אין שלום ללא צדק

בשנת 2014 חוקקה כנסת ישראל את חוק "היום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן". החוק קובע כי בכל שנה יצוין המאורע ב-30 בנובמבר, תאריך סמלי, למחרת החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (כ"ט בנובמבר), מועד שבו חשו יהודים רבים במדינות ערב בסכנת חיים כתוצאה מן ההכרזה וברחו מאימת הפרעות.

עוד דעות ב-ynet:

מאבקי הכותל עלולים להבעיר את הר הבית

ילדים, לא חפצים

זה הזמן לדרוש הכרה בינלאומית לריבונות ישראל בגולן

ידידות שכולה שנאה

גם השנה תזכור ישראל את 875 אלף הפליטים היהודים ממדינות ערב ומאיראן, אשר הותירו את כל חייהם ורכושם מאחור ובנו חיים חדשים לעצמם במדינה היהודית. הגם שהכרה זו בתוך מדינת ישראל הינה חשובה ובעלת משמעות, מצער כי זה אינו המצב בקהילה הבינלאומית ובזירת דעת הקהל, אשר עד כה לא התייחסה לנושא באופן מהותי ובוודאי שלא עוסקת בסוגיית מתן פיצויים לפליטים אלו.

"ליל הבדולח" הידוע לשמצה, במהלכו פרעו הנאצים ביהודי גרמניה ואוסטריה בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, היה תוצר של אנטישמיות רעילה וארסית ונתפס כנקודת מפנה בקמפיין הברברי של שואת העם היהודי. והנה, למרות קיומם של "לילות בדולח" רבים בקרב קהילות יהודיות שונות בארצות ערב, היכן קולם של אלו? מי זוכר ומי מזכיר? ההיסטוריה הכואבת ברורה וכך גם העובדות: יהודים רבים במדינת ערב חוו רדיפות ואנטישמיות איומה. למרות זאת ואף על פי כן, סבלם אינו מוכר וקולם דומם בזירה הבינלאומית. נדמה כי רבים מסכימים עם העיקרון הכללי של הכרה בסבל אנושי כמרכיב חיוני לפתרון סכסוכים, עד שהדבר נוגע לסבל יהודי. שם, מסתבר, אין תחולה לעיקרון.

מעבר לסוגית הכרה, עלינו לשאול עצמנו מדוע - למרות מאות שנים של גירוש, פוגרומים, החרמת קרקעות וחוקי אפרטהייד - לא הייתה מדינה ערבית אחת שנאלצה לתת דין וחשבון על הפשעים האיומים שביצעה כנגד העם היהודי. אומדן הרכוש שנגנב מיהודים במדינות אלו מוערך בין 6 ל- 100 מיליארד דולר בערכים של היום, כאשר ערך הרכוש בעיראק לבדה נאמד בכ-30 מיליארד דולר. מי ישלם על הפשעים הללו?

אין פיצוי, אין התנצלות

בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה נרצחו מאות יהודים במצרים ובשנת 1948 עצר הממשל שם אלפי יהודים והחרים את כל רכושם, ללא מתן כל פיצוי. בשנות ה-50 גירשה מצרים 25 אלף יהודים, החרימה את כל רכושם ואפשרה להם לעזוב רק עם מזוודה אחת.  מצרים מעולם לא התנצלה או הוחזקה כאחראית לפשעיה והמצרים, כמובן, לא היו לבדם ברדיפת היהודים.

בשנות ה-40 חוקקה עיראק סדרה של חוקי אפרטהייד נגד יהודים במסגרתם הוחרם כל רכושם, אזרחותם נשללה מהם ופשיטת רגל נכפתה על עסקיהם. נאסר עליהם ללמוד בבתי ספר עם לא יהודים, מלהחזיק במשרות ציבוריות וכן שורה ארוכה של חוקים מפלים נוספים.

יהודים נתלו בכיכרות תוך האשמות מופרכות שהם "מרגלים ציונים". מעל 100 אלף יהודים נמלטו מהמדינה בין השנים 1948-1951. הקהילה היהודית המפוארת בת מאות בשנים בעיראק עברה "טיהור אתני" באופן שלא נותר ממנה דבר. באותה תקופה רוקנה גם סוריה את חשבונות הבנק של היהודים והחרימה את כל רכושם. יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות ונאסר עליהם להתרחק מביתם מעל 5 ק"מ. נאסר עליהם להחזיק ברישיון נהיגה, ולעזוב את המדינה.

בתימן ליהודים ניתנה ברירה של המרת דת לאסלאם או מוות. ישנם סיפורים דומים של דיכוי לכל אורך המאה העשרים של קהילות יהודיות במרוקו, תוניס, לוב, לבנון אלג'יריה ואיראן. רבים מן הפליטים הגיעו הביתה לישראל ובנו חיים משגשגים עבורם ועבור צאצאיהם, הישג מרשים שראוי לו לעולם ללמוד ממנו. יחד עם זאת, אם ברצוננו להעניק סיכוי לתהליך של פיוס אמיתי בין ישראל ושכנותיה, סיפור הדיכוי והסבל של יהדות המזרח צריך שישמע. תם זמן ההשתקה וההדחקה של הסבל היהודי.

סיפור סבלה של יהדות המזרח עושה דרכו אל השיח הציבורי בישראל גופה, אולם נעדר מן השיח הבינלאומי, כך שמדינות ערב מעולם לא נאלצו להתמודד עם עברן. כמחנכים ב-STANDWITHUS אנו רואים אנטישמיות על בסיס יומיומי ואנו מכירים היטב בחשיבותו של החינוך ככלי ראשון במעלה החיוני לבניית העתיד. אנו עושים מאמצים אדירים ומודעים לחנך באמצעים מגוונים ובכלל זאת תוך שימוש בכלי רב העוצמה של המדיה חברתית, גם בשפה הערבית, אולם אנו רק חלק אחד בתצרף. על הקהילה הבינלאומית להתעורר – ועל מדינת ישראל לדרוש ולפעול בכל האמצעים שברשותה – בכדי לבוא חשבון עם מבצעי הפשעים כנגד העם היהודי במדינות המזרח התיכון ולדרוש צדק כמרכיב חיוני בהשגת שלום אמת.

אין שלום ללא צדק.

שחר עזאני הוא מנכ"ל סניף ניו יורק של ארגון ההסברה הפרו-ישראלי STANDWITHUS, ואמילי שריידר היא המנהלת הבינ"ל של תחום המדיה החברתית ופועלת מסניף ישראל של הארגון.