פרק 11: אלוהים, דת וכעס

אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו היא בשבילכם:

לפני שלוש שנים גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 33 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם "מחלת לו גריג", ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג.

בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על ראייה מפוכחת וגישה בריאה, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה למטה.

*   *   *   *   *

אין בי כעס, וגם לא היה. אין לי על מי לכעוס, למרות שלפעמים אני מקלל חופשי את היושב במרומים.

ואיכשהו, תמיד אני חוזר לשאלה הזו: למה?

למה, למה דווקא אני? הלוא אני אדם טוב, נשבע. למה, לכל הרוחות, יכולים רשעים לחיות עד 120, ואני, דווקא אני, נידון לסבל? הרי זה לא מתקבל על הדעת, לא? אבל אם מסתכלים על התמונה הגדולה, מנקודת מבטו של היושב במרומים - זה גם לא מתקבל על הדעת שילדים קטנים גוססים מסרטן, שתינוקות נהרגים בפיגועים, שפעוטות נדרסים על ידי האוטו של האבא שלהם.

אין צדק בעולם, אני יודע, אבל השאלה הזו לא עוזבת אותי: למה?

עד כאן אני שומע אתכם ממלמלים בחוסר האונים האופייני "נו, טוב, נסתרות דרכי האל". אז באמת, תודה רבה, ושיסתיר את הסיבות שלו, משום שאם נראה אותן - את הסיבות שלו - קיים חשש שנחטוף עליו קריזה מפה ועד לכותל המערבי.

דת, כללים וברזלים

ועל רקע זה, יוצא לי הרבה לחשוב על אלוהים, דת ודתיים. בסביבה המאוד קרובה שלי רבים חזרו בתשובה, וזה מוסיף צבעים למקצה ההגיגים בעניין דת ודתיים. אחרי הרהור פה, הרהור שם, הנה שני כללי הברזל שגיבשתי לעצמי בתחום:

• כלל ברזל מספר אחת: אני לא מתווכח עם דתיים.
  

הרי זה קרב אבוד מראש. לכל יש להם תשובה, בדרך כלל שחוקה, ותמיד ברקע דבריהם ניתן לחוש את דמותו של הרבי, הלוחש באוזניהם מה לומר ואיך לענות. זוכרים איך ננסי נהגה ללחוש לרונלד רייגן מה לומר? אותו דבר. רק שלרייגן לפחות היה תירוץ: הוא היה (ועודנו) חולה אלצהיימר.

• כלל ברזל מספק שתיים (ידוע, נדוש, שחוק, יו ניים איט): איש באמונתו יחייה.
  

ועוד יותר מכך - אם אותו האיש הוא אחי. הרי כל ישראל אחים, אז די להכליל ודי עם שנאת החינם. אם תטרחו להכיר איש את רעהו - אני מאמין שתיווכחו גם אתם שאנשים נפלאים יש בכל צד. הבעיה, כמו תמיד, היא המוסדות, המפלגות והמנהיגים שמייצגים את האנשים הנפלאים, שגורמים לנו לשנוא זה את זה. ות'אמת? אם אנחנו בעצמנו לא מתים על האנשים שמדברים בשמנו - איך לעזאזל אנחנו מצפים שהצד השני לא יסלוד מהם. חשבתם על זה?

שבת קודש בלב הרובע

ואיך היה? נתחיל בדברים הטובים, שתהיה תשתית לירידות.

תגידו לי אתם, כן אתם שטסתם להודו "לספוג אווירה", שמתכננים במרץ את הביקור בכפר של הדלאי לאמה כדי "להתעלות רוחנית", שימו יד על הלב ואמצו את זכרונכם: מתי לאחרונה הייתם ברובע היהודי ובכותל המערבי בליל שבת?

לא אנג'ס לכם ברובד הבנאלי: כמה חיילים נהרגו בשביל זה, כמה המקום חשוב לעם היהודי. מי שלא מתרגש כשהוא שומע את השדר "הר הבית בידינו", או מהתמונה המפורסמת של הצנחנים בוכים מול הכותל - שיקום (או שיירד, מהארץ).

מעולם, בכל ימי חיי, לא חוויתי אווירה כה קסומה (ממש המילה הזאת), כה עוצמתית, כפי שחוויתי אותו ליל שבת ברובע היהודי, מול הכותל. פשוט ככה. אבל די בזה, שכן אם זה עושה לכם משהו, לכו תגלו בעצמכם.

אבל לחזור בתשובה?

אבל לא צריך לחזור בתשובה בשביל להרגיש את זה. מי שחושב שבשביל זה צריך לחזור בתשובה הוא סתם פחדן. אם אתה מאושר ומסופק מחייך - בעיקרון אין מצב שמישהו יחזיר אותך בתשובה. ואם אתה מאוד לא מאושר - אולי זה בכלל עדיף שתחזור בתשובה. שלא תבינו, חלילה, לא נכון: אין לי דבר נגד דתיים. לחלוטין לא, לגמרי, בכלל. רק מה, יש להם, לדתיים, מנהג מבאס (לפחות אותי), לנסות ולהחזיר בתשובה כל מי שזז.

למנהג הזה שלהם יש, לפחות מהמקום שממנו אני רואה את הדברים, כמה סיבות: הראשונה היא הרצון של כל אחד מאיתנו לשתף כל אחד אחר בחוויה האישית שלו. בדיוק כמו שאורי, חבר שלי, אנטי-דתי מוצהר, מביא את הסיבה הזו לדרגת אמנות. דוגמה אחת מתוך מיליון: שנה הוא לא עזב אותי בניג'וסים כמה כדאי לי לקנות טלוויזיה 900 אינץ'. ''אבא שלי קנה", היה מתלהב, "תענוג. למה לא תפנק את עצמך?''. אני לא קניתי, והוא עדיין מנג'ס. רק שלא יחזור פתאום בתשובה, כי אם יתחיל לנדנד שגם לי כדאי לחזור בתשובה, לא בטוח שאוכל לעמוד בזה (זה בסדר, אין סיכוי. הרבה לפני זה ימצאו תרופה ל-ALS). אמנם אני לא משווה את החשיבות של מסך משופר עם חשיבותה של ההשגחה העליונה, אבל רק תחשבו איזה הבדל בגודל האור בין טלוויזיה לבין ריבונו.

סיבה נוספת לניסיון שלהם להחזיר בתשובה היא האמונה בביאת המשיח, והרצון הכן שלהם לקרב את ביאתו. ככל שיותר יהודים יחזרו לדת, הם גורסים, כך יעמיס המשיח מטלטליו, ידגם המשיח את חמורו בנייק אייר, ויחיש פעמיו לארץ הקודש.

וגם: הם באמת ובתמים רוצים לסדר לעצמם פנטהאוז-עם-ארבעה-כיווני-ים בשכונה טובה בגן עדן, שהרי "כל המציל נפש אחת...", והפרס המובטח על הצלה כזו הוא קו אקספרס לגן עדן.

אני, בעוונותיי, מסתפק בצ'רטר לשם. נכון, זה מנחם להאמין שאכן ישנו שם גן עדן. באמת. אני מאמין בכך, ואני משיג את רובכם לפחות בהקפה אחת שלמה בדרך לשם.

אוכל-תפילה-אוכל-ריבונו-אוכל

נחזור לרובע. איזו קדושה, ואיזו עוצמה, ושקט, ואמונה. איזה מקום יפה. כמו נתלש מסיפור של ש"י עגנון. אם איני טועה, יש מלון ממש בתוך הרובע - תזמינו לכם חדר לשבת, מבטיח שלא תצטערו. לי היה כיף להיות יהודי שם. בשביל מה להרחיק לאומן הזרה והקפואה?

מילה על מארחינו: זוג נפלא ומקסים, שאהבה גדולה שורה בביתם. המארח הריץ אותי את כל מדרגות הרובע, וכאלה יש המון, אבל הוא קיפץ אותן בזריזות של איילה שלוחה. טוב, הוא מאוד מאומן. בכלל, שמתם לב שחרדים תמיד ממהרים לאנשהו? הלו, תירגעו, ריבונו כאן כדי להישאר, ולא הולך לשום מקום. נאלצתי להגיד למארחי הטוב שאני לא נשרך אחריו בגלל שאני פדלאה, או בגלל כושר גופני לקוי, אלא בגלל ''שיש לי בעיה ברגל''. הוא הוריד הילוך.

והשבת עצמה? בחיי לא היה קל.

קודם כל: האוכל. איך לומר בלי להעליב - לא משהו. תפריט אשכנזי אסלי (אבל אף אחד לא מושלם). ושלא תקלו בכך ראש - אוכל זה עניין חשוב כשעושים שבת ברובע היהודי, כי כששומרים כך שבת, אוכלים כל השבת. המקצב הוא: ארוחה ותפילה, ארוחה ותפילה ארוחה ותפילה, וחוזר חלילה. מונוטוני במקרה הטוב, הייתי אומר, חסר גיוון.

ושנית: הדיבורים. על מה מדברים? נכון, על דת וריבונו. גם לא ממש מגוון. מה קרה? נגמרו הדברים האחרים לדבר עליהם?

אם אתה מאמין - אז יש

שנים אני טוען שלא ייתכן שכל הדתות צודקות. ברור שרק אחת צריכה להיות הנכונה. חייבים לחשוב כך, כי האפשרות השנייה היא שכל הדתות טועות, ואז כולנו יוצאים מה-זה-אהבלים. אם האפשרות האחרונה היא הנכונה, זה רק מחזק את עמדתי, לפיה הדת הומצאה בידי האדם בגלל הצורך שלו בקבלת תשובות. אז אולי זה לא טימטום, ואולי זה בכלל לא משנה אם יש ריבונו או לא - שכן כל עוד אתה מאמין שיש, אז הוא קיים.

אישית, אני לא מתעסק בשאלה זו. זה לא מעניין אותי. אבל אני חייב להודות שלמרות שהחיים בצל היהדות נתפסים כקשים, וצריך לקיים תרי"ג מצוות, ולשמור, ולבדוק, ולקדש, ולהצניע לכת, ולהתפלל - בעיני, להיות דתי זה בעצם הכי קל. הרבה מאוד דברים ברורים מראש, ולכל דבר יש סיבה, משמיים. הרי בשביל זה המצאנו את הדת - שיהיה קל.

אבל אני לא מחפש לי חיים קלים (קצת מקאברי מצדי, אה?). טוב לי עם רוחב אופקיי, וחופש מחשבותיי. אני, הדת האמיתית שלי היא להיות קודם כל בן אדם. ובן אדם טוב. זו הדת האמיתית שלי.

אז אני גם לא כועס.

*   *   *   *   *

היומן שלי, למי מכם שהתחמק בתירוצים, שמספיקות לו הצרות שלו, או שסתם לא מבין למה כל הזמן דוחפים את הפרצוף של החולוני הזה להום-פייג' של ynet:

זה עמוד הבית שלי , כולל התמונות, קבצי הקול והווידאו, השיר לדאז (עכשיו אפשר גם להוריד אותו), וכל הפרקים.

זה המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

פרק ראשון: הכל התחיל ביד שמאל

פרק שני: חופש, אהבה וחושומור

פרק שלישי: מת לצעוק

פרק רביעי: סיפורים מהכורסה

פרק חמישי: עם קצת עזרה מחבריי

פרק שישי: נפלתי חזק

פרק שביעי: סיבה לקום בבוקר

פרק שמיני: צוחה או בוחק?

פרק תשיעי: אמא יעל, עד הסבל הבא

פרק עשירי: דאז, מאז ולתמיד

והפורום שלי מדברים עם רונן שהמגיבים בו, אלה שנכנסו רק פעם אחת, ואלה שמבקרים שמונה פעמים ביום, הפכו כבר לחברים שלי.