"פנחס המודרני": המהלך ההלכתי של יגאל עמיר להצדקת הרצח
לא רק "דין רודף": במשך חודשים חיפש רוצח ראש הממשלה את ההכשר המשפטי הדתי להתנקשות שתכנן, בין רבנים וספרי ההלכה, עד שבמהלך מחושב ומקפיא הצליח לבנות "טיעון זהב" מנצח, מגובה בעיניי עצמו. כך נמצא "האקדח ההלכתי" שירה ברבין
הוא תכנן מחתרת צבאית, השיג נשק ותחמושת, עסק בגיוס פעילים והכין את עצמו למשימת חייו - הכול תוך כדי לימודי המשפטים והמרוץ לשידוך. אבל נראה כי האתגר הגדול מכולם מבחינת יגאל עמיר לקראת מוצאי שבת ה-4 בנובמבר, היה דווקא בבית המדרש. עם כל הכבוד ל"שבתות החיזוק" שארגן ולבחורות שניסה לכבוש, ההתרוצצות של רוצח ראש הממשלה הייתה בעיקר בין רבנים וספרי הלכה, בניסיון לפצח את החידה הגורלית: האם יש הצדקה דתית – ואולי אפילו חובה – לרצוח את יצחק רבין?
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
הסרט "ימים נוראים" ממחיש בצורה מדויקת את סערת הנפש שבה היה נתון יגאל עמיר בחודשים שלפני הרצח. ההחלטה להתנקש בראש הממשלה גמלה בלבו מזמן, והוא כבר היה שקוע עמוק בתכנון המבצע ובהוצאתו לפועל – בנחישות ובקור רוח מקפיא. אלא שבמקביל לדבקות במשימה ולהתקדמות ההכנות המעשיות, ככל שהתקרב רגע האמת ללחיצה על ההדק נתקל עמיר שוב ושוב ב"מעצור". מעצור אינטלקטואלי-משפטי.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- יהודי רומניה זועמים: בית הכנסת הפך לאתר צילומי הלבשה תחתונה
- לאחר הפרסום: משרד החוץ יאפשר הטסת הגופות לקבורה בישראל
- העולם התחתון: כך נראה בית העלמין התת-קרקעי הראשון בעולם
כדתי אדוק שההלכה היא נר לרגליו, נזקק עמיר לתשובות ברורות על שתי שאלות קריטיות – ולא בקלות מצא: מהו דין התורה ביחס לרבין - והאם אדם פרטי רשאי (או מחויב) לקחת את אותו "חוק" לידיים.
הדינים המוכרים שרלוונטיים לעניין זה ונחשפו לציבור בעיקר בעקבות רצח רבין, הם "רודף" ו"מוֹסר", ולפיהם כאשר אדם מנסה להרוג את חברו או נוקט פעולות שעלולות לגרום במישרין או בעקיפין לכך שהאחר ימות – מותר לקטול אותו כדי למנוע זאת ממנו.
במקרה כזה, הצעד המניעתי לא ייחשב לרצח משום שתכליתו הייתה הצלת חייו של הנרדף. עם זאת, פוסקי ההלכה נחלקו האם לכל אדם פרטי יש היתר "אוטומטי" לפגוע במי שנראה בעיניו כרודף - או שמא הדבר מצריך הכרעה, הליך שיפוטי-דתי, או עמידה בתנאים שמכשירים זאת.
כשהדיון התיאורטי היטשטש
כך או אחרת, כמו כל דיני הנפשות (והחוק הפלילי בכלל) שבתורה, גם "רודף" ו"מוֹסר" אינם מיושמים בימינו, בהיעדר בית דין רבני עם סמכויות מתאימות. השימוש במונחים אלה כיום הוא בעיקר מטאפורי, בהשאלה - למטרות חינוך והסברה, כמו הוקעת אדם מסוים או הדגשת חומרתו של חטא דתי.
הטענה הרווחת כלפי רבני הימין בתקופה שקדמה לרצח רבין היא שפוסקי הלכה בכירים השתמשו בטרמינולוגיה זו יותר ויותר, ודנו לפרטי-פרטים ובכובד ראש – כולל בפורומים פנימיים, באופן שאינו נתפס כהצהרתי בלבד - בשאלה האם דיני מוות אלה חלים על ראש הממשלה. הדבר גרם לטשטוש ההבדלים בין תיאוריה למעשה, ובין הסברה לפסיקה.
כך, למשל, באחת הסצנות ב"ימים נוראים" נראה יגאל עמיר "מסתנן" אל תוך דיון סגור של שלושה תלמידי חכמים, לאחר הפגנת ימין שנערכה מול משכן הכנסת, וצופה בהם מתווכחים בלהט בדינו של רבין. רב אחד מצטט מהרמב"ם כי "מותר להרוג את המוסר בכל מקום - אפילו בזמן הזה", השני מזכיר ש"כל הקודם להורגו – זכה", אך מה שתפס את עמיר הוא דווקא משפט שאמר רב שלישי מעצמו, ולא בשם אחרים: "'מוסר' זה לא בדיחה. זו הלכה!"
חקר לעומק את המקורות ההלכתיים בנושא
יגאל עמיר לא בא על סיפוקו. הוא ממשיך להתרוצץ ולארוב במקומות שונים לרבנים שעשויים לספק לו את ההיתר ההלכתי המיוחל. הם מופתעים מהשאלה הישירה בנושא הרגיש מאדם שאינם מכירים, אולי אף חושדים בו שהוא איש שב"כ שמבקש להכשילם, אך בסופו של דבר גורמים לו להרגיש שהשיג את מבוקשו, ובכל מקרה לא מתערבים כדי לאסור עליו את ביצוע הרצח. "המבין יבין", נפרד אחד הרבנים מעמיר, אחרי כמה אמירות עמומות מצדו – ויגאל הבין.
במפגש הבא עם חברו, דרור עדני, שלימים הורשע בקשירת קשר לרצח רבין - סיכם עמיר את המחקר ההלכתי שערך: "כל רב בדרכו אמר לי שזו מצווה להרוג אותו". גם כאשר שמע ממרגלית הר-שפי שרב היישוב שלה אמר כי היא אינה צריכה להסגיר אותו לידי רשויות החוק, הסיק מכך עמיר כי הוא מתיר את הרצח - אף שהרב נימק זאת בכך שלדעתו אין סיכוי או איום ממשי שאדם יהודי יפגע ברבין.
בסצנה אחרת נראה עמיר מטיח באביו, שלמה, המזועזע מאמירותיו הקיצוניות: "מוסר ורודף - לא אני המצאתי את זה. כולם אומרים את זה!" יגאל עמיר לא מסתפק גם בזה ופונה לחקור בעצמו את המקורות ההלכתיים בנושא, על מנת להכריע האם הדינים הללו אכן חלים גם על ראש הממשלה, שאינו רודף ממש אחרי אזרחי ישראל להורגם.
בסרט נראה עמיר רכון על ערימת ספרי הלכה בבית המדרש של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן, מסמן לעצמו בכתב יד הערות ותובנות מהעיון בהם – ובשורה התחתונה מגיע למסקנה: לפי הרמב"ם, גם מי שמסר נשק לאויב הוא "מוסר".
הרב החילוני שפיצח את ההיתר
מ.ש.ל? לא כל כך מהר. אורן יהי-שלום, "רב חילוני" ודוקטורנט לפילוסופיה של החינוך, שייעץ לתסריט של "ימים נוראיים" - מצביע על רגל הלכתית נוספת, כנראה החשובה ביותר, שהייתה חסרה ליגאל עמיר כדי לבצע את זממו. עמיר הבין כי למרות ההיתר העקרוני שהסיק להוצאה להורג של "רודף" או "מוסר" בימינו, ההלכה קובעת שורה של תנאים והגבלות בלתי אפשריים ליישומו, שלא התקיימו במקרה הפרטי של רבין - ושהופכים את דין התורה בנושא זה באופן כללי לאות מתה, וכאמור לעיל – בכל מקרה הוא אינו נוגע לאדם הפרטי.
לדברי יהי-שלום, המוצא האחרון להכשרת הרצח מבחינה דתית, היה לראות בו "מעשה קנאות" הדומה לזה של פנחס הכהן המקראי. מקרה פנחס היה פריצת גבולות ממשית של רצח על רקע חילול השם בפרהסיה.
נשיא משבט שמעון בעל אישה נוכרית, ובחטאו פרצה מגפה שהכתה בעם והפילה חללים רבים. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, לא יכול היה לסבול את העבירה הדתית החמורה, עד שקם ודקר את הנשיא למוות – והמגפה פסקה. אלוהים אמנם ברך אותו על קנאותו, אך המקרה הביך את חז"ל ופרשני התורה בכל הדורות, שמצד אחד ראו בפנחס דמות חיובית - ומצד שני חששו להציגו כמודל לחיקוי.
"זה לא שאין דבר כזה רודף ומוסר, אבל זה לא מספיק כדי ללחוץ על ההדק", הסביר יהי-שלום את ההקשר לרצח רבין. "הדין הזה הוא תיאורטי בלבד, אין היום סמכות לכך - כמו שלא הורגים מחללי שבת". לדבריו, "הדרך היחידה של יגאל עמיר להכשיר את ההתנקשות הייתה על פי מעשה פנחס".
כך הפך עמיר ל"פנחס המודרני" (בעיניי עצמו)
אלא שגם כאן מצפה לעמיר בעיה קטנה - "טריק מעניין שנמצא בתוך ההלכה הזו, שלפיו אם אומרים אותה - היא כבר לא קיימת". כשהרב החילוני אומר "טריק", הוא מתכוון להגדרת חכמים את מעשה הקנאות כ"הלכה, ואין מורין כן".
לו היה מדובר בציות קר לדין התורה שנמסר מהפוסקים, הדבר היה מחייב הליך משפטי-דתי מסודר וגזר דין מוות, שאיננו אפשרי כיום. לעומת זאת, התפרצות ספונטנית, שאיננה ציות להוראה מגבוה, מעידה על מניע פנימי עמוק וטהור, ולכן היא עצמה מצדיקה את ההרג. למעשה, מדובר במעין מנגנון פנימי להשמדה עצמית של אותה הלכה, שנועד להבטיח כי כל מקרה שבו היא מיושמת - יהיה באמת יחיד וחריג.
לפי יהי-שלום, רוצח ראש הממשלה ראה את עצמו כ"פנחס המודרני", כאשר הסכם אוסלו הוא בתפקיד בעילת הנוכרית - "חילול השם", ופיגועי הטרור הם ה"מגיפה". לטענתו, כמה רבנים בימין שיתפו פעולה עם עמיר ואף הובילו אותו להיתר הקנאות, כאמור – בלי להורות כך במפורש, כדי שלא להביא לביטולו.
"הם אמרו לו שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים, והקפידו שלא לסכם שביחד זה שש", אמר. "תיארו פרי גדול שהוא ירוק מבחוץ ואדום מבפנים עם גרעינים שחורים – בלי המילה 'אבטיח'. מה שנשאר ליגאל עמיר זה רק לפרש את המציאות לאור ההלכה – וליישם".
הערצה חסרת גבולות
הרב החילוני מודה כי המציאות שיחקה לטובתו של הרוצח, שמבחינתו הוכח שצדק כשראה את עצמו כפנחס: אוסלו והפיגועים, חילול השם והמגפה – נעצרו שניהם.
התפיסה הזו באה לידי ביטוי כבר בפתח הסרט "ימים נוראים", בדברים ששמע עמיר מאחד המשתתפים בלוויית ברוך גולדשטיין, והשפיעו עליו רבות: "פגיעה בעם היהודי זה פגיעה באלוקים. נקמה היא תגובה טבעית ספונטנית. זו נקמה יהודית טהורה, לא התפרצות בריונית מחוספסת, אלא תגובה מבורכת של תלמיד חכם ואיש מופת, כמו פנחס שהרג את נשיא שבט שמעון כדי לגאול את העם מהמגפה".
יגאל עמיר אימץ מיד את הקו החדש. בסצנות הבאות הוא מזכיר שוב ושוב את הדמות המקראית באוזני בני משפחה וחברים המביעים התנגדות לכוונה לפגוע ברבין, ושבת הסברה שארגן לפעילי ימין ביישוב בית חג"י נקבעה דווקא ליום שבו קראו בתורה על אותו מעשה קנאות. עמיר נאם בה, ולא ברור אם התכוון לגיבור פרשת השבוע או לעצמו. "פנחס הוא סמל למסירות נפש", אמר, "אבל כשעלה ושחט את נשיא שבט שמעון לעיניי כולם - אף אחד לא מחא לו כפיים".
"אני לא שונא את יגאל עמיר"
בשנת 1995 היה יהי-שלום סטודנט באוניברסיטת בר אילן, וחבר תא השמאל "מטה שלום". את יגאל עמיר הכיר באופן שטחי כבר-פלוגתא אידיאולוגי, הודות למאבקים פוליטיים בתוך הקמפוס. "חברים שלי מתעצבנים עליי כשאני אומר את זה, אבל הוא אדם מאוד שקול ורציני ואני מעריך אותו", סיפר. "הוא לא פרחח או כהניסט".
אני בכלל לא שונא והייתי מת לפגוש אותו", הוסיף. "גם החברים שלו היו חמודים וחברהמנים, לא קיצוניים. אני מדגיש את זה כדי שנבין שעם ישראל צריך ללמוד להתמודד עם הדעות האלו, ולא לפטור את עצמו במחשבה שמדובר ב'משוגעים".
יהי-שלום גדל במשפחה חילונית והתחנך בתנועת "השומר הצעיר", אך במסגרת לימודיו ועבודתו חקר טקסטים מן המקורות והוא בקיא בהשתלשלות ההלכה. בנוסף, פעל סביב רצח רבין במשך שלוש שנים בתוך תחנת הרדיו הפיראטית "ערוץ 7" כחלק מעבודת התזה שלו, ואף שידר בה, כקול שמאלני בודד. תרומתו לתסריט של "ימים נוראים" מתמקדת, אפוא, באווירה שהייתה בבר אילן ערב הרצח, וברבני הימין שלעמדותיהם נחשף כבן-בית במערכת התחנה הימנית.
"למדתי המון על רבנים, ניתחתי טקסטים שלהם", מספר יהי-שלום. "בשביל החילוני הממוצע זה כמו סינית. הוא לא מבין את הדקויות האלו שאנחנו מדברים עליהן – רודף, מוסר, קנאות. אבל אני הייתי בתוך הקישקע של הרבנים האלה כמה שנים טובות. זו לא קבוצה שונאת, אלא פשוט הלכתית מאוד וקנאית לזה. מדובר בתלמידי חכמים ענקיים ממש שיש לי כבוד והערכה לעומק שלהם".
הקמפיין לפתיחת התיק מחדש
יהי-שלום מחזיק מידע רב בעניין ואף מרצה בנושאים הללו במסגרות חינוכיות ואחרות. "ימים נוראים", ובמיוחד הייעוץ עבורו, הציפו אצלו הכול מחדש. כחלק מעבודתו בסרט הוא ערך עבור היוצרים תחקיר ובו גם מסקנות אישיות הקשורות לרבנים מסוימים שלטענתו לא נחקרו מעולם על תרומתם לרצח רבין, והוא מוביל קמפיין לפתיחת התיק מחדש.
"מוזר וחבל שזה לא קרה - גם בשל העובדה שהרבנים האלה עדיין כאן ומסכנים את ביטחון ישראל, וגם נוכח ההכרח ההיסטורי", טוען יהי-שלום. "את נתניהו, כמו שמיר היום, אף אחד לא יזכור בעוד 500 שנה, אבל יגאל עמיר ורצח רבין הרבה יותר מעניינים. כמו שהיום אנחנו מנסים ללמוד על אירועים שמתוארים בתנ"ך על פני ארבעה פסוקים בלבד ולהבין אותם, כך עם ישראל ישאל את עצמו איך קרה שנרצח כאן ראש ממשלה אחרי כל כך מעט שנים של קיום מדינה. מהמקום הזה באתי לעבוד בסרט, כדי לתרום למחקר ההיסטורי".
עמיר אמר: "לא הייתי פועל ללא הכשר"
אבל עם כל הכבוד ל"ימים נוראים", כדי לקבל תשובות אפשר פשוט להקשיב ליגאל עמיר עצמו, שבחקירותיו ועדויותיו במשטרה, בשב"כ ובפני ועדת שמגר - סיפק הצצה להלך הרוח שהסרט מנסה לפצח, ובשלוש מילים: גם וגם וגם. מצד אחד, טען כי פעל על דעת עצמו בלבד, ומצד שני, נתן משקל גם לעמדת הרבנים. מחד גיסא – "דין רודף" המחושב והשקול, ומאידך גיסא – קנאות "פנחסית" שהתפרצה באופן ספונטני.
"לגבי דין רודף - הוא כתוב בהלכה", אמר יגאל עמיר לאחר הרצח. "הרבנים לא אמרו לי דבר... אני לא צריך רב כדי לדעת את זה... אני יודע את ההלכה בעניין דין רודף". וגם: "ברגע שיהודי מוסר את העם שלו והארץ שלו בידי האויב - חייבים להרוג אותו. אף אחד לא לימד אותי את ההלכה הזו. כל החיים שלי אני לומד גמרא ויש לי את כל הנתונים... יש ציווי יותר חשוב מ'לא תרצח', וזה 'הצלת נפש'. גם כשאתה הורג במלחמה זה אקט שלילי, אך המטרה היא נעלה ולכן מותר לעשות את זה".
לתפיסת ה"קנאות", המכשירה את הוצאת דין התורה לפועל על ידי אדם פרטי, רמז עמיר, בין היתר, בעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית לעניין רצח רבין, כשאמר: "ברגע שהעם מפסיק לפעול - היחידים פועלים. אין ברירה... הייתי חייב לעשות את מה שיחיד עושה, ומה שיחיד עושה הוא חייב-חייב לעשות".
את התחושה שליוותה אותו בשעה שיצא מביתו בהרצליה אל כיכר מלכי ישראל במוצאי השבת 4 בנובמבר 1995, שעה קלה לפני שירה את שלושת הכדורים אל גבו של יצחק רבין, תיאר כך: "זה דבר שנגזר משמים שאגיע למקום, כמו שנאמר: 'אעשה עצמי כלי לשליחותו'".
לפנייה לכתב/ת 
