קורבנות אדם: כשחז"ל עקפו את חוקי התורה
חז"ל לא אהבו את תרבות הנדרים המוזכרת בתורה, והביאו לעולם את הרעיון המהפכני של התרתם. בכל יום אנו פוגשות רבנים שמתעמרים בקהילה בעודם מגלגלים עיניים בשם התורה. והנה באים חז"ל ותובעים לא להתחבא תחת סינרה. בשביל זה צריך מנהיגות אחראית
עושים ביטוח
חוקי הקורבנות מצטופפים בפרשת "צו", ואנחנו זוכות להכיר את מגוון הסיבות שבגללן מוקרבות חיות על המזבח. אחד מסוגי הקורבנות שזכה לפופולריות גדולה, הוא הנדר (ויקרא ז', ט"ז): "וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הנדר הוא שחקן מרכזי במערכת היחסים שבין בנות ובני אנוש - לאלוהים. ראשון הנודרים המקראיים הוא יעקב (בראשית כ"ח, כ'-כ"ב): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
דבריו של יעקב מציגים את תמצית תפיסת העולם של תרבות הנדרים: על מנת להגדיל את הסיכויים להשיג מאלוהים הגנה, אנו מבטיחות לו הבטחות. רבים מהנדרים באים לעולם ברגעי פחד.
ובחלוף הפחד?
כשאנו מבוהלות אנחנו מסוגלות להציע גדולות בתמורה לתחושת ביטחון. אך מה קורה כאשר תקופת הבהלה מסתיימת בטוב ועלינו לקיים את נדרינו? בתפיסת העולם המקראית אין מוצא - ולא משנה כמה גדול ומופרך הנדר שהוצאנו מפינו במחי חרדה.
הדוגמה החזקה ביותר לטירוף הנדרים הוא סיפור בת יפתח. יפתח הוא איש מפוקפק ומצביא לעת מצוא, שהוביל את המלחמה בבני עמון. בדאגתו לתוצאות המלחמה נדר את הנדר הבא (שופטים י"א, ל'-ל"א): "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר ל-ה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה ל-ה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה".
מדוע אלוהים משתף פעולה עם הקורבן הזה? לאלוהים פתרונים. אבל יפתח ניצח במלחמה ובתו הועלתה כקורבן (שופטים י"א, ל"ו-ל"ט): "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן... וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר".
לא מסופר כיצד הוקרבה בת יפתח לאלוהים ומהי צורת הפולחן המקראית ההולמת קורבנות אדם, ואני מעדיפה לא לדמיין. אבל הנה לפנינו קורבן-נדר אנושי.
יש במקרא קורבנות אדם וחווה
המקרא לא מתלהב מקורבנות אדם וחווה, אבל אי אפשר לטעון שהם נעדרים ממנו. קורבן בת יפתח הוא דוגמה חריפה לכך. קורבן מתון יותר הוא קורבנה של חנה שנדרה נדר ולפיו אם ייתן לה אלוהים ילד, היא תשיב לו אותו חזרה. ושמואל בנה, מיום שסיים לינוק ועד מותו, הופך למשרת אלוהים במשכן.
חוק נוסף הוא חוק החרם (ויקרא כ"ז, כ"ט): "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה, מוֹת יוּמָת". דוגמאות ליישומו של חוק זה נמצאות במלחמות שונות, והנה אחת מהן (במדבר כ"א, ב'): "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר ל-ה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם".
לפנינו דוגמה נוספת לפחד המוביל לנדרי קורבנות חווה ואדם – אם ננצח במלחמה, אומרים ישראל, נשמיד את כל תושבי הערים כאות תודה לאלהים.
הפרחים למהפכה החז"לית
בספרות התורה שבעל-פה נמצאות כמה מהפכות בתרבות הנדרים. אחת החשובות והיקרות שבהן היא "התרת נדרים". חז"ל הביאו לעולם את הרעיון המהפכני לפיו נודרי הנדרים יכולים ללכת אל חכם והוא ימצא "פתח" ויתיר להם אותו (כלומר, ימצא עילה לטעון שהנודר לא התכוון למה שנדר או סיבות אחרות שבגללן לא ניתן לקיים את הנדר).
לו היה במקרא ולו פירור של אפשרות להתיר נדרים, בת יפתח לא הייתה צריכה לבכות על בתוליה בהרים, ושמואל היה נשאר בבית עם אמא. אבל המקרא לא מכיר את חבל ההצלה החז"לי. החכמים היו כל כך נחרצים במהפכה שיצרו, שהם קבלו על כך שיפתח לא הלך אל חכם והתיר את נדרו (כן, אנכרוניזם מעולם לא הבהיל את החכמים שלנו).
פורחים באוויר
בחירתם של החכמים שלא לחבב את תרבות הנדרים ועל כן לעסוק בהתרתם, היא צד אחד של אומץ הלב שלהם. פן שני של תעוזתם נלמד מההתבוננות הרפלקטיבית שלהם על עיסוקם בהתרת נדרים.
"הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויים בשערה שהם מקרא מועט והלכות מרובות.
"הדינים והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו הן הן גופי תורה".
החכמים מחלקים את חוקי התורה שבעל-פה לשלושה חלקים: פורחים באוויר, הררים התלויים בשערה וגופי תורה.
רק לחלק מהעניינים ההלכתיים שהעסיקו את החכמים יש בסיס בתורה. לסוגיות הלכתיות אחרות, אומרים החכמים, אין בסיס. אלה רעיונות שלנו שלא נולדו מהתורה.
"פורחים באוויר" ו"הררים התלויים בשערה" הם דימויים די מבהילים לאידיאולוגיה, ולא פחות מכך הם אמיצים. החכמים יכולים היו לדרוש דרשות שיציעו בסיס למדני להתרת נדרים (ויש שעושים זאת), אך החכמים שלפנינו בחרו להבהיר שהם מתירים, על דעת עצמם, איסורים שעל פי התורה אין בסיס להתרתם.
והיכן האומץ שלנו?
בכל יום אנחנו פוגשות רבנים שמתעמרים בחברות וחברי קהילה בעודם מגלגלים עיניים כלפי שמיא ואומרים בקול מתנצל: "מה אעשה, זה לא אני זו התורה. אני באמת הייתי רוצה לדאוג לזכויותיהם של להט"בים / נשים / גויים / מהגרים / עגונות... אבל התורה לא מאפשרת לי".
והנה באים חז"ל ותובעים לא להתחבא תחת סינרה של התורה. מנהיגות אחראית לא תיתן לחוקי התורה לפגוע במוסר ובהתנהגות הראויה. חז"ל ראו לאן מובילים אותנו הנדרים והחליטו לעשות מעשה ולהפריח חוקים באוויר. הם לא עמדו מנגד והם הצהירו על כך למען ילמדו הדורות הבאים.
כל אישה צריכה בלון
אני חושבת שכל אישה וכל איש חייבים שיהיה להם מקום בנשמה ובמעשה ששמו "פורחים באוויר". מקום שבו היא לוקחת אחריות ופועלת נגד החוק, נגד ההלכה. מקום שבו היא מבהירה ש"הטוב והישר" שלה לא מתיישבים עם החוקים והמצוות, והם ינצחו כיוון שהמצפון שלנו גם הוא רצון האל.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"איש שפוי" כתב לי בשבוע שעבר (בטוקבק 16) "אחרי שיורידו אותך 4 מטר באדמה מי יזכור את ההבלים שכתבת ומי יזכור אותך בכלל. יש באדמה גדולי עולם שהמון העם זוכר ולומד ממשנתם ומתורתם ולאורם נלך".
יקירי, אתה לגמרי צודק ואני רוצה להצטרף אליך ולומר כמה דברים על תרבות המוות ועל הגזירה שנשתכח מהלב. הכול בסרטון המצורף.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
