האמהות העקודות: תרחמו גם עליהן בבית הכנסת

הרחם והממסד

תינוקות נובטים ברחם אמם ובתוכו הם גדלים במשך תשעה חודשים העטופים כאב, פחד ותקווה. אם צולח מסעם מהרחם אל העולם ומסתיים בשלום, עבורם ועבור אמם, נחתך חבל הטבור והם עוברים להשתכן בחיקה ולהיזון משדיה לאורך ימים, חודשים וגם שנים. שותפות שאין למעלה ממנה, לפחד המוות ולתשוקת החיים, קושרת בין האם לילדיה והיא מייצרת מרחב אינטימי של אהבה שנדמה שאיש לא יכול לו.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

אלא שאל מול אינטימיות הרחם, ניצב הממסד המשפחתי, השבטי והדתי. נפעם מכוח אהבת אם-בן, רז שבו אין לו חלק, הוא חומד וחומס את אהבתם. ההנהגה השבטית לא יכולה לשאת אינטימיות זו והיא מפרה אותה ומעבירה את נאמנותו של הילד מהמרחב הפרטי של אמא, אל הסמכות.

ואיפה הייתה שרה בסיפור?

"וכי תבואו למלחמה... והרעותם"

מדהים לגלות כי בראש השנה, ביום בו עומדת האומה לדין לפני אלוהיה, היא משמיעה בפניו קול שופר המעיד כאלף עדים על הרגע שבו הביסה הפטריארכיה, בשירות האל המונותאיסטי, את נאמנות ואהבת האם לבנה.

בין התשוקה האימהית לצו השבטי

סיפור עקידת יצחק וסיפור לידת שמואל הנקראים בראש השנה, נפתחים בתשוקה עזה כמוות של שתי נשים - שרה וחנה - ללדת ילד. זעקת האמהות העקרות העולה מסיפורי התנ"ך, היא זעקה אישית לקשר פרטי מכל פרטי שבין אם לבנה. אמהות אלו לא מבקשות "ופרצת" או ילדים "ככוכבים לרוב"; הן לא שואלות "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", הן רוצות להיות אמא. בשני הסיפורים זוכה משאלת העקרות למימוש, ובשניהם מוגש לתשלום מס-אמהוּת שאין אכזרי ממנו.

"אל הנער"

יצחק, בנה יחידה אשר אהבה, יילקח משרה על ידי אלוהים ואביו, ויהיה לעולה על אחד ההרים. חנה, שכבר הבינה את העסק, ידעה שעל תשוקתה לבן יהיה עליה לשם באובדנו. היא חותכת בעצמה בבשר החי של הלב, ומציעה את העיסקה שאין ממנה מנוס (שמואל א א, י"א): "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו".

שתיקת האמהות

מול תביעת הצייתנות של הממסד, לופתות האמהות בכאב את הבטן ואת צלקות הלידה, אהבתן לבנן מושתקת והקורבן נלקח. חידה מקראית כואבת היא היכן הייתה שרה בזמן שאברהם לקח את בנה לעקידה. האם היא שמעה וידעה, האם פחדה וניחשה, האם נאבקה ואולי האמינה לבדותות אברהם: "אֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה" ואיך, מול אב כאברהם, היא הצליחה להישאר תמימה.

סורגת מחאה

מחאתה של חנה שונה. בכפות ידיה הקטנות היא מנסה לפרוץ את שורות הממסד ולהשיב לעצמה משהו מהאהבה הפרטית שנעשקה בעיסקת ההריון. בתחילה מבקשת חנה להגדיל מעט את מעגל האימהות – היא מניקה את הילד בשפעת חלב-אם, וכך מעכבת את יציאתו לעולם המנוכר של עלי והמשכן: "וְחַנָּה לֹא עָלָתָה (למשכן) כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם". אני מדמיינת את חנה סוחטת את שדיה, מתאמצת להפיק טיפות חלב אחרונות, מנהלת מלחמה חסרת סיכוי - שד נגד ממסד.

צחקת, לא צחקת, העיקר שתלמדי לשתוק

אלוהים, שאוהב לשוחח עם אברהם, לא מקדיש זמן איכות לשרה, ואפילו את בשורת ההריון היא שומעת באופן עקיף, בעודה מצותתת לשיחת הגברים באוהל. שרה צוחקת והפרשניות והפרשנים שוברים את קולמוסים בניסיון להבין את משמעות צחוקה: לעג, קטנות אמונה, שמחה ופליאה וגם עונג המיניות המתעוררת, כל ההצעות האלו נמצאות בכתובים הפרשניים.

שנת שלום

הימים הנוראים חייבים להתהפך. קול השופר צריך להזכיר לנו את קולן של האמהות שנאחזו בצפורניהן בזכותן להמשיך ולאהוב את בניהן. אין הבדל של ממש בין קורבנות עקידה לקורבנות מלחמה, וכנגד כולם אנחנו צריכות לעמוד בראש מורם, בנחישות שאין למעלה ממנה ובתבונה.

אז למה את לא מתנצרת או עוברת לברלין

אתן תמיד שואלות אותי - ואני תמיד עונה: כי לא בא לי. בא לי להישאר כאן ולהמשיך למחות (והאמת, זה מה שהייתי עושה לו הייתי נוצרייה או נטמעת בקהילה ליברלית בברלין). התרבות היהודית היא שפת המחאה שלי והימים הנוראים הם עבורי, באופן מיוחד, ימים של אבל ומחאה, ולא ימים של חנופה וטפיחה על שכם התרבות.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר שאלו אותי כמה מכן מדוע אני קוראת לאבי הנצרות "ישו", ולא בשמו המקורי "ישוע" או "יהושע", שכן עם הזמן זכה השם "ישו" לראשי תיבות כעורים והפך לגנאי.

ובעניין אחר, בסרטון המצורף אני מגיבה למאבק הבלתי פוסק נגד הדרת נשים בפרסומות. פרסומאים יקרים, אתם ממש מעייפים, ועם זאת, אני מבטיחה לכם שלא נתייאש ואף על פי שיתמהמה - בוא יבוא השוויון.