כשהילדה חוזרת בתשובה: הסיפור שמאחורי "סיפור אחר"
פרופ' נעם שפנצר הוא פסיכולוג שחי בארה"ב ובתו חזרה בתשובה, והוא החצי-השני בכתיבת התסריט ל"סיפור אחר". המציאות והסרט התהפכו בנקודה מסוימת - אבל הוא מכיר את התהליך הכואב שעובר על הורה שילדיו פונים לדרך אחרת: "בסרטים יש התנגשויות דרמטיות, אבל החיים בנויים מרגעים קטנים של התמודדות"
הוא פסיכולוג, יליד קיבוץ נחשון שעשה את הדוקטורט שלו בארה"ב, התחתן והתגרש – ובתו חזרה בתשובה. ואם כל זה נשמע לכם מוכר, זה בגלל הנשיקה שנותן סיפורו האישי של פרופ' נעם שפנצר, לתסריט שכתב עם הבמאי, אבי נשר, לסרט הכל כך מדובר, "סיפור אחר", שעלה לאחרונה לאקרנים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שפנצר הוא "החצי השני" בכתיבת התסריט – אחד המרגשים והמוצלחים – שמביא את סיפורם של ההורים הגרושים (יובל סגל ומיה דגן), המנסים למנוע מבתם שחזרה בתשובה (ג'וי ריגר), להינשא לחוזר בתשובה אחר, חסיד ברסלב (אותו מגלם הזמר נתן גושן), כשברקע הסב – הפסיכולוג המבוגר (ששון גבאי).
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- דוקו: אסואירה שבמרוקו: היהודים כבר אינם - התרבות קמה לתחייה
- סינגל: בנאי, הדור הבא: "תפילות צריך לשיר ולצעוק "
- טלוויזיה: כבשה את The Voice עם "הבה נגילה "
- עיון: רק לא סקס: כשהתורה מדברת על יחסי מין
- צילום: "האמונה חזקה מהכל": החסידים שמסתננים לקבר יוסף
- ספוקן וורד: אתה התחלת, אלוהים
- קולולם: יהודי התפוצות רוצים להיות פה
- תיאטרון: השפה היהודית הנכחדת של צפון מרוקו
- חו"ל: אדם סנדלר והווארד סטרן עולים לתורה
- קליפ: ישתבח שמו: שוואקי על פשקווילים
אבל על אף הדמיון מבהיר פרופ' שפנצר כי התסריט שכתב שונה מתסריט חייו בכמה נקודות מהותיות: "ההתנהלות שלי בחיים היתה שונה מזאת של ההורים בסרט", הוא מספר ל-ynet. "לא נטשתי את בתי. להיפך, גידלתי אותה. היחסים שלנו היו תמיד קרובים, ולא ניסיתי לשנות אותה בכוח או בתכסיסים. אני לא הורה הליקופטר, לא מיסיונר של חילוניות, הנטייה שלי היא יותר לכיוון של לאפשר ולחפש איזו סינטזה, שיווי משקל, הסכם שלום".
ההשפעה של ההורים מוגבלת
פרופ' שפנצר, מומחה להתפתחות הילד, הפך בשל הנסיבות גם למומחה להתמודדות עם מצבים שבהם הילד חוזר בתשובה (או בשאלה). כל צופה בסרט - דתי או חילוני - יוכל להזדהות בקלות עם ההורים חסרי האונים שחשים כישלון נוכח את בתם היחידה והמוכשרת, המתנתקת מהם ומאמצת דפוסי התנהגות שנראים בעיניהם כזרים ומוזרים. "אני יכול אולי לומר בביטחון כלשהו, שחוץ מהעברת גנים, להתנהלות ההורית ביומיום יש השפעה פחותה יותר ממה שנהוג לחשוב על הילדים", אומר פרופ' שפנצר. "ראוי לשמור על ענווה, ולהודות שלטוב ולרע, יכולת ההשפעה של ההורים מוגבלת".
אז מה עושים כדי לא לאבד את הילד שנטש את הדרך?
"חשוב לנסות לשמור על דיבור פתוח עם הילדים. חשוב לתת לילד חופש לברר לעצמו את דרכו מתוך ידיעה שיש לו בסיס מוצק של אהבה בבית. זה חלק מהעבודה של להיות משפחה".
ומה עם תחושת הכישלון של ההורים?
"זה טבעי. אנחנו מרגישים שמשהו השתבש, ותוהים אם זה באשמתנו. אבל ראוי אולי גם לאמץ לפעמים מבט רחב, שיאפשר לראות שחלק מהפלא של האנושות הוא שכל בנאדם הוא משהו חדש שלא היה לפניו ולא יהיה אחריו. מתוך כך שהוא משהו חדש, האדם עושה כל מיני דברים באופן שונה ממה שעשו סביבו או לפניו, וראוי להפנים את הדינמיקה הזאת".
"זה לא סוף העולם, זה פשוט העולם"
פרופ' שפנצר, יליד 1959, גדל בקיבוץ נחשון, שירת בסיירת גולני, ולאחר מכן בחר לעבוד עם ילדים בגילאי הגן. בשנות ה-20 המאוחרות של חייו נסע לארה"ב, עשה דוקטורט בפסיכולוגיה, הספיק להתחתן ולהתגרש, וגידל את בתו מאיה בקולומבוס, אוהיו, שם הוא גר היום עם שותפתו לחיים, מיה לואיס.
כיום הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת אוטרביין, ומחקרו עוסק בנושאי התפתחות הילד וטיפול בילדים. במקביל הוא עובד כפסיכולוג קליני מורשה בקליניקה פרטית, ומתמחה בטיפול בהפרעות חרדה אצל מבוגרים.
למי שתוהים מה למרצה לפסיכולוגיה ולסרט על חזרה בתשובה, התחרדות וחרדה של הורים חילונים - שפנצר מספר בגילוי לב שכאשר בתו מאיה הייתה ילדה, היא למדה בבית ספר יהודי דתי. "לאט-לאט, באופן הדרגתי בשנות העשרה המוקדמות, היא החלה להתקרב למסורת, ובשלב מסוים הפכה לדתייה מהזרם האורתודוכסי-מודרני. בהמשך גם למדה שנתיים בירושלים בסמינר לבנות דתיות".
איך הורים אמורים להתמודד עם תופעה כזו?
"אצלנו זה קרה בהדרגה, לא במכה. בסרטים יש התנגשויות דרמטיות, אבל החיים בנויים מרגעים קטנים של התמודדות והחלטות יומיומיות. יש שיחה, והשיחה לפעמים הופכת לוויכוח. לפעמים מגיעים להבנה ולהשלמה, ולפעמים סוחבים על הגב קשיים לא פתורים.
"ויש גם עניינים פרקטיים שעולים. למשל, כשאתה רוצה ללכת עם הילדה למסעדה כלשהי, אבל היא אומרת שאי אפשר כי זה לא כשר, או כשרוצים לצאת לסרט בסוף השבוע והיא אומרת שהיא שומרת שבת ואי אפשר. התהליך שהיא עשתה יצר ריחוק, וצריך היה להתמודד איתו. זה יצר קושי. אבל קושי זה לא סוף העולם, זה פשוט העולם".
ואיך הרגשת כהורה מול המצב הזה?
"מה שהיה חשוב לי, יותר משהיא תלך בדרכי, זה שהיא תמצא את דרכה ותהיה מאושרת. הגישה שלי הייתה לשוחח איתה באופן כנה, להבהיר את נקודת המבט החילונית שלי, אבל גם לתת לה מרחב למצוא את עצמה. היו שיחות והיו ויכוחים, היו כעסים ותסכולים, אבל הקשר בינינו תמיד היה ונשאר תומך, אוהב וחזק".
איפה בכל זאת טעית?
"אני מנסה לקוות שפסחתי על כמה טעויות, אבל כמו כל ההורים נפלתי בכל מיני בורות. וזה בסדר. השאלה היא לא אם טועים, אלא אם לומדים מטעויות... כמו כל הורה רציתי שהיא תגדל להיות בריאה ושמחה, ושתהיה 'מענטש' עם יושרה, אחריות, אומץ ונדיבות לב. והיא באמת כזו. אם היא לובשת שרוולים ארוכים ומתפללת, או הולכת עם שרוולים קצרים למסעדות - זה פחות משנה לי".
טלפון מאבי נשר
פרופ' שפנצר הוא פסיכולוג עסוק, אך תמיד עסק גם בכתיבה. אחרי הצבא כתב ל"על המשמר", ב-2005 ראה אור ספרו הראשון, "הלילה אצל יותם", וב-2009 יצא בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרו השני, "הפסיכולוג הטוב". כשנה לאחר צאת הספר, במהלך ביקור המולדת השנתי שלו, קיבל דוא"ל מפתיע מאבי נשר שהזמין אותו לארוחת בוקר. הבמאי הוותיק הודה שהוא אהב את הספר, וציין כי יש בכתיבה שלו אלמנט קולנועי.
"הוא הציע שנכתוב תסריט מקורי ביחד", מספר פרופ' שפנצר. "התוכנית המקורית הייתה ליצור קו-פרודוקציה ישראלית-אמריקנית, וכתבנו תסריט באנגלית על פסיכולוג שמגיע לארץ ומסתבך בהרפתקאות בירושלים. אחרי שהמפיק האמריקני נסוג, אבי הציע לקחת כמה מחומרי התסריט ההוא ולעבד את זה לסרט ישראלי.
"בעקבות ההיכרות של אבי איתי ועם בתי שחזרה בתשובה, עלה רעיון שהתסריט החדש יתבסס על אלמנטים מסוימים מהחיים שלי, וכך נולד התסריט שהפך לסרט 'סיפור אחר', אבל כל התהליך לקח קרוב לשמונה שנים".
איפה נגמרים החיים ומתחיל הסרט?
"דמות הפסיכולוג שמגיע מארה"ב לירושלים ומסתבך, מבוססת בקווים כלליים עליי, עם כמה מאפייני גישה, דיבור, התנהלות וגם מראה חיצוני - אבל היא לחלוטין לא אני. הדמות נכתבה כדי לשרת את הסיפור והיא מקורית ועומדת בפני עצמה. בנוסף, יובל סגל שמגלם את תפקיד הפסיכולוג שמגיע מארה"ב, הביא מעצמו לדמות.
"חלק מהמאפיינים בסרט לקוחים מהחיים שלי, כמו המתח בין האב החילוני לבת שמתחרדת, או היחסים עם הסבא האלמן. בסרט הסבא הוא פסיכולוג. במציאות אבא שלי הוא חקלאי בדימוס שגר ברחובות. אבל כמו בסרט, גם אני ישן בבית שלו כשאני מגיע לארץ. וכל מיני משפטים חכמים והעייפות שלו מצאו את דרכם אל התסריט".
אני מבין שלא רצת ברחובות ירושלים עם גרושתך בניסיון למנוע מבתך להתחתן.
"ממש לא", הוא פורץ בצחוק. "אנחנו גרושים כבר כשני עשורים. אשתי לשעבר אמריקנית. אני לא בקשר קרוב איתה, ומאז שנפרדנו היא התחרדה ונישאה מחדש. בתי מאיה, לעומת זאת, עשתה בשנים האחרונות דרך הפוכה של חזרה בשאלה. היום היא חילונית, גרה בני יורק, והיא מורה בגן ילדים יהודי.
"אבל יש תובנות מחיי שנכנסו לסרט. כמו למשל המשפט שאומר ששון גבאי, 'כשנולד ילד, נולדים בעצם שני ילדים, הילד שדמיינת והילד האמיתי. ובאיזו נקודה, צריך לבחור בין השניים".
זה אחד המשפטים המצמררים והמרגשים בסרט.
"זו תובנה שעלתה אצלי תוך כדי תהליך ההתמודדות עם החזרה בתשובה של מאיה. כשאמרתי לאבי נשר את המשפט תוך כדי עבודתנו על התסריט, הוא אמר מיד: 'המשפט הזה הולך להיות בטריילר' - וכך אכן קרה".
משפחה היא אבן יסוד בתרבות ישראלית ויהודית
קשה שלא לחוש את הסימבוליות שבין גיבורי הסרט שחשים כי הם מאבדים את בתם, לבין האובדן הנורא שחווה נשר, ששכל בחודש שעבר את בנו בתאונת דרכים. "יש רגעים בחיים שבהם אין מה להגיד. אבל יש מה לעשות", שפנצר אומר. "אתה יכול להיות נוכח. אבי ומשפחתו הם אנשים נפלאים ועזי נפש שמתמודדים, והחיים ממשיכים וחזקים מהכול. אמי ז"ל לימדה אותי בזמנו שהדרך לכבד את זכרם של אנשים אהובים שמתו בטרם עת, הוא לנסות לחיות גם בשבילם, חיים מלאים ואמיתיים וטובים ולא מבוזבזים.
"אבי נשר טען בפניי פעם שכל הקולנוע הישראלי מדבר על משפחה. משפחה היא אבן יסוד של התרבות הישראלית, ואולי של היהדות. וכנראה יש בזה אמת. בסוף היום, משפחה זה דבר מוזר, מסובך, אבל עם קצת מזל יש בקשר המשפחתי איזו ליבה של אהבה בלתי מותנית. משפחה יכולה מתוך כך להיות מקור של כוח בהתמודדות שלנו עם סופותיו ושבריו של הקיום".
