זוגיות במשבר: כשמשה גירש את ציפורה
לאחר "טקס החתונה" בסיני, ידעו היחסים שבין עם ישראל לאלוהים עליות ובעיקר מורדות. אינספור פעמים יאשים אותנו אלוהים בבגידה ויאיים בגירושים. מדי פעם האיום ימומש ואנו נצא לגלות, עד החזרה הבאה. שלא כמו משה וציפורה, הברית עם אלוהים היא ברית דמים לטוב ולרע, ואנו מוזמנים לשאול את עצמנו איזו זוגיות עדיפה
"כשהייתי איתך לא היית איתי / היית רק תמונה"
בהקדמה לסיפור כריתת הברית בין ישראל לאלוהים מובא סיפור קטן, כמעט זניח, של הפרת בריתות; ברית הנישואים בין משה וציפורה, והברית ההורית שבין משה לילדיו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כזכור, משה הצעיר בורח למדיין. שם, ליד הבאר, הוא פוגש בבנות יתרו ולימים נישא לאחת מהן, ציפורה. תמונה זוגית שנייה ואחרונה בחיי משה וציפורה, מתרחשת בדרך אל סכנות מצרים והמדבר. במלון נקלעים חיי משה לסכנה מסתורית, וציפורה מושיעה אותו ומאמינה שבמעשה זה כרתה ביניהם ברית דמים. אולם ציפורה תיעלם מהסיפור ומשה המנהיג יהיה לגבר בודד (שלצדו, לעתים, אחותו מרים, החיה גם היא ללא זוגיות).
שיבת האישה המשולחת
השבת, בכל בתי הכנסת, אלוהים יכרות איתנו ברית ויעניק לעולם את עשר הדברות. בהקדמה לכל אלה מובאת תזכורת קצרה על שילוח ציפורה והילדים, והיא מציעה לברית סיני פרספקטיבה מטרידה.
בפתיחת הפרשה מתוארת ציפורה כ"אישה משולחת" השבה עם אביה ושני בניה אל משה (שמות י"ח, ב'-ז'): "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה".
משפחה במשבר
שלוש פעמים בחמישה פסוקים מפרט המספר כי ציפורה ובניה / בניו של משה מגיעים עם יתרו אל המדבר. אך בפסוק האחרון, המתאר את המפגש עצמו, נכונה לנו אכזבה. משה מתעלם מאשתו ומבניו ומתייחס בחום אל יתרו.
החזרה המשולשת על הגעת האישה המשולחת והבנים, והתיאור המפורט והאוהב של המפגש עם יתרו - מספרים את סיפור המשבר המשפחתי. יתרו מתאמץ לאחות את שברי משפחת בתו, אך משה, המנהיג המחונן, זה שמצליח להפוך עבדים שבורי גוף ולב לעם, לא פותר את המשבר המשפחתי. משה מתנכר אל בניו (שפעמיים הוגדרו על ידי המספר כילדיה של ציפורה בלבד) - וציפורה, למרות הדרך שעשתה והקרבה הפיזית שחודשה, תגלה שמשה אינו "חתן דמים" ותיוותר משולחת.
את נשיקתו היחידה יעניק משה ליתרו.
האם לפנינו רמז מטרים?
לאחר טקס החתונה בסיני, ידעו היחסים שבין ישראל לאלוהים עליות ובעיקר מורדות. אינספור פעמים יאשים אותנו אלוהים בבגידה ויאיים בגירושים. מדי פעם האיום ימומש ואנו נצא לגלות, עד החזרה הבאה. שלא כמו משה וציפורה, הברית עם אלוהים היא ברית דמים לטוב ולרע, ואנו מוזמנות לשאול את עצמנו – איזו זוגיות עדיפה.
וגירשתיך לי לעולם
אם חשבתן שפעם החיים הזוגיים היו פשוטים, כדאי לכן לחשוב שוב. התיאור של ציפורה כ"אשת משה אחר שילוחיה" מתמיה, והפרשנים מתאמצים להבינו, שהרי אם היא "משולחת" היא איננה אשתו, ואם היא אשתו מדוע לכנותה "משולחת"?
הגר בורחת מביתו של אברהם ושבה אליו לאחר נדודים. השיבה לא תאריך ימים ובפעם השנייה היא תגורש מבית אברהם ושרה. ייתכן שנופתע מכך שהגירושין הראשונים במקרא הם פרי יוזמתה של אישה, אבל הגר לא לבד. גירושין מפתיעים אף יותר הם אלה של האישה המכונה "פילגש בגבעה" (שופטים י"ט).
"וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר אֶפְרַיִם וַיִּקַּח לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ... וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל בֵּית אָבִיהָ... וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ".
פתיחת המעשה, שאחריתו מרה, מערערת על הסטריאוטיפ המקראי: אישה במעמד של פילגש בוגדת בבעלה ואחר כך עוזבת אותו והולכת לבית אביה. הגבר הנבגד לא הורג את אשתו, ואף מחזר אחריה עד לבית אביה ומדבר על לבה שתשוב.
מהמציאות אל המשל
הנביא הושע משתמש בתמונה שהייתה ככל הנראה מוכרת, של נישואין-גירושין-נישואין, לתיאור נדיבות האל. כמו האיש הלוי בסיפור פילגש בגבעה, גם אלוהים מוכן, לאחר זמן ועונשים, להשיב לביתו אישה בוגדנית (הושע ב'):
"וְרִדְּפָה (האישה הנואפת) אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם... וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה... וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם... וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'".
הנביא מבטיח שדפוס הנישואין-גירושין-נישואין עתיד להסתיים, והברית תהפוך ל"ברית עולם".
ובחזרה אל ציפורה המשולחת
סיפור שילוחיה של ציפורה זועק מתוך הקשריו במסורות הגירושין המקראיות, ובמשלי הנישואין והגירושין בין אלוהים לעמו. לא די בכך שציפורה לא בגדה במשה, היא הסתכנה והצילה את חייו - והוא, בניגוד לגברים ולאלוהים, לא מדבר על לבה, ואף נאטם לנוכח מאמצי אביה להשיבה.
סמיכות הפרשיות מזמינה אותנו לשאול מה היה מצבנו לו אלוהים היה נוהג כמשה.
מגלגל את הגירושין על העם?
לאחר הפגישה המוחמצת בין ציפורה למשה, מתחילות ההכנות למעמד הר סיני. אלוהים מצווה על משה להעביר לעם הנחיות מפורטות ביחס לכללי הטקס, אך משה מוסיף מיוזמתו פרט אחד: "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה".
הוראה זו לא נאמרה מפי הגבורה, ועל רקע יחסו של משה לציפורה, כדאי לשאול האם הוא מגלגל על העם את הקושי האישי שלו. מכאן, קצרה הדרך לשאול על כל הדרת נשים – האם אלוהים מעוניין בה או שהיא יוזמה שנולדה מכאבים אנושיים ומצריכה עיון ביקורתי.
שותק ולא סולח
יתרו הוא אבא מדהים. הוא מביא את בתו ואת נכדיו אל משה, ומבהיר למשה על ידי חזרה משולשת: אשתך. אשתך. אשתך. כשיתרו מבין שאין סיכוי, הוא שותק ונוהג בנימוס, אך בהמשך מלמד את משה לקח. משה, שגירש את ציפורה, מבקש מאביה שיישאר אתו - וזו ההזדמנות של יתרו ללמדו שילוחים מה הם (במדבר י):
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו (יתרו) לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר (משה) אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". ויתרו – שותק ושומר אמונים לבתו. איזה אבא. הלוואי על כולנו.
לא התגרשנו
"גירושין" היא מילה רעה לציון סיום קשר זוגי, והגיע הזמן שנחליפה במילה שוויונית ופחות כוחנית. תמוהה ביותר היא הצורה "התגרשתי", שהרי לא ניתן לגרש את עצמי מהזולת, ניתן רק לגרשו או ללכת ממנו.
"התגרשתי" היא הכלאה בין אקטיבי לפאסיבי. שתי הצורות האפשריות של השורש, "גירשתי" או "גורשתי" קשות ולא תמיד משקפות את המציאות המורכבת. כיוון שהצורה "פרודים" כבר נתפסה לתיאור זוג בתהליכי פרידה (לפני הגט), עלינו לחפש שורש שוויוני ולא תוקפני לסיום הפורמלי של הנישואין. אשמח להצעות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
מיכאל חדד, תלמיד חכם יקר ורציני, שאל בשבוע שעבר שאלה מאתגרת שפתחה שרשור:
"רוחמה היקרה,
כתבת כי
הלכות צניעות הן מסווה להלכות אפליה , ואני רוצה לשאול שאלה אחת: עבור מי? האם בעינייך הציות העיוור (או הניסיון לציית, לכל הפחות) של הגבר הדתי הממוצע להלכות צניעות, נובע מדחף פנימי להפלות ולהדיר נשים - או מתוך מחשבה כנה שזהו הטוב האמיתי?"
בסרטון אני מתייחסת לדבריו.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
