יציאת מצרים - הגרסה המצרית
מכת חושך היא הניצחון על אל השמש, הקמעות המצריים השתמשו בצבע התכלת הקדוש ליהודים, גיל מותו של יוסף הוא הגיל האידיאלי למוות בתרבות המצרית העתיקה - ו"הכבדת לב פרעה" הוא תיאור של משפט המתים האלילי. תערוכת "אל עומק התכלת" שתעלה השבוע במוזיאון ארצות המקרא, שופכת אור חדש על סיפור יציאת מצרים
מכת חושך מוכיחה בקיאות בתרבות הפרעונית, הגוון כחול מקודש בתרבות המצרית והיהודית כאחד - ולסיפור משה בתיבה יש גם גרסה מצרית: תערוכה חדשה, "אל עומק התכלת", שתיפתח השבוע במוזיאון ארצות המקרא בירושלים – מבקשת לענות על כמה שאלות מסתוריות שנחות בבסיס הסיפור המכונן ביותר של העם היהודי, ומספקת פה כמה תובנות מעניינות.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"מאחר שאין בידינו עדויות חוץ-מקראיות שבני ישראל היו משועבדים במצרים, קשה לקבוע אם הסיפור המקראי מבוסס על אירוע היסטורי, ואם כן - לאיזו תקופה בדיוק אפשר לייחס אותו", קובעת אורי מאירי, אוצרת במוזיאון ארצות המקרא. "מבחינה ספרותית אפשר להצביע בכמה מקומות על היכרות של הטקסט המקראי עם התרבות המצרית".
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- 70 שנה: יהודי העולם שרים "התקווה "
- טלוויזיה: ארץ נעדרת: הציבור מטומטם אז נחנך אותו
- אלבום: תווים נשכחים לתפילות עתיקות
- מחזמר: קרליבך עלה מברודוויי - לירושלים
- קליפ: בין ניו-יורק לירושלים: "הנני כאן" בביצוע יפהפה
- אירוויזיון: איים נוט יור טוי, איים יור ישיבה בוי
- עיון: האישה שמאחורי מפעל פרשנות התנ"ך
- תערוכה: 70 שנה, 60 נוסחים: גלגולה של התפילה לשלום המדינה
- תיאטרון: והקהל שתק: כך הושפלו השחקנים היהודים
לדבריה, "יהיו כאלה שיראו במכת חושך, המכה האחת לפני אחרונה - ביטוי לניצחונו של אלוהי ישראל על אל השמש שהיה האל המרכזי בפנתאון המצרי. על פי האמונה המצרית, נאלץ אל השמש להתמודד מידי לילה עם סכנות שונות כדי לזרוח מחדש בבוקר שלמחרת, ולהמשיך לקיים את הבריאה.
"הסכנה הגדולה הייתה הנחש אפופיס, שגילם את כוחות הכאוס והחידלון. אז אפשר לחשוב שעבור המצרים הקדמונים, אם השמש לא זורחת מדובר בקטסטרופה שמשמעותה 'סוף העולם'. מצד שני, המוטיב של חושך - או של התכסות עין השמש - קיים גם בטקסטים מצריים שמתארים תקופות קשות וקטסטרופות. אז יכול להיות שיש פה ניסיון להראות ניצחון מוחלט על האל המצרי, ויכול להיות שיש פה היכרות עם אחד הביטויים לקטסטרופה במונחים מצריים".
מאירי מבהירה כי "הטקסטים המצריים שמתארים אסון נוראי בכיסוי השמש לא מתכתבים רק עם מכת חושך, אלא ממשיכים לשלב גם אלמנטים אחרים מהסיפור המקראי. למשל, תיאור משה בתיבה והחבאתו ביאור בידי אמו, יוכבד, כדי להצילו מפרעה. יש סיפורים שמופיעים בצורות שונות במזרח הקדום", היא אומרת. "במצרים אנחנו מכירים סיפור על האלה איסיס שמחביאה את בנה הורוס בדלתא של הנילוס, כדי להגן עליו מפני דודו הרשע שביקש להרוג אותו. גם במסופוטמיה יש סיפור על סרגון מלך אכד, שאמו השיטה אותו על הנהר בעודו תינוק כדי להצילו. כלומר, יש פה כנראה השפעות תרבותיות שבאות לידי ביטוי במוטיבים ספרותיים משותפים".
צבע התכלת - לא קדוש רק ליהודים
התערוכה מאגדת לצד תערוכות הקבע שבמוזיאון, לא מעט פריטים מתקופת מצרים העתיקה הנמצאים בידי המוזיאון, ומספרים, כל ממצא בדרכו, עובדות מפתיעות ופחות מוכרות על מצרים ועל הסיפור התנ"כי, במסגרתו יצא עם העבדים העברי לחופשי. התערוכה מתחקה אחר סוד קסמם של התכלת והארגמן, צבעי יוקרה שיוחסו להם משמעויות עמוקות לאורך הדורות ועד היום. בתערוכה יוצגו לראשונה לציבור אריגי תכלת וארגמן בני אלפיים שנה שהתגלו במערות מדבר יהודה ובמצדה. עוד יוצגו: כתר יחיד מסוגו משובץ באבן הנדירה לפיס לזולי, הכד היחיד בעולם שנצבע כולו בארגמן ועדויות ארכיאולוגיות מרתקות לתעשיית הארגמן מתל שקמונה ותל דור. בתערוכה גם טליתות נדירות ודגלים בעלי משמעות היסטורית למדינה החוגגת את שנתה ה-70.
כחול הוא צבע סגולי לא רק בתרבות היהודית, כפי שמסתבר: "גם בתרבויות המזרח הקדום אנחנו יכולים לזהות הקשרים בין האבן הכחולה והצבע הכחול, לבין הרקיע והאלים השוכנים בו. בין הממצאים יש לנו קמע מצרי כחול בדמות ילד, שמייצג, כפי הנראה, את אל השמש התינוק, ואנחנו מכירים ייצוגים נוספים של אלים מצריים שגופם כחול.
"קמעות במצרים נועדו להגן גם על החיים וגם על המתים ולהבטיח לידה מחדש וחיי נצח. קמע של אל השמש התינוק מייצג את רעיון הלידה מחדש של השמש בכל יום והתקווה לתחייה מחדש עבור בני האדם. זוהי תפיסה שלא רואה במוות בהכרח את סוף הקיום, אלא את הפוטנציאל לתחילתם של חיים חדשים".
בין הממצאים המוצגים בתערוכה - גם קמע מצרי שנוצר מהאבן הזו. "גם במצרים האבן סימלה את השמים, מקום מושבו של רע, אל השמש, שכאמור הוא האל החזק והמשמעותי בתרבות המצרית. קמעות במצרים נועדו להגן גם על החיים וגם על המתים, וכן להבטיח לידה מחדש וחיי נצח. האל המצרי קשור לזה, כי הוא מגלם את הלידה מחדש בכל יום. את 'מותו' בלילה, ואת לידתו המחודשת ביום, מתוך תפיסה שרואה במוות לא סוף הקיום, אלא תחילתם של חיים חדשים ולידה מחודשת".
לדברי מאירי, "גם היום יש לצבע הכחול תפקיד בפרקטיקות מאגיות, ואפשר לראות את זה בקמיעות כמו חמסה עם אבן כחולה שנועדה להגן מפני העין הרע, ופתיל התכלת בציצית בספר ויקרא" (שנועד להזכיר את האל ולשמש כהגנה מאגית).
לקרוא את התנ"ך בעיניים מצריות
לדבריה של מאירי, היכרות עם התרבות המצרית העתיקה מעניקה מימד נוסף לסיפור המכונן של יציאת מצרים. "אם ניקח, למשל, את התיאור המקראי של יוסף, שמת בגיל 110. מי שמכיר את התרבות המצרית יודע שזה לא סתם ציון מספר, אלא שזהו הגיל האידיאלי במצרים העתיקה למוות; משהו כמו 'עד מאה ועשרים' שלנו היום.
דוגמה נוספת אותה מציפה מאירי עוסקת בסיפור יציאת מצרים עצמו. "הביטוי 'ויכבד לב פרעה' מתכתב אולי עם הרעיון המצרי של משפט המתים", היא אומרת. "זהו משפט שנערך למת בעולם המתים, ובו שוקלים את לבו על מאזניים כנגד האלה מאעת, המייצגת את הצדק והסדר הקוסמי. 'לב כבד' במחשבה המצרית הוא למעשה לב חוטא, ומעיד על כך שבעליו לא פעל על פי אמות הצדק והמוסר המצריות, והזכות לחיי נצח בעולם המתים נשללת ממנו".
מאירי מוסיפה כי "ישנן השערות שונות לגבי התיארוך של 'יציאת מצרים'. מכיוון שלא מצאנו עדויות ארכיאולוגיות, אנחנו מסתמכים על התנ"ך בלבד ועל המציאות המצרית שהוא משקף. אחד המלכים המצרים שנהוג לקשור עם שעבוד בני ישראל ויציאת מצרים הוא רעמסס השני משושלת 19. הוא המלך הראשון בשם זה שהייתה לו תקופת מלכות ארוכה ומשמעותית, והוא כביכול מועמד טבעי להיות 'פרעה' של יציאת מצרים".
אז מיהו פרעה הרשע?
פרעה הוא מיצג הרשע האולטמיטיבי במחשבה ובהיסטוריה היהודית, אבל בהתבסס על "לנו לא מעט מוצגים שקשורים לרעמסס השני ולתקופת מלכותו", כפי שמגדירה מאירי, היא מציינת עוד כמה עובדות פחות ידועות: "הוא היה מלך מאוד חשוב שמלך כמעט 70 שנה על מצרים; מלך רב פעלים, שהשאיר אחריו הרבה מאוד מונומנטים. יצא למלחמות אבל גם עשה שלום, וזו ללא ספק תקופה מרתקת בהיסטוריה המצרית.
"יש כמובן גם דעות אחרות. בשושלת 20, אחרי תקופתו של רעמסס השני, היו הרבה מלכים שנקראו רעמסס, אז אולי מדובר ברעמסס אחר. ויש גם דעה שאומרת שאלה סיפורים מתקופות מאוחרות יותר.
"התנ"ך מציין את פיתום ואת רעמסס, ערי מסכנות שבונים בני ישראל. את העיר רעמסס אפשר לזהות עם העיר שבנה רעמסס השני במזרח הדלתא, שכונתה במצרית פר-רעמסס. פר זה בית, כלומר, הבית של רעמסס".
לדברי מאירי, "אחת הבעיות הגדולות שיש לנו בשיוך הסיפור לתקופתו של רעמסס השני היא העובדה שבתקופה זו המצרים שולטים על אזור כנען, וזו מציאות היסטורית שאין לה כל ביטוי בתנ"ך. מעניין לציין כי בנו ויורשו של רעמסס השני, מרנפתח, השאיר אחריו כתובת מלכותית מסוף המאה ה-13 לפנה"ס, שבה הוא מתייחס בין היתר לכיבושיו בארץ כנען ומזכיר את 'ישראל' כקבוצת אנשים שאותה השמיד. זו התעודה ההיסטורית הקדומה ביותר שבה נזכר השם ישראל. יש מי שיראה בכך ביטוי לראשית התנחלותם של שבטי ישראל בארץ".
- "אל עומק התכלת", תערוכה לכבוד 70 שנה למדינת ישראל, תיפתח ביום רביעי השבוע (30/5) במוזיאון ארצות המקרא
