בלבול היסטורי מוחלט: כך התפתח ל"ג בעומר לחג
בלי מקורות בגמרא או בהלכה, ועם לא מעט מתנגדים מתוכה - הפך ל"ג בעומר לחג רשמי. אבל רבי עקיבא ורשב"י לא היו מזהים את הדימויים שהדביקו להם, המקובלים של המאה ה-16 לא היו מזהים את הציונים של המאה ה-19. והילדים של היום? לא מזהים כבר כלום
ל"ג בעומר הוא אחד הימים החידתיים בלוח השנה היהודי: כיצד הפכו ימי העומר, המתוארים בתורה כימים של שמחה וחגיגה - לימי אבל וצער? ואם בתלמוד מתוארת מיתתם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה שבין פסח לשבועות, מהיכן צמחה המסורת על ל"ג בעומר (י"ח באייר), יום שאין לו כל אזכור בספרות חז"ל?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ראשית דרכו של ל"ג בעומר נעוצה במאות האחרונות של ימי הביניים, אז צמח כחג מקומי בגליל. ההיסטוריון אלחנן ריינר שחזר את צמיחתו של פולחן רשב"י בל"ג בעומר, וטען שהוא התפתח ממנהג קדום של עלייה לרגל למירון, וממסורת המציינת את י"ח באייר כתאריך פטירתו של יהושע בן-נון.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הרב ברלנד ידליק במירון - והרבנים שותקים/ טלי פרקש
- מחרדי לאישה: "הפעם הראשונה שלבשתי שמלה הייתה 'וואו'"/ y+
- אלפי שוטרים, מאות אלפי בקבוקי מים: מתכוננים להילולה
לדבריו, בימי הביניים המאוחרים "נשכח" יהושע בן-נון, ובמקומו עלתה דמותו של רבי שמעון בר יוחאי כקדוש גלילי, שאף "ירש" את יום פטירתו. במאה ה-16, העלייה לקבר רשב"י הפכה כבר למנהג רווח בתרבות העממית, המשותף ליהודים ולפלאחים מהסביבה. עם זאת, חלקים נרחבים מהאליטה הרבנית ההלכתית, ובראשם רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך" - התנגדו למנהג, בין היתר בשל אווירת ההפנינג המתירנית, העירוב בין המינים, ביטול התורה, מנהג הדלקת המדורה - ולמעשה הביעו התנגדות גם לעצם ההילולה שאת ערכה לא הבינו.
דווקא אי-הבהירות שאפפה את החג העממי המקומי הקדום, שטיבו לא היה ברור ולתאריכו לא היה מקור כתוב, הפכה את ל"ג בעומר ליום חגה המרכזי של הקבלה, שפרחה במאה ה-16 בגליל העליון. אחרי שהפך ליום הפטירה של רשב"י, נדחסו לתאריך י"ח באייר גם יום הולדתו של רשב"י, יום יציאתו מהמערה, וחשוב מכל – היום שבו קיבל רשות לגלות לחבורה הקדושה של תלמידיו את תורת הסוד. מבחינה זו, ל"ג בעומר הקביל בחשיבותו ליום מתן תורה.
בר כוכבא - דמות מופת מודרנית
השלב ההיסטורי הבא של התפתחות החג היה בתרבות הציונית. באופן יצירתי למדי, הפכה הציונות את ל"ג בעומר ליום שמציין את הגבורה הפיזית היהודית ואת הקוממיות החדשה. כאן הצטרפה לרשב"י דמות נוספת שעד אותה תקופה לא נחשבה לדמות מופת בזיכרון הקולקטיבי היהודי, ולא היה לה כל קשר לל"ג בעומר: שמעון בר-כוכבא, מנהיג המרד ברומאים שצבר כמה הצלחות צבאיות בתחילתו, אך דוכא באכזריות, וסופו שהביא לחורבנה של ארץ יהודה ולהתרוקנותה מיהודים.
כמו המקובלים לפניהם, גם על הציונים הוטל להסביר כיצד ומדוע הפכו את ל"ג בעומר להיות חגו של בר כוכבא, בהיעדר כל רמז לקשר בין הדמות לבין החג במקורות הקדומים. הם טענו כי משמעות החג האמיתית צונזרה והוסתרה במהלך השנים, והוא נועד לסמל את יכולתו של העם לחגוג את הגבורה הגופנית היהודית ואת הקוממיות הלאומית.
כך, למשל, הציעו כי מנהג הדלקת המדורה בל"ג בעומר מזכיר את המדורות שבעזרתן היו לוחמי המרד מעבירים הודעות בין ראשי ההרים. המשחק בחץ וקשת התפרש כאימון צבאי סמוי, אף שהמנהג צץ רק במאה ה-19 בחוגים חסידיים במזרח אירופה, ויוחס בתחילתו דווקא לרבי שמעון בר יוחאי, ולעובדה שלפי הגמרא בימיו לא נראתה הקשת בענן (סמל שלילי במסורת היהודית למבול).
אפילו רבי עקיבא לא ידע
גם שתי הדמויות הקודמות שעמדו במרכז ל"ג בעומר נוכסו למאבק הלאומי: רבי עקיבא, מורו של רשב"י, שמופיע במקורות כתומך נלהב במרד - נתפס כעת כמנהיג לאומי שהצית את אש המרד. עינויו והמתתו בידי הרומאים נבעו, לפי הפרשנות הציונית, לאו דווקא מהתעקשותו לקיים את מצוות הדת, אלא מענישה רומאית של מנהיגי המרד.
גם רשב"י, שעמדותיו האנטי-קולוניאליות החריפות גרמו לרדיפתו האישית בידי הרומאים ולהסתתרותו במערה, נתפס פתאום כמנהיג לאומי.
כיום בני נוער מדליקים מדורות במגרשים ריקים בערי ישראל, ונדמה שמרד בר כוכבא או ספר הזוהר – ובכלל, ההיסטוריה היהודית – כבר לא ממש משמשים מקור למשמעות החג עבורם. מעניין מה יהיה השלב הבא בהתפתחותו של החג.
- הכותב הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן