קטמנדו: לחלץ ישראלית מה"גורו" שניצל אותה

עבודת קודש בקטמנדו

"זאת אני", היא אמרה שנייה לפני שניתקתי את הטלפון. כבר חשבתי שהצלצול הוא טעות. דקה תמימה חלפה עד שדיברה, והאמת היא שרציתי לחבק אותה ולכעוס עליה בעת ובעונה אחת.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >> 

קראו עוד בערוץ היהדות :

• אין דבר כזה "גן יהודי"/ פרופ' רוחמה וייס
• צנזורה ברכבת הקלה: מסרבים להעלות קמפיין נישואים אזרחיים
  

שרת התרבות התקפלה: משואת התפוצות תודלק

"תודה", היא אמרה, "תודה חני. תודה". פחדתי לדבר. ידעתי שאם אנסה לדבר יצא בכי, ואני הרי לא בוכה ליד אנשים. "את בביקור עכשיו בארץ, נכון? ניפגש".

כמעט ושכחתי כמה היא גבוהה וכמה חלק וארוך השיער שלה. היא נהגה לקלוע לי צמות בפאה, ואחרי זה גם לעצמה קלעה. בדקות הראשונות רק תלשנו את הדשא של פארק הירקון. עוד לא הצלחנו לדבר.

"הוא היה במעצר וברח לסרי לנקה" היא אמרה לבסוף. יכולתי לשאול אותה למה ברחה לי, ולמה סתרה את הדברים שלי ונתנה לי להרגיש מטומטמת ליד כולם, ולמה ועוד למה. אבל פתאום כל ה"למה" התרוקן לי מהגוף, כי מה היא בכלל אשמה. וכל כך אהבתי אותה, כמו שתמיד אהבתי אותה.

אז רק דגדגתי את קצה אפה בדשא, והיא צחקה את הצחוק המתגלגל שלה, זה ששמעתי בחודשים הראשונים שבהם הייתה אצלנו. זה שפסק ברגע שהכירה אותו, את גורו קרישנה.

"המלאכיות של חני"

אפילו התיק של נורית השמיע קולות כשהיא נכנסה לבית חב"ד. היה שם קוף קטן שקפץ אליו בדרך משדה התעופה, כירסם לה את כל הפריכיות שדחפו לה בארץ. הנעליים הגבוהות שלה השאירו סימנים של בוץ על הרצפה. "אופס, סליחה. אני אנקה", היא התנצלה בקול. חיפשה סמרטוט בכל המטבח.

בית בלי הפסקה

היא הצחיקה אותי מהרגע הראשון. מפוזרת, צבעונית ומלאת חיים. "יודעת מה? בכלל לא בא לי על טרקים", היא סיפרה לנו כעבור כמה שעות. "הבית חב"ד הזה שלכם פשוט מרתק אותי. וואו! זה מטורף לראות כמה חבר'ה נכנסים פה בשעה אחת, וכמה הם שונים האחד מהשני", הניחה את הראש שלה על הכתף שלי, כאילו הייתה שם מעולם.

מאז לא נפרדנו. "אני מ'המלאכיות של חני'", היא סיפרה בחיוך לכל מי ששאל אותה מה היא עושה בנפאל. הצטרפה לבנות שמלמדות את הילדים, למסייעות לנו במטבח, לביקורי החולים בבקרים, לכל משימה ולכל מה שהיה צריך בבית חב"ד לאותו היום.

מאוחר יותר סיפרה לנו על האח התאום שלה שנפצע קשה בשירותו הצבאי. היה זה בהיתקלות עם מחבלים באיזור שכם. השברים ברגליים ובזרועות התאחו כעבור מספר חודשים, אבל אלה שבנפש עדיין פתוחים ומדממים. מאז לא יצא מפתח הבית.

"זו הסיבה שאני מבינה דבר או שניים בנפש האדם", היא אמרה, "ועל הספות שלכם פה? יש כל כך הרבה שיחות של נפש". ההורים שלה פחות התחברו לרעיון שהיא איתנו. "רק שלא יחזירו אותך שם בתשובה", הזהיר אביה. "השתגעת? בשביל זה נסעת עד נפאל?" שאלה אימה.

"זה בגלל שהם בכלל לא מבינים מה שהולך בבית חב"ד הזה!" שמעתי אותה מספרת למטיילים שרק נכנסו. "בגלל זה ההורים שלי מגיבים ככה. ועכשיו תעיפו כבר את המוצ'ילה מהגב ובואו לאכול את העוגיות שהכינו לכם פה הבוקר".

בשבי של קרישנה

יום ראשון אחד ביקשה לצאת קצת לעמק קטמנדו. ציידנו אותה באוכל שהיא הכי אוהבת ובהמון חיבוקים מהילדים שלנו. גם הם כבר נקשרו אליה עד מאוד.

עד קצה העולם

נורית חזרה ביום חמישי ושום דבר כבר לא היה כבעבר. כמעט שלא זיהיתי אותה. אש זרה בערה לה בעיניים. "פגשתי מישהו. עם הרבה כוחות", אמרה לי לבסוף. "באתי להיפרד מכם. אני עוברת אליו", הסיטה את מבטה ממני, הכתיפה את התרמיל על גבה ויצאה את הבית. גם כשרדפתי אחריה עם הריקשה, לא סובבה את ראשה לאחור. עלתה על האוטובוס ונעלמה.

מסתבר שביום השני לטיול בעמק היא נתקלה במנזר קופאן, השוכן על ראש גבעה צפונית לבודהאנאת. המנזר הוא ביתם של 360 נזירים, לאמות, מורים ועובדים המקדישים את חייהם ללימוד ותרגול הבודהיזם הטיבטי .

המוני נזירים התקהלו בחצר המקדש הבודהיסטי סביב דמות נמוכה בגלימה כתומה. "גורו קרישנה", לחש לה ביראת כבוד האחד מהם כששאלה מיהו האדם הזה שכולם מתאספים סביבו." איש קדוש", הסבירו לה. "הגיע מהודו לפני חודש כדי להנהיג את הקהילה שלנו".

לגורו קרישנה היו עיניים שחורות כמו פחם, יוקדות אל תוך עיניה. "אני רואה לך את הנשמה", הוא אמר כשניגשה אליו מתוך סקרנות. "יש בך בדידות שאף אחד לא רואה, וגם יש לך אח שאת דואגת לו מאוד", הוסיף. "בואי אליי לחדר. דרכך אני יכול לרפא גם אותך וגם אותו", לחש ופנה מן המקום.

שעות המתינה מחוץ לחדרו שבקומה השלישית עד שתצא משם תיירת מצרפת, ואז נכנסה היא. יצאה משם רק לקראת ערב. מסוחררת נסעה אלינו כדי לקחת את חפציה.

"אסור לכם לבוא הנה"

כעבור חמישה ימים הגענו אליה. למנזר אנו לא נכנסים, אך ביקשנו לקרוא לה אל החצר. שעה חלפה עד שיצאה אלינו סתורת שיער, הליכתה איטית, עיניה אדומות מעישון חומרים. "אסור לכם לבוא הנה", קבעה נחרצות. "זה יהרוס לי את כל הטיפול, אתם לא מבינים?"

בית לכל ישראלי(צילום: חב"ד נפאל)

כל מאמצינו לשכנע אותה לשוב אלינו עלו בתוהו. בחלון הקומה השלישית עמד קרישנה והביט בנו אחוז זעם. מבטו אש וגופרית. ברגע שהרמתי אליו את עיניי, הוא ברח פנימה.

"איפה הבת שלנו?" נבח עליי אבא של נורית בטלפון. "מה עשיתם לה? למה היא כבר כותבת לנו? למה היא לא מתקשרת?" "איפה היא?" זעקה גם האמא.

ככל שביררנו פרטים על גורו קרישנה, התבררה לנו תמונה מבעיתה. הוא הגיע לנפאל מפונה שבהודו, שם קראו לו סנגיט - איש עם כוחות מרפא שאין להתווכח עליהם. רוקח עשבים לעישון ומזמן את רוחות המתים סביב המדורה. הכריזמה שלו הייתה מדבקת. מאות נהרו אחריו – ובהם גם צעירות רבות שאותן דאג לקרב ביתר שאת.

התלונה הראשונה עליו למנהל האשארם בפונה הגיעה לפני כשנה מבחורה איטלקיה בשם וורוניקה, וזו - כדרכם של דברים - גררה אחריה גל של תלונות. דרכי הפעולה של סנגיט היו זהות: לרכוש את אמונן של הצעירות, לתת להן תחושה שהוא בלבד מבין אותן ויכול לקרוא את נשמתן, לכשף אותן במילים יפות, ולקשור אותן אליו במסווה של איש דת קדוש.

העשבים שהוא רקח להן לעישון, כביכול לצורך רפואה, טישטשו לחלוטין את שיקול דעתן. הן היו שבויות בידיו - והוא עשה בהן כרצונו. עם פרוץ הסערה הוא שינה את שמו לקרישנה, וחצה את הגבול מהודו לנפאל.

תוך מספר שבועות הצליח לסחוף אליו גם את ציבור המאמינים במנזר קופאן. שחט להם תרנגולות שהמשיכו לקרקר גם לאחר המוות, והשמיע להם את קולם של יקיריהם המתים. גם כאן ריכז סביבו צעירות, וכעת לכד גם את נורית שלנו, שהלכה אחריו כעיוורת.

דמעות של דם

הכול חדל מלעניין אותי באולם הימים, למעט משימה אחת: להוציא מהחדר של האיש הרע הזה את נורית ולהחזיר אותה אלינו. חזקי גייס את כל הקשרים שנוצרו לנו במהלך השנים עם אנשי כוח וממשל, וסיפר להם על מעלליו של קרישנה המתחזה לגורו קדוש ומנצל את מעמדו וכוחו לדברים רעים. בדרך לא דרך הצלחנו להביא איתנו את קצין המשטרה של קטמנדו, אל מנזר קופאן.

"הם משקרים!" צרחה נורית. "הם משקרים, משקרים", הדהד קולה ברחבי החצר. מכל החלונות זעפו עלינו האנשים. "אני בכלל לא מכירה אותם. גורו קרישנה מרפא לי ולאחי את החיים, ושמי כבר מזמן איננו נורית".

כמעט ולא זיהיתי אותה. עור פניה מקומט, הילוכה עקום, דמעות של דם זלגו מעיניה. "הם משקרים", רדף אחרי קולה כאשר קצין המשטרה הנכבד הוביל את הגורו שלה אחריו אל הרכב המשטרתי בכדי לחקור אותו, ולבחון האם יש ממש בכל הדברים שסיפרנו לו.

"הם משקרים", רדף אחריי קולה בחלומות. ובימים ובלילות שלאחריהם.

כשאנשי המשטרה פשטו מאוחר יותר על חדרו של סנגיט/קרישנה הם מצא בו כמויות עצומות של הרואין וקוקאין, כאלה שלא הותירו ספק באשר לטיבו של הגורו המזויף. את נורית הוצאנו משם כשהיא בועטת לכל הכיוונים.

דוד שלה הגיע אלינו הביתה ביום שלמחרת כדי לקחת אותה לארץ. עד שהגיע, דאגנו להרעיף עליה אהבה. היא מצידה רק בכתה וגידפה אותנו על כך שהרסנו לה הכול. כל ניסיונותיי להרגיע אותה עלו בתוהו. רק טיפול תרופתי הרגיע אותה במעט. ליבי יצא אליה.

הדרך הביתה עוד ארוכה

נורית חזרה אל הוריה כשהיא חלשה ומטושטשת. חזקי דאג לבחור מהימן שילווה אותה מעמק קטמנדו אל שדה התעופה שבארץ, היישר לזרועותיו של אביה המודאג. כל ערב התקשרתי אליה מקטמנדו לישראל. היא לא ענתה. פעם אחת ענתה לי אחותה הקטנה. ביקשה שאפסיק להתקשר. "נורית לא מעוניינת בקשר איתך", אמרה.

מהדוד שלה הבנו שהיא מטופלת במרכז שיקום יומי לנפגעי סמים. עם כל יום שעובר היא מבינה עד כמה ניצל אותה אותו האיש ועד כמה היה מסוכן בשבילה.

ועכשיו היא פה, לידי. חמש דקות מהבית שלה בתל אביב. "אף אחת לא תפסה את המקום שלי על הספה בבית חב"ד, נכון?" חייכה אליי והניחה את הראש שלה על הכתף שלי.

כאילו הייתה שם מעולם.

• בימים אלה יוצא בית חב"ד קטמנדו בקמפיין מאצ'ינג לגיוס תרומות להמשך פעילותו. לפרטים לחצו כאן .
  

• אפשר לעקוב אחרינו בדף הפייסבוק בית חב"ד קטמנדו, נפאל