מעבירים לאחור ל-2016: סרטי השנה של ynet
שנת 2016 הביאה איתה אינספור מכות במהדורות החדשות, וגם לא יותר מדי ברכות בקולנוע. מבקרי ynet - שמוליק דובדבני, ארז דבורה ואמיר בוגן - ניסו בכל זאת לחלץ כמה נקודות אור שעלו על המסך הגדול. אז מהם סרטי השנה שלנו, אילו פספסתם וכדאי להשלים, ומאילו נפלים כדאי להיזהר. מסכימים?
סרט השנה: "בגרות"
אבן שמנתצת חלון דירת שיכון היא נקודת הפתיחה לסרטו של כריסטיאן מונג'יו הרומני ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), שזכה השנה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, ומשרטט את דיוקנו של אדם ישר ואידיאליסט המגלה שאינו שונה מהחברה הסובבת אותו. דרכו מנסח מונג'יו אמירה צינית על רומניה של היום ששחיתות, שוחד ומנטליות של יד-רוחצת-יד מניעים אותה, בדיוק כמו בעבר הקומוניסטי. סרט שמעמיד את הצופה בעמדה ספקנית כלפי עצמו מבלי להציע פתרונות פשוטים מדי.
"באש ובמים" - היבטים שונים של דמות האב נידונים בסרט הפשע המצוין של דיוויד מקנזי המתרחש על רקע נופיה המופשטים של מערב טקסס. סיפורם של שני אחים הנעים משוד בנק אחד למשנהו על מנת להציל את החווה המשפחתית מתכתב עם מסורת ארוכת שנים בקולנוע האמריקאי, והסרט מצטיין במורכבות מוסרית ופסיכולוגית שהופכת אותו להרהור על החיבור המיתי שבין קרבת דם ואלימות. ג'ף ברידג'ס ראוי לאוסקר השני שלו בתפקיד השריף-אב סימבולי שדולק בעקבות השניים.
"שמונת השנואים" - סרטו של קוונטין טרנטינו הגיע הנה רגע אחרי פרוץ השנה האזרחית, ועל כן הכללתו ברשימה זו. מערבון אינטימי בעל מימד אפי (הוא צולם במקור ב-70 מ"מ) שהוא בעצם תיאטרון דמים המכיל בקליפת אגוז את המתחים הגזעיים, המגדריים והמעמדיים המאפיינים את אמריקה של היום. החזון האנושי של טרנטינו מעולם לא נראה קודר יותר שעה שהוא עוקב אחר השנואים שלו בדרכם אל האבדון. המוזיקה הנפלאה של אניו מוריקונה זוכה האוסקר משלימה את התמונה.
"איילים" - נדמה שסרט איסלנדי זה, שביים גרימור האקונרסון, לא זכה לתשומת הלב לה היה ראוי עת הוקרן בישראל, וחבל. סיפור על שני אחים כפריים (פעם שנייה בסקירה זו) שאינם מדברים זה עם זה, שמחלה הפושה בקרב עדרי הכבשים באיזור מביאה את היריבות ביניהם לשיאה. סרט צנוע, אקסצנטרי, אנושי ומרגש בדרכו הקפואה והמרוחקת שמעיד על המקום המרכזי שהולך ותופס האי הנ"ל על מפת הקולנוע העולמי.
סרט שלא הופץ בישראל: "מותו של לואי ה-14" - יצירת המופת של הבמאי הקטלאני אלברט סרה היא עוד הוכחה שאת הסרטים הטובים באמת של 2016 לא ראינו בבתי הקולנוע שלנו (הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים בירושלים). ז'אן פייר לאו, אחד האייקונים של הגל החדש הצרפתי, מגלם את דמותו של מלך צרפת ההולך וגווע כאחד האדם הדועך אל הבנאליות של המוות, והסרט, המתרחש רובו ככולו בחדר המיטות המלכותי, מהרהר על שבריריותו של המצב האנושי, ועל המתח שבין הנצחי והחולף.
הסרט הגרוע: "בן חור" - היו אולי גרועים יותר, מי זוכר, אבל זהו ודאי הסרט המיותר של השנה החולפת, ועוד הוכחה שצריך לאסור בחוק גרסאות מחודשות של קלאסיקות קולנועיות (ע"ע "שבעת המופלאים"). קריסתו הביקורתית והמסחרית של הסרט שביים טימור בקממבטוב הופכת כל השתלחות נוספת בו לבעיטה בחמור מת שמוטב לו לא היה נולד מלכתחילה.
סרט השנה: "לה לה לנד"
המיוזיקל הכובש של דמיאן צ'אזל מצליח להעלות באוב את קסם המיוזיקל האבוד של הקולנוע. בסרטו השלישי, הבמאי בן ה-31 מפגין את מלוא טווח כישרונו. פרק שלישי בטרילוגיה על השאיפה למימוש אמנותי ומחירה ביחסים הבינאישיים. עבודת הצילום הווירטואוזית מציגה את לוס אנג'לס הנעה בין בנאליות שטוחה ומחוז פנטזיה קולנועית יפיפייה. הכימיה הרומנטית בין ריאן גוסלינג ואמה סטון מגולמת בריקוד ובשירה הלא מושלמים מבחינה טכנית. את המהלך הסופי של הסרט - הרהור רומנטי ומלנכולי של מה שלא היה - קשה למחות מהזיכרון ומהלב.
"אנומליסה" - מבין כל סרטי האנימציה היפים שהוקרנו השנה ("זוטרופוליס", "ספר הג'ונגל", "למצוא את דורי", "קובו: אגדה של סמוראי") דווקא הצנוע מכולם הוא גם היפה והעמוק שבהם. הסרט בויים במשותף על ידי התסריטאי-במאי המבריק צ'ארלי קאופמן והאנימטור דיוק ג'ונסון. אנימציית סטופ-מושן של בני אדם אמיתיים הכלואים בתוך גוף של בובות. עולם שהוא שיקוף של ניכור רגשי, של אי היכולת לאהוב ושל התגשמות הפחד הנורא מפני דחייה. רעיונות מעבודותיו הקודמות של קאופמן מהדהדים בסרט אבל בדרך ישירה וצלולה מכפי שהוצגו בעבר.
"באש ובמים" - בהתלבטות בין "מנצ'סטר ליד הים" ו"באש ובמים" - שתי דרמות בוגרות שהפכו בקולנוע העכשווי לסוגה אזוטרית - הסרט של מקנזי מנצח בפוטו פיניש. הבמאי הסקוטי והתסריטאי המוכשר טיילור שרידן עומדים מאחורי המבט המפוכח על הטריטוריות הזנוחות של ארצות הברית. זוג אחים בצפון מערב טקסס השודדים, באקט של נקמה, סניפי בנק. ומולם שני אנשי חוק (בריג'ס הנהדר כריינג'ר מזדקן). הסרט מעוגן במציאות הכלכלית של ההווה אך בהיותו מהדהד את עולם המערבון יש בו רבדים מעמדיים וגזעיים הנובעים מתוך העבר הטעון.
"יחי הקיסר!" - כמה כישרון יש לאחים כהן. 32 שנים אחרי סרטם הראשון והם עדיין רעננים ושנונים מרוב הבמאים הצעירים. נעים בקלילות כמו המלחים המרקדים בסצנת הסטפס המשעשעת בסרט. מסע נוסף של דמות בעולם לא יציב מבחינה מוסרית, אך הפעם כשעשוע מרהיב ומסחרר בתוך הוליווד של שנות ה-50. היכולת העילאית שלהם בהצגה תמציתית ושנונה של ערב רב של טיפוסים הוליוודים מהווה מקור בלתי נדלה להנאה.
סרט שלא הופץ בארץ: "עוד פעם אחת עם רגש" - הדוקו המוזיקלי זכה בארץ רק להקרנות ספורות בסינמטקים. למרבה הפלא, האשמה אינה מוטלת על המפיצים אלא על הפרויקט שיועד להקרנות חד פעמיות שהתרחשו במקביל ברחבי העולם. סרט תיעודי אישי של הבמאי המוכשר אנדרו דומיניק על חברו ניק קייב שצולם במהלך הקלטת האלבום החדש. הצילומים נעשו חודשים ספורים לאחר מות בנו בן ה15 של קייב בתאונה, והשילוב בין השירים, הראיונות, הטקסטים של קייב בווייס-אובר הצילומים בשחור לבן והשימוש יוצא הדופן בתלת מימד חוברים ליצירה עמוקה ומרגשת.
הסרט הגרוע: "אליס מבעד למראה" - חלק בלתי נפרד מעבודתו של מבקר קולנוע הוא הצפייה המיוסרת בסרטים גרועים שמהם, כרגיל, לא היה חסר. אך סרט ההמשך לעיבוד הרעשני והירוד של טים ברטון ל"אליס בארץ הפלאות" - הוא פיגול המגלם את כל הרעות החולות של הקולנוע העכשווי. סיקוול לרי אימג'נינג של אליס כגיבורת סרט פעולה. גודש עלילתי המסתיר ריק רעיוני, עיצוב מוטרף באנימציית מחשב המייצר עולם סינתטי ומשמים וחמור מכל - פשע תרבותי כנגד יצירתו של לואיס קרול. מזל שכישלונו המוחלט של הסרט סותם את הגולל על פרק נוסף.
סרט השנה: "רוג אחת"
סרט טוב יותר או פחות? עניין של סובייקטיבי בזמן ובמקום ובמצב הרגשי הנכון. לכן אודה שאני צופה שבוי של "מלחמת הכוכבים". הייתי כזה מאז גיל שבע, אבל עכשיו אדם בוגר (שאף חוקר את הפרנצ'ייז כאקדמאי), לא ילד מהופנט. גם לא מכור לנוסטלגיה מהזן ש"הכוח המתעורר" הציע אשתקד בחסות דיסני. והנה בא "רוג אחת", והגיש לי מחדש את היקום של ג'ורג' לוקאס על הקולות והמראות המסעירים שבה, וסצנות הקרב גדושות האדרנלין באוויר ועל הקרקע. אלא שהפעם יש בסרט יותר מבידור אינפנטילי טהור בגלקסיה רחוקה. מי שיחפש קצת, ימצא שהיא קרובה הרבה יותר לעולמנו עם התוכן הפוליטי שמופיע בה. הביקורתי, החתרני. רק על התעוזה והמקוריות מגיע צל"ש. חוץ מזה, מה זה נהניתי.
"דדפול" - גם זאק סניידר הטמיע תוכן פוליטי ב"באטמן נגד סופרמן" שלו, אך הניסיון שלו היה מגושם ומסורבל. די כושל. כמו לוקאס בפריקוולים של "מלחמת הכוכבים". המתחרים ממארוול עשו זאת יעיל וכיפי הרבה יותר עם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". ועדיין, שני להיטי הסופר-הירוז הללו עובדים לפי תבנית די קשיחה. מי שחילץ את הז'אנר המצליח ממנה הוא "דדפול". זו קומדיית אקשן די משעשעת, מבדרת. ובעיקר חצופה. ומכאן חשיבותה. ההכרה שהפקה מושקעת לקהל הרחב מזמנת סצנות סקס, אלימות מדממת וניבולי פה, יכולה לשגשג בקופות, תביא כנראה לשינוי תודעתי בהוליווד. גישה שמאתגרת את הפוליטיקלי-קורקט בתרבות האמריקנית. ועדיף שריאן ריינולדס הקנדי ייצג אותה, לא דונלד טראמפ.
"המפגש" - לקולנוע המדע בדיוני יש סנדק חדש ושמו דני וילנב (וגם הוא קנדי, מקוויבק). הוא הופקד על סרט ההמשך של "בלייד ראנר", וכבר סומן כמי שיוביל את העיבוד החדש ל"חולית". בינתיים הוא מספק תצוגת תכלית מרשימה ב"המפגש" - דרמה עתידנית, היפותטית, לאנשים חושבים. איימי אדמס היא גיבורה לא שגרתית - בלשנית קרירה. זה אמנם עדיף על פני הדמות של לויס ליין שגילמה בשירות DC קומיקס, אבל לא משהו שאמור להסעיר אתכם לכאורה. אבל בהכוונת וילנב, השחקנית מנתבת אותנו לשיח אינטלקטואלי מעניין ומאתגר, שנמזג היטב בעלילה התוהה על עתיד האנושות. ואז הכל מתהפך בסוף עם תעלול תסריטאי מבריק שמציג את כל מה שראינו עד כה באור שונה ומזכך.
"מנצ'סטר ליד הים" - מאט דיימון, וקייסי אפלק הם שחקנים גדולים, אבל מפיקים די קטנים. מימון לפרויקט המקומי שלהם הם התקשו למצוא, אבל הדרמה הצנועה מצליחה לגעת גם בלי המזומנים. היא נשענת על הרגישות של הבמאי והתסריטאי קנת' לונרגאן, על המשחק הנהדר של אפלק בתפקיד הראשי, וגם על הסיפור - סוחט דמעות ככל שיהיה. יש בו אמנם מניפולוציות רגשיות רבות, אבל הן מתונות מאוד, קפואות, מרוסנות על ידי יוצריו - השחקנים והבמאי. הסרט הוא מועמד פוטנציאלי לזכייה באוסקר, אחד הראויים שבהם. מי שצופה בו מגיע עם מטפחות מהבית, וחוזר לשם מרוגש ומהורהר. קצת כמו "ספוטלייט" שזכה בפסלון אשתקד - דרמה קטנה ומטלטלת מאותה מדינה, מסצ'וסטס.
סרט שלא הופץ בישראל: "גליסון" - דמעות? הן לא מפסיקות לזלוג בסרט הדוקומנטרי המתעד את דעיכתו של שחקן הפוטבול סטיב גליסון שזמן קצר אחרי פרישתו אובחן כחולה ALS. בניסיון נואש, אבל מאוד אופטימי, הוא מתעקש לחיות את החיים במלואם, ובמקביל לצלם את עצמו עושה זאת למען בנו שטרם נולד. זו לא יצירה מתוחכמת במיוחד, אבל היא כל כך כנה. הגיבור מתחיל את המסע כגבר יפה תואר, חסון ורהוט, וממשיך אותו בימים אלה כשהוא שבר כלי המדבר באמצעות מחשב. אי אפשר שלא להתאהב בו, להישבר איתו, להצטער ולבכות. איכשהו, זה גליסון שמצליח להרים אותנו ולהאמין - לא באלוהים, אלא בו. בן האדם.
הסרט הגרוע: "העי"ג" - אומרים שככל שהם יותר גדולים, הם נופלים חזק יותר. זה נכון לסטיבן ספילברג, וגם לענק שלו. בגלל זה מגיע לשניהם התואר המפוקפק. ובעיקר בגלל שהפנטזיה המושקעת היא ביטוי לתבוסתנות, השמרנות והארכאיות של הוליווד כיום. זו המחפשת את עתידה בעבר. האולפנים תרים אחרי סיפורים ודמויות נושנים מהבוידעם של פעם, ומנסים להנגיש אותם בכוח לקהל של היום - הדור שלא ידע את רואלד דאל, הגנרל לו וואלאס (מחבר "בן חור") ואף לואיס קרול (הוגה אליס בארץ הפלאות). ולא, הגרפיקה הממוחשבת המדהימה לא מפצה על כך. דרושה מקוריות, חדשניות, נועזות, חוצפה שתמשוך את הצופים. כמו אלו שנהרו לסרט על יציר מוחם של רוב ליפלד ופביאן ניסיצה האלמונים - דדפול.
לפנייה לכתב/ת 
