הניחו להם: 400 אלף דוברי רוסית הם יהודי הגורל המשותף
תובעים מהם לעבור הליך גיור מייסר ולשנות את חייהם, אך הם לא מעוניינים, לא בגלל שהם לא רוצים להיות יהודים - אלא בגלל שכ-400 אלף ישראלים מרגישים יהודים וחוויית הדחייה צורבת בבשרם. הוציאו את המדינה והרבנות מהוורידים שלהם. הם אחים, וזו מדינתם בדיוק כמו שזו מדינתנו, היהודים ההלכתיים
לפני שנים, כבחור ישיבה צעיר, נקלעתי למניין שטיבלעך חרדי. כבר היינו עשרה בוגרים אך החזן לא התחיל בתפילה. הוא ספר באצבעותיו את הנוכחים שוב ושוב, אך דילג עליי, פשוט "לא ספר אותי". רק כשנכנס לבוש-שחורים נוסף התפילה החלה. אינני יודע אם בשל כיפתי הסרוגה או בשל מזרחיותי, אך כך או כך זו הייתה חווית דחייה מעליבה, משפילה ומרחיקה מאוד.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
אתה מרגיש חלק מקהילת התפילה הזו, יהודי מאמין לכל דבר ועניין, אתה מרגיש שווה בין שווים ומחובר - אך מסתבר שהתחושה היא חד-סטרית, שכן ההם עם המגבעת והחליפה תפסו אותי אחרת; "לא משלנו", "אחר", "לא חלק מהמניין". לו רק היה תיאום ציפיות מוקדם והייתי מבין כי אלה הם כללי הקבוצה, בין אם אני מזדהה ובין אם לאו, העלבון היה נחסך.
קיראו עוד בערוץ היהדות:
- כמו לפני 3,000 שנה: כך נראתה העבודה של אבותינו
- המגילה החתרנית שלהן: "אם רות ונעמי לא היו חצופות, לא היינו פה"
- שימו שלובית בקלת: חידון שבועות הגדול
בישראל 2020 מתגוררים כ-400 אלף ישראלים שמרגישים אותו הדבר. הם חווים עצמם כיהודים שרוצים להיות חלק מהתרבות הישראלית. הם דוברים את השפה העברית, הם נושאים בנטל הכלכלי והצבאי, החברתי והתרבותי, אך הם לא יהודים על פי ההלכה - וחוויית הדחייה צורבת בבשרם.
חמישה דורות של קומוניזם חילוני עיקרו מהם כמעט כל סממן יהודי. הם התרחקו מההלכה כרחוק מזרח ממערב: לא שבת ולא תפילה, לא כשרות ולא נידה, לא ברית מילה ולא נישואין כדת משה וישראל. אך גם בערבות סיביר ולנינגרד הם עדיין שמרו על ניחוח יהודי.
הייתה להם שפה פנימית, חמקמקה, לא ממש מוגדרת, אך היא הספיקה כדי לעזור להם להכיר זה את זה. רבינוביץ' פגש ברחוב את אברמוביץ' והם ידעו שהם יהודים. בספטמבר הם אכלו גפילטע-פיש, ולפעמים גם השיגו מצות לפסח לצד הלחם ומנת החזיר. בבית הילכו סיפורים יהודיים עתיקים על הסבא והסבתא. הם ידעו שיהודים זו גנטיקה של אנשי ספר ויצירה, ובעיקר של אנשים טובים, מוסריים, תכלית הטוב עלי אדמות.
הם מרגישים חלק
הם נרדפו על היותם יהודים, נרצחו על היותם יהודים וספגו אנטישמיות בלתי פוסקת למרות הקשר הרופף להלכה היהודית. חלקם לא שמרו באדיקות על נישואין בתוך הקהילה היהודית, כך שנישואי תערובת היו תופעה שכיחה. מכוח חוק השבות הם עלו ארצה, באהבה רבה ובכמיהה גלויה או סמויה. כאן, בארץ הקודש, הם כרכו את גורלם בגורלנו, הטו שכם, נלחמו ועודם נלחמים עימנו כתף אל כתף.
הם מרגישים חלק, שווים בין שווים, יהודים גאים, אך כאמור כ-400 אלף מהם אינם יהודים על פי ההלכה היהודית. תובעים מהם לעבור הליך גיור מייסר ברבנות, ולשנות את אורחות חייהם החילוניים (או לכל הפחות לזייף שינוי למראית עין) כדי להצטרף ל"נבחרת היהודית" (מסתבר שזה כרטיס כניסה חד-כיווני, שכן שאחרי שאתה כבר יהודי או שנולדת כזה, לא באמת משנה כמה שרימפסים אתה אוכל). רבים מאוד מהקבוצה הזו לא מעוניינים לעבור תהליך גיור, לא בגלל שהם לא רוצים להיות יהודים, בדיוק להיפך - בגלל שהם מרגישים יהודים (בדומה לסרבנות המוצדקת של יהודי אתיופיה לעבור גיור לחומרה).
ארגונים רבים מנסים להיחלץ, לסייע, להפוך את התהליך לנעים וידידותי ומקרב, דוגמת ארגון רבני צהר ו"גיור כהלכה" הנועז של הרב נחום רבינוביץ זצ"ל. הארגונים המופלאים הללו ודומיהם פוסעים על קצה הגבול ההלכתי כדי להקל ולקרב ולהאהיב שם שמים על "זרע ישראל", ובעיקר כדי למנוע ממסה גדולה של "גויים"-הלכתית לגדול ולהתרחב בתוך העם היהודי.
החשש מנישואי תערובת בישראל ומטשטוש הזהות היהודית-הלכתית-מסורתית, מטריד את מנוחתם של ארגונים אלה והם פועלים במסירות רבה ובאהבה גדולה. הם מפשילים שרוולים, נאבקים בממסד ומרעיפים אהבה על הגר או הגיורת כדי להכניסם תחת כנפי השכינה.
תרבות יהודית בלי דת
מספרי המתגיירים (ברבנות ובמקבילותיה) מחווירים לעומת הגידול המסיבי בקרב "חסרי הדת" במדינת ישראל שרק הולכים ומתרבים. הם פשוט לא מרגישים צורך ולא מעוניינים. זעקתם שונה במעט מזו של רות המואבייה. הם קוראים בגוו זקוף ועמידה איתנה ובוטחת: "עמך עמי, אך אלוקייך לא אלוקיי". אנחנו יהודים, אך לא שומרי הלכה. אנחנו קושרים את גורלנו בגורל העם היהודי, אך איננו מעוניינים בשמירת תורה ומצוות. יש לנו תרבות יהודית אך איננו אנשים דתיים.
זה מזכיר לי אמירה מטלטלת של בארי צימרמן ז"ל. בארי היה מורה, משורר והוגה מעניין - איש קיבוץ גבעת חיים. הוא התארח בישיבת ההסדר "אורות שאול" בה למדתי, לפאנל סוער במיוחד בשלהי חנוכה התשנ"ט. הוא סיפר לתלמידי הישיבה על שמירת השבת בקיבוץ, על הווי החגים היהודיים שלו ובכלל על יהדות. תמהיל מקורי של טקסים עתיקים וחדשים, של מסורת ויצירה עצמית שלא מחויבת להלכה, אך מחוברת עמוקות ליהדות (על פי תפיסתו).
בארי התבונן בעלם הנסער וסיפר במתינות: "פעם הלכתי עם הבן שלי לגן החיות. כשעברנו ליד הפילים הוא שאל אותי: אבא, מה זה? עניתי לו שזה פיל. עברנו ליד הקופים והבן שאל: מה זה? עניתי שזה קוף. חלפנו ליד הג'ירפות ושוב הוא שאל: ומה זה? עניתי לו שזו ג'ירפה. הבן צחק ואמר לי: אבא, אין דבר כזה ג'ירפה. אמרתי לו: בני היקר, זו ג'ירפה! הוא שוב צחק והתעקש: אבא, אין חיה כזו ג'ירפה. התבוננתי בעיניו הקטנות ואמרתי לו בצורה שלווה ובוטחת: בני היקר והאהוב, יכול להיות שאתה לא מכיר או לא יודע או לא שמעת - אבל זו ג'ירפה. לא תוכל להכחיש את קיומה!"
בארי פנה אל התלמיד: "אני ג'ירפה. אתה יכול לכעוס, לחלוק, לא להסכים - אבל אתה לא יכול להכחיש את קיומי. אני כאן, עומד לפניך עם זהותי היהודית שאינך מכיר או מזדהה עימה. אתה יכול להתווכח איתי, אך אינך יכול לטעון שאינני קיים. אני יהודי-חילוני ואני כאן".
גם יהודי ברית המועצות שאינם יהודים-הלכתיים זועקים: אנחנו יהודים ואנחנו כאן. לא תוכלו להכחיש את מי שאנחנו, ואל תנסו לכפות עלינו להיות מי שאיננו.
את תבהילו אותם מספרי יוחסין
במאמרו המופלא של הרב סולביצ'יק, "קול דודי דופק", הוא הבחין בין ברית גורל לברית יעוד: "הגורל מציין בחיי האומה, כמו בחיי היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כורחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהיבלע במציאות אחרת חוצה לה... מתוך הרגשת מציאות הכרחית-גורלית מבצבצת ועולה בדידותו ההיסטורית של היהודי. הוא גלמוד בחייו עלי אדמות וגם במותו... תודעת שיתוף גורל מופיעה כתודעת שיתוף מאורעות. כולנו שרויים בתחום גורל אחיד המקשר את כל שכבות העם על כל חלקיו ושבטיו, ואיננו מפלה בין מעמד למעמד ובין איש לרעהו..."
הניחו להם. אם הם רוצים להתחתן כמו יהודים הלכתיים, להיקבר כמו יהודים הלכתיים או להשלים מניין כמו יהודים הלכתיים – הם יודעים את הדרך לעשות זאת (וראוי שתהליך הגיור ל"זרע ישראל" יהיה נעים, ידידותי ומקרב). אל תבהילו אותם ואותנו מספרי יוחסין ומהתבוללות מסוכנת. אנחנו והם עם אחד, גורל אחד, תרבות אחת, "עמך עמי".
אל תגוננו על היהדות ההלכתית על ידי דחיקת ודחיית יהדות הגורל. היהדות ההלכתית מאירה דיה, היא משמעותית ומכוננת ומרווה את הצימאון לאלוקות, למוסר ולתוכן בחיים שבריריים. יש לה ביטחון עצמי והשגחה שמיימית, ונרה לא יכבה לעולם ועד. היא לא צריכה להתנהג באלימות ובכוחנות כלפי יהודי הגורל בשל חרדות מוגזמות ומיותרות.
הוציאו את משטרת הרבנות מהוורידים
אם יהודי הגורל חפצים להיות חלק מהיהדות ההלכתית, זה כמובן דורש ותובעני ומחייב (יהודי הלכתי לא יכול לשאת יהודיית גורל, ולא יכול לצרף למניין יהודי גורל. אלה כללי המשחק. איש לא חייב להיות יהודי הלכתי, אך מי שחפץ להיות כזה מחויב לכללי הקבוצה). אך הניחו להם. לא בכוח, ובטח לא בבוז ודחייה. ככה לא מתנהגים אחים לגורלם.
הוציאו את המדינה והרבנות הממשטרת מהוורידים שלהם. אם הם לא רוצים להתגייר, אל תעיקו עליהם ואל תשדלו אותם, אל תחסמו את צעדיהם ואל תתנכרו להם. הם יהודי גורל. הם אחים אהובים. זו מדינתם בדיוק כמו שהיא מדינתנו, היהודים ההלכתיים. במעגל הזה אנחנו שווים בין שווים, זהו המכנה היהודי הרחב שקושר את כולנו יחד. תוסיפו לזה את התרבות המשותפת ואת הנשיאה באלונקה הישראלית כתף אל כתף, כל אלה רק מחזקים את קשר הדם הזה. באשר תלכו נלך, ובאשר תלינו נלין. עמכם - עמנו גם אם אלוקיכם אינו אלוקינו.
לפנייה לכתב/ת 
