גם היום: גברים שומרים על בתולי הנשים
בפרשת השבוע מזכירים אחיה של דינה שהאונס שלה הוא בסך הכול פגיעה בסמל הסטטוס שלהם, ובגמרא מובא סיפור על בדיקת בתולי נשים. חושבים שזה פרימיטיבי? אז עיינו בפרסומות לקליניקות העוסקות באיחוי קרום הבתולין. מה שהשתנה היא בעיקר הטכנולוגיה
קרום בתולין משוחזר
השבוע ולא לראשונה, נתקלתי בפרסומת של מנתח פלסטי המתמחה באיחוי קרום הבתולין. במילים יפות הוא פורש נימוקים לביצוע פעולה כירורגית שמטרתה היחידה היא הרגעת גברים קנאים בליל כלולותיהם. במילים יפות הוא גם מרגיע את המנותחות: "נשים רבות חוששות שבן הזוג יזהה שהן עברו שחזור ושזהו אינו קרום הבתולין הטבעי של האישה. התשובה היא: לא. בן הזוג לא יבדיל בין קרום בתולין טבעי לבין קרום משוחזר. ולכן גם איננו יכול לדעת שעברת ניתוח מסוג זה". מרגיע, נכון?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
קיומם של ניתוחים אלה מאפשר לנשים הלכודות בקהילה פטריארכלית לזכות בחופש מיני לפני הנישואים. הפופולריות העצומה שלהם מעידה כאלף עדים כמה רחוקה החברה שלנו משוויון.
כן, אנו בשנת 2018 ובכל פעם שתשאלו מתי נירגע מהמאבק, התשובה שלי תהיה כשנשים יפסיקו להרוויח 30% פחות מגברים בתמורה לעמל זהה, וכשהקליניקות המציעות ניתוחים לאיחוי קרום הבתולים יאבדו את לקוחותיהן.
לפני שתגידו איכס
האגדה שאביא כאן תגרום לרבות לומר: "איכס" וגם "איזה פרימיטיבים הם היו", ואני רוצה לבקש להשהות את התגובה המובנת והנכונה הזו, ולהזכיר לעצמנו את הקליניקות הפורחות בעולם המערבי גם בשנת 2018. לפני שנבוז לעבר נזכור שהעצב, הקיפוח, הניצול וההחפצה עדיין כאן. כמה עצוב שככה העולם ועדיין לא הצלחנו לתקן.
אני מעדיפה לחשוב שהמעשה הבא, המובא בתלמוד, נחשב גם בעיני חכמי התלמוד לבדיחה לא מוצלחת. נדמה לי שבפעם זו אצליח לבסס את ההעדפה שלי, ואני מקווה לשכנע גם אתכן. אבל נפתח במעשה עצמו (כתובות י ע"ב, מתורגם מארמית):
"אדם אחד בא אל רבן גמליאל בנו של רבי (יהודה הנשיא). אמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם (בתולים). אמרה לו האישה: רבי, עדיין בתולה אני. אמר להם הרב: הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה. הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין: בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף, אמר לו: לך זכה במקחך".
חוק כלים פתוחים
בנו של רבי יהודה הנשיא מציע ניסוי פשוט, פשוט מידי, פשטני. הוא מושיב על חבית יין פתוחה שפחה בתולה, ועל חבית שנייה שפחה שאינה בתולה. וכפי שמסביר רש"י: "מפיה מריחים ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח". ולי אין דבר לתרום לטובת הסיפור המזעזע מלבד משאלת הלב שגם בתודעת יוצרי הסוגיה - בדיחה סרת טעם לפנינו.
מה מטריד אותך?
בנעוריי, בימים בהם מפלגת "כך" הייתה, לבושתנו, חברה חוקית בכנסת ישראל, הסתובבה בדיחה על אדם שביקש להתקבל לחברות במפלגה זו. במבחן הכניסה דרשו ממנו "להרוג חתול וערבי". ואם שאלת "למה חתול?" זכית לתשובה: "התקבלת".
בדיחה עצובה זו בנויה על ההבנה שלכל קהילה יש הנחות יסוד מוסריות, וחשוב לשים לב לא רק למה שמסעיר אותנו, אלא גם למה שמוטל באדישות בשולי החשיבה המוסרית שלנו.
למה החכם הטריד עצמו בשתי בדיקות מיותרות?
אז הנה מה שהטריד את הגמרא בסיפור השפחות, האישה האולי-לא-בתולה, הגבר הקנאי והחביות: על מעשה זה שואלת הגמרא, מדוע לא בדק הרב רק את האישה החשודה (ובדק תחילה את השפחות)? ומשיבה: הרב שמע את הלימוד הזה אבל לא ראה מעולם מעשה, ופחד שזה לא יצליח ואין זו דרך ארץ לזלזל בבנות ישראל.
אז מה שמטריד את העורך התלמודי הוא ההדגמה המיותרת. מה שמטריד עוד יותר מהדגמה מיותרת הוא זלזול בבנות ישראל. זלזול זה, משמעותו שבת ישראל תחשב כ"לא בתולה" בלא עוול, רק משום שבדיקת הבתולים זכתה לתו-תקן לא בדוק.
ומה לא מטריד?
קיומם של עבדים ושפחות הוא עניין לגיטימי שמסופר גם כאן כלאחר יד. ביזוי כבודן של הנשים שנדרשות לשבת על חבית יין ולתת לחכמים להריח את פיהן. ומה עוד לא חשוב? לא חשובה ההשפלה שבעצם הדרישה שאישה תהיה בתולה בנישואיה. לא חשובה ההחפצה ולא חשובה הצביעות המתירה לגברים חופש מיני בעודה מפשפשת בבתולי הנשים.
ולפני שאתן ממהרות להזדעזע ממוסר אבותינו, אני מזמינה אתכן לשוב ולעיין בפרסומות לקליניקות העוסקות באיחוי קרום הבתולין. הכאב – אותו כאב, מה שהשתנה היא בעיקר הטכנולוגיה.
ואולי הסיפור נכתב בביקורת?
עמוד אחד לפני הסיפור הזה מובאת טענה דומה שהועלתה לפני רב נחמן (המוכר לנו כבעלה של ילתא). אל רב נחמן מגיע גבר יהיר וקנאי, כדוגמת הגבר שהגיע דור אחד מוקדם יותר אל רבן גמליאל, בנו של רבי. הגבר טוען נגד אשתו בפני רב נחמן: "פתח פתוח מצאתי", ורב נחמן מפתיע וקובע שיש להלקות את המתלונן.
אם נצרף לסיפור החידתי את הסברו של רש"י, נלמד שרב נחמן דורש להלקותו שכן איש זה חשוד שהלך לזונות רבות טרם נישואיו, שאם לא כן לא היה בקיא כל כך בהלכות קיום יחסי מין ו"פתחים פתוחים". נמצאנו למדות שיש דרך אחרת, הפוכה, בתוך התלמוד עצמו, להגיב לטענת בתולים, והיא: להלקות גבר חצוף שמעז להלין על אשתו הטרייה, שהרי מגופה של התלונה נלמד שהוא דן דין אחד לעצמו ודין הפוך לאשתו.
כך מעמת אותנו התלמוד עם הערכים שלנו
בלי לשפוט, בלי לדרג ובלי להעדיף מעמיד עורך התלמוד סיפור לצד סיפור, ותובע מאתנו להחליט איזה מעשה נקרא באהבה - ואיזה נקרא בביקורת.
דינה והדין שלנו
השבוע נקרא בבתי הכנסת על אונס דינה, וביום ראשון יציין העולם את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. דינה, אחותנו הגדולה, ראש השבט הי"ג למניין שבטי ישראל, נודעה בשמה רק משום שנאנסה על ידי שכם בן חמור. האונס של דינה גרר ענישה אכזרית שביצעו אחי דינה באנשי שכם.
אונס של אישה פוגע במעמדו של הגבר שאמור לשמור עליה, שכן פריצה של הגוף שלה היא עדות לחולשת חומות ההגנה הגברית שלו. אונס דינה משנמך את המעמד החברתי של אחיה והם הופכים לאחים חסרי כוח, שלא שמרו על אחותם ועל כן היא הפכה ל"זונה". הדרך של האחים להגן על כבודם הוא לפרוץ את חומות ההגנה של הגברים האונסים ולהרוג אותם.
דינה לא עניינה את האחים שלה והסבל שלה היה למרמס. איש לא שאל אותה האם כואב לה ומה היא רוצה שיעשה למענה. דינה היא סיכה בדש החליפה, היא סמל סטטוס של האחים שלה, והאונס שלה משועבד לכבוד שלהם.
מה נשתנה?
דברים רבים השתנו; לנשים (ברוב המקומות בעולם) יש זכות בחירה ולפעמים יש אפילו זכות להיבחר, לנהוג במכונית, להחזיק חשבון בנק ולצאת לעבודה. בחלק מהדתות והתרבויות מותר לנו להשתמש באמצעי מניעה, בחלק מהמקומות והתרבויות זכויותינו שוות לזכויות הגברים.
ועם כל זאת, רבים הרגעים בהם אישה נשארת חפץ וסמל סטטוס של הגברים במשפחתה. הלגיטימציה החברתית והמשפטית לעיסוק בקרום הבתולין כמבחן למעלתה המוסרית ולמעלתם החברתית של הגברים ש"שומרים" עליה, מלמד שיש עוד הרבה שלא השתנה.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
