"אלוהים, אפילו ששרפת את מיטתי - אין לי טענות"
הייסורים באושוויץ, ההתמודדות עם חורבן קהילתו ואובדן אשתו ו-11 ילדיו, השיקום של עולם התורה והקמתה של החסידות בנתניה - והשתיקה שליוותה את האמונה הגדולה: סיפורו של האדמו"ר מצאנז וקהילת הניצולים שסבבה אותו מתגלה בסרט "אסתיר פני" - והוא סיפור של בחירה בחיים ושל היחס החרדי לשואה
"הרעבע עמד עם המחזור, מדפדף בדפים, ושאל: מי כתב את זה? 'אשמנו' – האם זה מתייחס אלינו? האם אשמנו כלפי ה'? 'בגדנו' – האם לא היינו נאמנים לה'? האם בגדנו ביקרים לנו? 'גזלנו': ממי? לא היה דבר כזה גניבה במחנות. לא היה מה לגנוב. מי כתב את המחזור? אני לא רואה פה שום חטא שמתייחס אלינו... כמה פעמים אמרנו 'קריאת שמע' על דרגשי העץ בלילה, והתפללנו: ריבונו של עולם, הלוואי שזו תהיה התפילה האחרונה שלנו... אם היה לנו חטא – הרי זה שאיבדנו את הרצון לחיות".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
סרן מאיר בירנבאום, קצין בצבא ארה"ב, תיעד את הנאום הזה של הרבי מצאנז-קלויזנבורג ביום כיפור של שנת 1945. בשנת 1955 - עשור לאחר שיצא מגיא ההריגה באושוויץ, אחרי שאיבד את רעייתו ואחד-עשר ילדיו ואחרי שעזב את המחנות העקורים – הקים את קהילת "צאנז" בנתניה, עם ניצולים חסרי כל שהיו איתו "שם".
יום השואה בערוץ היהדות :
- ארה"ב 2018: "ישראל הפכה למשהו רעיל"
- הלמ"ס: פחות יהודים היום מאשר לפני השואה
- "לאסוף את השברים לתמונה": הדור השלישי חוזר לעיירה שנמחקה
האדמו"ר האמין שארץ ישראל תהיה מוקד תקומת העם היהודי - והאמין גם שהתשובה "היהודית" להיטלר היא לשקוד על בניית כל מה שנלקח: נשמות, לומדי תורה וחצרות חסידיות שהועלו בלהבות. בסרט "אסתיר פני" שיוקרן הערב (ד', יום השואה) ב"כאן" 11 – מביא היוצר אייל דץ את סיפורו של האדמו"ר יקותיאל יהודה הלברשטאם, ובוחן את שאלת היחסים המורכבים שבין חרדים לשואה.
"בקריית צאנז כמעט שלא מדברים על השואה, על אף שזו קהילה של אודים מוצלים מאש", מספר ל-ynet ד"ר ברוך שמידט, לשעבר מנהל מחלקת כירורגיה בבית החולים "לניאדו" בנתניה, וחסיד. "גם בימים שאמרו 'יזכור' בבית הכנסת זה לא עלה, למרות שהייתה רשימה ארוכה מאוד. ביום השואה, בתשעה באב, לא דיברו על השואה. אני חושב שזה התחיל מהרבי. ביהדות יש עיקרון: כשאתה לא מבין למה – אל תשאל שאלות".
"המוקד של הרבי היה לבנות. כל כך הרבה דברים הוא עשה מכוח הרצון העז שלו. קשה לתפוס את כוח הרצון הזה לבנות ולהקים. הוא היה ער וחי לא רק את הטרגדיה האישית שלו - אלא את הטרגדיה של עם ישראל כולו".
מכות רצח לאדמו"ר
באותו היום שבו הגיע האדמו"ר לאושוויץ עם רעייתו ואחד-עשר ילדיו, נרצחו עשרה מהם והוא נשלח לעבודות כפייה שאותן שרד אך בקושי. וכך מספר משה רייך, איש עסקים וחסיד צאנז שהיה עם הרבי בתופת, בסרט "אסתיר פני": "היינו צריכים לקחת 50 קילו מלט ולהעלות על קרש בגובה של שתי קומות. למטה עמד הגרמני, ומי שנפל קיבל מכות רצח.
"פעם הרבי נפל, והיהודים שהיו איתו התחילו כבר לחשוב איפה לקבור אותו. יהודי אחד ניגש לאדמו"ר ושאל: אתה עוד תגיד 'אתה בחרתנו מכל העמים?' והאדמו"ר ענה לו: אולי עד היום לא אמרתי את זה כל כל בכוונה. מהיום כשאומר את זה, אני אגיד את זה בכזו כוונה ושמחה – כמו שלא אמרתי אף פעם, כי מזל שאני יהודי. אם לא הייתי 'אתה בחרתני מכל העמים' - הייתי בצד השני, נראה כמו שהנאצי הזה נראה".
בתוך השתיקה הגדולה והאמונה הגדולה, חי האדמו"ר: "אף שהרבי נישא מחדש והוליד שבעה ילדים (חמש בנות ושני בנים, אחד מהם יורשו בתפקיד האדמו"ר) יש דברים שאף פעם לא מתרפאים", מספר ל-ynet ד"ר שמידט. "אישה שבילדותה שהתה בבית שלהם, בניו ג'רזי, לפני שהרבי עלה לישראל -סיפרה שכל לילה הוא היה עובר מחדר לחדר לוודא שכל הילדים נושמים, ורק אז הוא היה הולך לישון".
העסקה עם אלוהים שהולידה את הקמת "לניאדו"
ד"ר ברוך שמידט, בוגר הרווארד, נולד בכלל במשפחה יהודית טקסנית קונסרבטיבית. לחיק החסידות נשאב בעקבות מפגש עם האדמו"ר. הוא מציין כי הקמת בית החולים "לניאדו" בנתניה הייתה הפרויקט המרכזי שבו עסק "הרעבע", כפי שהוא מכנה אותו בעגה החסידית, לצד פיתוח מרכזי לימוד תורה.
"הוא היה מאוד מעוניין בבית החולים. זה היה בנפשו. במהלך השואה הוא נורה בידו, וכששכב שם מדמם, הוא דיבר עם ה': 'הנה אני יהודי בדרך למות, ואף אחד לא יעזור לי. אם תציל אותי אני מבטיח לבנות בית חולים באיזה מקום, שיהיה פתוח לכל יהודי במצוקה מכל מקום בעולם'.
"15 שנים לקחה ההקמה. הוא רצה לגייס קודם את הכסף ולא לבנות על הלוואות. הוא רצה שזה יהיה מקום מצוין, וכרופא זה היה תענוג להיות במקום שכל דבר שהצוות הרפואי ביקש - הם ידעו שהאדמו"ר ייפוך שמים וארץ כדי להשיג".
תיעוד השואה מתוך אמונה
גם שירה, רעייתו של ד"ר שמידט, לא נולדה אל תוך החסידות. למעשה, הגיעה אליה לאחר דרך ארוכה שכללה ילדות בבית חילוני אמריקני, עלייה ארצה ונישואין לאלחנן ליבוביץ', בנו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ממנו התאלמנה. את החסידות הכיר לה בעלה השני.
מ"עבודה אנתרופולוגית", כפי שהיא מתארת את ראשית חייה בקהילה, הפכה שמידט לחסידה המתעדת את סיפוריהם של ניצולי השואה בקהילה – עבודה שלקתה בחסר, לדבריה, כאשר נעשתה על ידי אנשים מחוץ לעולם הדתי. לטענתה, מעורבותם של חרדים בתהילך התיעוד, הביאה לשינוי היחס בתוך הקהילה החרדית.
הראיונות שערכה עם ניצולים בני הקהילה מציירים תמונה של "אודים מוצלים מאש", יחידים ממשפחותיהם ששרדו, שהגיעו למחנה העקורים שבו שהה כדי להיות בקרבתו. "הרבי", היא מספרת, "הפך ל'אבא' של ניצולות עריריות – סייע בחינוכן ושידך אותן.
"לנשים בבית הספר שהרבי פתח במחנות, היו בעיות עם האמונה, אבל תוך כדי הלימודים ושמירת המצוות זה נעלם. כשלא היו לו מורות - הוא לקח את הבנות הטובות מכל המחנות בדרום גרמניה, ומורה אחת בשם מלכה זהבי עשתה להם קורס הוראה מזורז. משם יצאו מנהיגות גם כאן, בקריה".
"אפילו ששרפת מיטתי"
מי שאימץ את השתיקה בשנים שיבואו, דיבר כשהצעקה עוד הייתה באוויר. וכך מספר משה רייך, חסיד צאנז, לאייל דץ - מזכרונותיו של חמיו ששהה עם הרבי במחנה: "הגיעה שבת והרעבע אומר שצריך ללכת להתפלל... הוא התחיל לשיר... מי יכול לשיר? וכשהגיע לקטע בתפילה שבו אנו מבקשים שהקב"ה יגיד למלאכים 'שיפקדוני ברחמים כי הדלקתי נרותיי והצעתי מיטתי...' התחיל לצעוק: ריבונו של עולם, אפילו שהדלקת מיטתי - שרפת את המיטה שלי, את אשתי וילדיי – אין לי שום טענה כלפיך, והתחיל לבכות ולשיר".
האדמו"ר מצאנז נחשב יוצא דופן בקשריו עם מנהיגי הציונות לאורך השנים, ביחס למנהיגים חרדים אחרים. הוא בחר במתכוון שכל המוסדות שהקים (כולל בתי הספר) יהיו במתכונת ציבורית ומכילה. מי שהגיעו מאותו "אזור חסידי" שבו צמחה גם חסידות סאטמר, העוינת את הציונות, לא ראו את חזונו של האדמו"ר בעין יפה, ולפרקים ניהלו נגדו מלחמות ומסעות השמצה.
הבחירה במקום שאינו דתי לא הפחידה את הרב, כפי שאפשר להבין: "אנחנו נגרום להם לאהוב יידישקייט", אמר - וככה קרה. ד"ר שמידט מעיד כי המוטו הוא ש"בקריה כולם מוזמנים, כולם מרגישים בנוח.
"בעיניו, הדבר הטבעי ביותר היה שבית החולים ישרת את כולם - ללא אפליה. בפגישה הראשונה עם בן-גוריון, שני יהודים חכמים ומאוד שונים זה מזה – שאל אותו ראש הממשלה, איך המקום הזה נראה מעיניים של אדמו"ר? הרבי הוא לא ענה. בן-גוריון שאל אותו שוב, ואז הרבי אומר: אני רואה את המינימום והמקסימום. 'מה המינימום?' שאל בן-גוריון, 'שאני יכול ללכת ברחוב עם שטריימל וטלית - ואף אחד לא יפגע בי לרעה'. 'ומה המקסימום?' הקשה - והאדמו"ר ענה: 'שגם אתה תלך עם שטריימל, כמוני'".
האדמו"ר שאהב את כולם
ד"ר שמידט מספר בחיבה על "אדם חם, פתוח, עדין ועם הרבה חוש הומור", למרות פגעי החיים. הוא מונה שלושה מרכזים חסידיים שסובלנות בלבם: "בית החולים שמשרת, דתיים ולא דתיים, יהודים וערבים. פנימייה לבנות מבתים הרוסים מכל הארץ, מכל העדות בהכלה מוחלטת - ובית אבות, שגם בו אנשים מכל העדות. הרבי רצה שגם הקריה החסידית לא תהיה הומוגנית. אז כל מי שמתגורר כאן שומר שבת - אבל יש מכל החוגים והעדות, הרבי ממש עמד על זה שכך יהיה".
"אומרים שקריית צאנז זה 'מאה שערים' על החוף", אומרת שמידט, "אבל הרבי לא נתן לשוליים לעשות בעיות. באחד הקייצים בא רב גדול לנפוש בעיר, ואחרי יומיים פנה לרבי בזעזוע שראה אישה בבגד ים עוברת בשכונה. 'כמה זמן אתה כאן?' שאל אותו הרבי, והוא ענה, 'יומיים'. השיב הרבי: 'אני כאן עשרים שנה, ולא ראיתי דבר כזה'. אם זה לא בראש שלך - אז אתה לא שם לב לזה. הוא לא הרשה לאף אחד להעיר על שום דבר".
- הסרט "אסתיר פני", סיפורו המלא של האדמו"ר מצאנז, ישודר הערב (ד') בשעה 22:22 בתאגיד השידור הציבורי "כאן" 11
