פתוח, שאמור להתמלא בדפי טיוטה רבים ובלי גרסה סופית. "קהלת" מנסה הכול ומוותר על הכול. החיים עבורו אינם הליכה לקראת יעד, ההליכה היא היעד היחיד.
הספר נחתם במשפט: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם", ואין לדעת אם הוא חלק מהחיבור המקורי, או שנכתב בידי "ועדת ההכשרים של ספרי המקרא". אבל אין לי ספק שאם היא חלק מקורי מהספר, המחבר כבר למד על בשרו ש"סוף דבר" של היום, הוא "פתח דבר" של מחר, ואין לחיפוש הרוחני סוף.
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
