אחרי אושוויץ בא השכול: "אני לא שואל שאלות את אלוהים"
הוא עבר את אושוויץ, דכאו, 3 צעדות מוות - ואז גורש לקפריסין. וכשהיה נדמה שהגיע אל המנוחה והנחלה, הכה המוות שוב: נכדו אביעד דותן נפל בפעילות מבצעית, ובנו - אביו של אביעד - נפטר: "אני לא יכול להסביר את האמונה שלי, אבל אתמול הייתי צריך לומר קדיש על קברי בני ונכדי. קשה לי לתאר את המעמד הזה"
"כל החברים אומרים לי: 'תהיה חזק, אתה גיבור'. אני גיבור? הרי איבדתי את כל המשפחה בשואה, ועברתי את כל מה שעברתי בגיל 17. אני עדיין לא יודע איך נשארתי בחיים". הדובר הוא שעיו דויטש (93) שאחרי אושוויץ, בנה את עצמו מאפר, הקים משפחה – ואז הכה בו השכול שוב. ושוב. כששכל את נכדו, אביעד דותן, בשנת 2002 בפעילות מבצעית ברצועת עזה – ו-16 שנים אחר כך את בנו, שבתאי, אביו של אביעד.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
"אני לא שואל שאלות את אלוהים", הוא אומר. "ככה חונכתי. אני לא יכול להסביר את האמונה שלי, כי גם סבי, אבי וכל משפחתו היו דתיים, ותמיד האמינו וקיוו שיהיה טוב. אבל אתמול הספקתי עוד לבקר בקברי בני ונכדי שנטמנו האחד ליד השני. הייתי צריך לומר שם קדיש, וקשה לי לתאר את המעמד הזה כאשר הבן שלי קבור ליד הנכד שלי. גם את הרגשות לא אוכל להסביר".
יום הזיכרון בערוץ היהדות:
- אמא נשארה ילדה, אבא צעיר לנצח: "לעולם לא אדע איך הוא היה נראה בגילי"
- חרדית ביום הזיכרון: "אני הקול שרוצה להיות שייך"
- מהצפירה ועד ה"יזכור": כך התפתחה מסורת האבל
בין ילדותו בכפר הקטן בהונגריה, שבו התגוררו רק 90 משפחות יהודיות – לחיים שבנה במושב הדתי ניר גלים, משתרעת מאה שלמה, וסיפור של שואה, תקומה ועצמאות. בן 17 היה במרץ 1944, כשהגרמנים כבשו את הונגריה ואילצו את היהודים לענוד טלאי צהוב. "בבוקר יום שישי אחד יצאתי מהבית להביא יין לשבת, ולא היה לי טלאי על הבגדים. פתאום הופיע מפקד, עצר אותי, ושאל 'ז'יד (יהודון) איפה הטלאי שלך?' הופתעתי כי היה מדובר בסך הכול במקום שהוא מרחק של שני בתים ממני, ומשם הובלתי לגסטאפו".
שעות ישב במרתף מול הסוהר, "ואז, בכניסת השבת, הוא הסתכל עליי ושאל, 'מה יש לך על היד?' זה היה השעון שקיבלתי לבר המצווה. הוא אמר: 'תוריד את השעון, אל תספר לאף אחד שלקחתי לך אותו - ועכשיו אשחרר אותך'. רצתי עד שהגעתי הביתה".
"מי שלא עמד בקצב - ירו בו"
פסח התקרב, ושעיו מעיד כי משפחתו הספיקה לערוך את ליל הסדר בביתם, ימים ספורים לפני שגורשו לבלי שוב. "כנראה שהוריי ידעו מה צפוי לנו, כי הם הכניסו הרבה רכוש בתוך חבית גדולה, שקברו באדמה ליד הבית, ואמרו לי ולכל הילדים שמי שיצטרך, שיחזור ויוציא את החבית מהאדמה. אחרי המלחמה חזרתי הביתה, אבל כשהוצאתי את החבית היא הייתה רטובה, ואי אפשר היה להציל ממנה דבר".
"הגרמנים אספו אותנו, ואמרו לנו שעד השעה תשע כולם צריכים להגיע לבית הכנסת. לקחנו מה שיכולנו, אבל השארנו את הבית כמו שהיה עם כל האוכל והכלים. בבית הכנסת עשו רשימה של כל היהודים לפני ששלחו אותם לתחנה הבאה שלהם. התחלנו לצעוד 6,000 איש, ומי שלא עמד בקצב פשוט ירו בו".
זמן קצר שהתה המשפחה בגטו, ומיד לאחר מכן גורשה לאושוויץ. "היינו הטרנספורט השלישי. בכל פעם ששלחו אותנו ממקום אחד לאחר, היו מבקשים מאיתנו שנוציא זהב וכסף. עלינו לרכבת, לקרונות צפופים - 90 איש בתוך קרון, ולא ידעתי לאיזה כיוון נוסעים ולאן. אחרי נסיעה ארוכה מאוד הגענו לאושוויץ לפנות בוקר".
צעדת המוות השלישית
במחנה, הוא נזכר, היה בלגן גדול: "לא הספקנו אפילו לקחת את החבילות שארזנו איתנו. רגע קצר הבטתי אחור, וכבר לא ראיתי אף אדם שהכרתי. אבא שלי פשוט נעלם. מי שהלך ימינה הגיע לתאי הגזים - אני הלכתי שמאלה".
שעיו ואחיו הגדול אמרו שהם בעלי מקצוע, נגרים - ונשלחו מאושוויץ לוורשה, לעבודת פרך. בחורף 1945 נשמעו בוורשה קולות התותחים של הצבא הרוסי. "אז הגרמנים החליטו לפנות אותנו, והכריזו שנלך ברגל 120 קילומטר משם".
כמו בצעדה מעירו הקטנה, גם כאן החלו 6,000 איש את צעדת המוות. "סיימנו הרבה פחות כי הגרמנים לא רצו שנלך סתם, הם רצו את זה בקצב, ולכן הם נסעו באופניים - ואנחנו היינו צריכים לרוץ, ומי שלא הספיק לרוץ פשוט ירו בו. מי שרצה לשתות מים, שפכו עליו את המים וגם הרגו אותו.
"אחרי שלושה ימים כמעט הגענו ליעד, ואז, הוא מספר, התרחש נס שמנע מהם למות בצמא. "השאירו אותנו להמתין בשטח פתוח. התחלנו לחפור באדמה וגילינו מים, וליקקנו פשוט מה שהיה. כל הלילה ירד גשם ובבוקר היינו רטובים".
את שורדי הצעדה ובהם שעיו שלחו הגרמנים למחנה דכאו. באביב 1945 הוצעד שעיו בצעדת מוות נוספת, שגם אותה שרד. "הייתי כבר חולה בטיפוס עם חום גבוה. אז כבר הגיעו האמריקנים, ולבסוף השתחררנו". אחיו של שעיו, צבי, שרד אף הוא את השואה, אך נפטר לפני מספר שנים.
"אביעד היה הנסיך שלנו"
לאחר השחרור הצטרף דויטש ל"בני עקיבא", העפיל ארצה על "תיאודור הרצל", נשלח לקפריסין, ולבסוף הגיע ארצה. כאן למד בבית הספר הדתי מקווה ישראל, אחר כך בישיבת כפר הרא"ה, ולבסוף התיישב במושב הדתי ניר גלים ונמנה עם מייסדיו, שם חי עד היום עם אשתו, חנה. את סיפורו הוא משתף מדי שנה בעדות, והשנה, נוכח המצב, עשה זאת במיזם של בית העדות בניר גלים והליגה להשמצה, דרך "הזום" מסלון ביתו: "אני לא שוכח מה שהיה בעבר ואני רוצה לספר, למרות כל הכאב שעברתי".
כאשר היה נדמה כי הגיעו אל המנוחה והנחלה – עם שלושה ילדים, ועוד נכדים ונינים – הכה המוות שוב: בשנת 2002 שכל את נכדו, אביעד דותן, בפעילות מבצעית ברצועת עזה. הסב והנכד היו קרובים מאוד, גם גיאוגרפית וגם נפשית. שעיו מספר שאצל אביעד - כיבוד סבא וסבתא, אפילו קדם לכיבוד הוריו: "הוא היה ילד טוב, ממושמע, ותמיד היה בחברתנו. כשהיה חוזר מהצבא, היה נכנס לבית שלנו קודם לאכול ארוחת ערב ורק אז הלך להורים... הוא אהב תמיד לתת, היה מוכן לעשות בשבילי הכול. הוא היה נכד הראשון בין שלוש הבנות, אז הוא מיוחד. פינקו אותו. הוא היה הנסיך".
לדברי שעיו, למד מנכדו שיעור גדול בסבלנות. "למדתי מאביעד המון על השקט שלו, הוא תמיד היה רגוע. לעולם לא התעצבן. תמיד הצחיק את כולנו. נהניתי ממנו, הוא כיבד אותי, והפך אותי לאדם רגוע יותר. הקשר איתו היה מאוד חזק כי הוא היה תמיד לידי, וראיתי אותו כל יום".
שעיו סיפר שאביעד היה רזה מאוד וגבוה, ובהתחלה לא רצו לגייס אותו לקרבי. "הוא קיבל פרופיל 64, אבל בסוף הצליח לעלות בשביל להתגייס לשריון, וזו הייתה התרגשות גדולה מאוד בבית, אמא השתוללה מאושר וחיבקה אותו", מספרת איילת, אחותו של אביעד. "אבל אז היא הבינה שאולי היא שמחה ממשהו לא טוב, ושאלה את עצמה למה היא מתלהבת מזה. אמא פשוט רצתה לשמוח בשמחתו, כי הוא כל כך רצה להתגייס לקרבי".
"לי אין ברירה, אני חייב להמשיך לחיות"
אביעד נהרג בבוקר בפעילות מבצעית בציר כיסופים בגבול עזה, בשנת 2002. הוא היה נהג הטנק כשהם עלו על מטען, וישב בדיוק במקום שבו הופעל המטען. "לקח המון זמן עד שהודיעו לנו בוודאות שהוא נהרג, כי הטנק היה שרוף, ולא הצליחו לראות בוודאות מה יש שם. ביום שאחרי זה, בראש השנה, הייתה הלוויה".
"כשהוא נהרג, ישנתי", משחזר שעיו. "התחילו לצלצל כל מיני אנשים לשאול מה קורה איתי, ואני לא הבנתי למה מחפשים אותי. בסביבות שלוש-ארבע נכנס הבן שלי והרופא, ואמרו לי שאביעד נהרג. שאלתי את עצמי, 'מה יהיה עכשיו, בלי אביעד?' הוא היה בבית יומיים לפני שנהרג. הייתי אמור לקחת אותו לאשקלון, כי הוא עבד שם באזור. כבר באותו יום איחלתי לו 'שנה טובה' וממש נפרדנו. אני לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שניפגש".
שעיו מספר כי רעייתו, הסבתא של אביעד, לא מתפקדת עד היום בעקבות האסון הנורא. "אבל לי אין ברירה, אלא להמשיך לחיות", הוא נאנח. "היה לי קשה לראות את הבן שלי. מבחוץ הוא היה נראה בסדר, אבל אפשר היה להרגיש שקשה לו. בימי שישי באופן קבוע שבתאי היה מגיע לקבר של אביעד".
"רוצה להראות לנכדיי שהחיים ממשיכים למרות הכול"
בשנת 2018 הכתה הטרגדיה שוב: הבן-האב השכול, שבתאי, נפטר ממחלה נדירה, והוא בן 66 בלבד. "עכשיו זו תקופה מאוד קשה. בפסח ציינו יום הולדת לאביעד, ואז יום השואה, יום הזיכרון והאזכרה של שבתאי, אבא שלנו, והאזכרה של אביעד בסוף אלול", איילת נאנחת.
"אני חושבת על זה שהילדים שלי לעולם לא יזכו ליהנות מאביעד, הוא היה יכול להיות דוד מדהים. הבת שלי נקראת אחיה לזכרו של אחי אביעד, וגם הבן של אחותי נקרא רועי אביעד על שמו. מאז נולדו עוד המון נכדים ואף אחד מהם לא הכיר אותו", היא מתארת את הגעגוע.
"יש לנו ברירה להמשיך לחיות ולא להיכנס לדיכאון", שעיו פוסק. "כל עוד שאני יכול לחיות ולקום בבוקר בריא - זה נותן לי תקווה להמשיך". הוא מספר כי הוא דואג לשמור על קשר עם כל הנינים שלו. "החלטתי שאני רוצה לחיות ולשכוח מה שאפשר. אני רוצה להראות לנכדים שלי שקרה מה שקרה, אבל החיים צריכים להמשיך".
"אם כעסתי? יכולתי לכעוס, אבל מה זה יעזור? זה הרי לא ישפר את המצב. אני נשארתי דתי כי ככה היה בביתי. אני לא שואל למה זה קרה, כי אין לי מישהו שייתן תשובה. אני כל יום הולך להתפלל בבית הכנסת, ומקבל את מה שיש על פי ההשקפה הדתית שלי. לקחתי לעצמי את הדרך הזו, וככה חינכתי את בניי. אני לא שואל שאלות".
תמונתו של אביעד מונחת בסלון ביתם של שעיו וחנה. "כל מי שמגיע אליי הביתה רואה אותו. אני רוצה שידעו שהוא תמיד נמצא איתנו לא משנה מה. כששואלים אותי כמה נכדים יש לי, אני אומר 13. זה קשה שהוא לא פה, אבל אסור לי לומר 12 נכדים כי מבחינתי הוא תמיד יישאר הנכד שלי".
לפנייה לכתב/ת 
