טלנסקי? השלטון נוגע בהון גדול הרבה יותר
המעטפות של טלנסקי מאפילות על שערוריות אחרות, בלא חשדות פליליים, הרומזות על קשרי הון ושלטון בהיקף של מיליוני שקלים: הקלות שבה אישרה ועדת הכספים לממשלה להזרים 150 מיליון שקל לכיסי זכייני הרכבת הקלה בירושלים, והעיכובים הבלתי-נסבלים שמצליחים הקבלנים לגרום לאישור חוק המכר להגנה על רוכשי הדירות. המיליונים ממשיכים לזרום למעלה, השלטון שותק, ונותר רק לנחש מי ואיך מושך בחוטים
אבל למה לחטט בעבר? פרשת טלנסקי מאפילה על כל השערוריות האחרות בגלל הקשריה הפליליים ובגלל הקשר הישיר שלה לראש הממשלה המכהן. אבל רק השבוע, תחת הצל הכבד של מעטפות טלנסקי, אירעו בכנסת שתי שערוריות בלא חשדות פליליים, הרומזות על קשרי הון ושלטון בסדר גודל גדול בהרבה, של מיליוני שקלים.
גם אם איש לא עבר ולא נחשד בעבירה על שום חוק, הפרשות הללו הן חומר למחשבה: האם המערכות הפוליטית והכלכלית לא סללה דרכים מתוחכמות לעקיפת החקיקה המחמירה והביקורת הציבורית הנלווית. דרכים גלויות עם השלכות סמויות, שבמבט ראשון אינן צורמות את העין התמימה.
השערורייה הראשונה, שאירעה בוועדת הכספים, עולה מהדרך הקלה שבה הזרימו האוצר ומשרד התחבורה בעזרת חברי הועדה 150 מיליון שקל לכיסם של זכייני הרכבת הקלה בירושלים. הפרשה השניה, שאירעה בוועדת הכלכלה הסמוכה, עולה מדרך החתחתים שעובר תיקון חוק המכר (דירות), שעוסק בזכויות של רוכשי הדירות, אשר מתגלגל בממשלה ובכנסת קרוב ל-6 שנים. הקבלנים חותרים להרוג אותו לפני שיעלה להם עשרות מיליוני שקלים. בכנסת הוא מוקפא מזה כמעט שנתיים.
העבירו 1.4 מיליארד שקל בלי דקדוקי עניות
פרשת הרכבת הקלה בירושלים החלה בשנת 2002. בקשת האוצר לאשר לזכייני הרכבת הקלה, מחברת סיטי-פס, מענק ממשלתי של 1.4 מיליארד שקל, אושרה בוועדת הכספים בלי דקדוקי עניות. הח"כים לא ירדו לעומק הפרויקט וכדאיותו. הם אישרו אותו בעיניים עצומות בעקבות פקידי הממשלה ובלי לבדוק מדוע.
בשאלות כאלה, הממונים על הקופה הציבורית בכנסת לא מרבים להתחבט, אם בכלל. חברי הוועדה אוהבים להתמקח עם הממשלה בעיקר על הכסף הקטן. מיליון פה, חצי מיליון שם. אבל הכסף הגדול – גדול עליהם. כלפי חוץ הם חוזרים ומתריעים שלא יתנו לאוצר להפוך אותם ל"חותמת גומי" שלו, אבל מחאתם הפומבית היא רק עלה תאנה.
מאז, ירד מבקר המדינה על ההתנהלות הכושלת של כל הנפשות הפועלות, הזכיינים ומשרדי התחבורה והאוצר, בשני דו"חות חריפים, לפני ארבע שנים והשנה. שני הדו"חות צלצלו כמו פעמוני אזעקה, אבל איש לא התעורר.
אפילו הביקורת האחרונה לא הזיזה לחברי ועדת הכספים, למרות ההזדמנות הראשונה שהעניקה להם לדון בפרויקט לאחר אישור המענק הנדיב של 1.4 מיליארד השקלים. היה בביקורת הזאת די והותר כדי למנוע את אישור המתנה.
אישרו את המתנות ורצו לפוליטיקה
היועצת הכלכלית של הוועדה, סמדר אלחנני, הציגה בפני הח"כים את תמצית הביקורת, הציגה שאלות וביקשה מהאוצר הבהרות למניעי התשלום הנוסף, וממצאי בדיקות שיוכיחו: מדוע נפסלו חלופות אחרות להמשך ההתקשרות עם הזכיינים? אבל הפקידים שתקו, וכך גם הח"כים, שלא נתנו גיבוי לתהיותיה של אלחנני.נניח לרגע לאדישותם כאשר הגיבו גם לביקורת שהטיח בהם איש העסקים הירושלמי, ניר ברקת, מיליונר ההי-טק וחבר מועצת העירייה. הוא טען כי כל פרשת הרכבת מסריחה גם בעיניו מ"כשלים ניהוליים", ומכך שטרם הוכח כי היא בכלל הפתרון המועדף למצוקות התחבורה של ירושלים. הרי לעירייה ולממשלה יש תכנית אב אחרת להרחבת רשת נתיבי האוטובוסים והמוניות הסגורים לרכב פרטי.
שתיקת הפקידים היתה צריכה להקפיץ כל נבחר ציבור שהוא נאמן לייעודו הפוליטי. הרי תפקיד הח"כים הוא לפקח על התנהלות הממשלה. אם פקידי האוצר מתעלמים משאלות היועצת המקצועית של הוועדה והח"כים לא תובעים את עלבונה, הם נותנים יד ליריקה הממשלתית בפני הכנסת.
אלא שרוב חברי הוועדה לא חרגו הפעם ממנהגם בדרך כלל, להתכנס בהרכב מלא רק להצבעות. גם הפעם הם דחקו לסיים את ההצבעה מהר, בלי לחטט במניעיה ובהשלכותיה, כדי שיוכלו להתפנות לפוליטיקה הקטנה של מעטפות טלנסקי ואולמרט. גם ליו"ר הוועדה, סטס מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו) בער יותר לאשר את המתנה לזכיינים, והיא אכן ניתנה להם על מגש של כסף פה אחד.
עיכבו את העבודות וקיבלו פיצוי
חשוב להתבונן בדו"חות מבקר המדינה כדי לרדת לעומקה של התבטלות הממשלה והח"כים מול הזכיינים בעלי ההון: חוזה השותפות בין הממשלה למגזר הפרטי בהקמת הקו הראשון של הרכבת חייב את הממשלה לשלם לזכיינים את המענק (1.4 מיליארד שקל) רק לאחר הפעלת הקו, ולתת להם רשת ביטחון כספית אם מספר הנוסעים יהיה קטן מהתחזיות.
כעבור שנה עודכן החוזה בלחץ הזכיינים, כך שמחצית המענק, 700 מיליון שקל, תשולם לפני ההפעלה. התירוץ היה – חשש מירידה במספר המשתמשים עקב פיגועי הטרור, למרות שגל הפיגועים החל עוד לפני שנחתם החוזה עם הזכיינים. עברה שנה ושוב לחצים והתקפלות: הפעם אילצו הזכיינים את הממשלה להשתתף בחידוש הציוד לאחר הפעלת הרכבת, ובינתיים להיטיב את תנאי הערבות שלהם למדינה. כל זה בטרם הונח המטר הראשון של הקו: העבודות היו אמורות להתבצע בין ספטמבר 2003 ולהסתיים בסוף 2006. בפועל הן החלו רק בראשית 2006 ומועד הסיום נדחה לראשית 2009, ואחר כך - לאמצע 2010.
בגלל הדחייה האחרונה תבעו הזכיינים מהממשלה פיצויים בסך 287 מיליון שקל. הם האשימו בפיגור את הממשלה והעירייה. אחרי בירור התפשרו אתם על 150 מיליון שקל. 120 מיליון כפיצוי על "אחריות הרשויות" ו-30 מיליון שקל עבור "עבודות נוספות". מבקר המדינה מציג תמונה אחרת. עולה ממנה שלא היה מקום לפיצוי הענקי אחרי התקפלות הממשלה בעקבות הפיגור הראשון הגדול. המבקר קובע שהעבודות החלו בפיגור של שנתיים ורבע בגלל שהזכיינים לא הציגו לבנקים בזמן את האישורים לפרוייקט שנדרשו כתנאי לקבלת האשראי. מדוע איחרו? כי התמהמהו בהגשת תוכניות העבודה שלהם לאישור הרשויות, וגם לאחר שהוגשו, לא כולן עמדו בדרישות, ולא כולן התקבלו. הרשויות הגיבו לא בסנקציה מרתיעה אלא בסלחנות ובדחיה חוזרת של מועד הסיום ל-2009.
לא בדקו כמה זה עלה
על הדחיה השנייה בשנה וחצי נוספות הוחלט, לדברי המבקר בדו"ח האחרון, משום ש"בביצוע העבודות בשטח היו ליקויים טכניים, איכותיים ובטיחותיים, והיה צורך בביצוע מחודש של עבודות שכבר נעשו. התמשכות העבודות סיכנה את קבלת המימון להמשך פעילות הזכיין וגרמה לשיבושי תנועה בירושלים".
בביקורת האחרונה יש הערה מעניינת: "במשרדי התחבורה והאוצר לא נמצאה הערכה של ההפסד שנגרם למשק בשל העיכובים בביצוע הפרויקט". מסתבר כי זהו כשל מתמשך של שני המשרדים, שנתפסו בקלקלתם עוד בביקורת הראשונה שלו לפני ארבע שנים, על הפיקוח והבקרה שלהם על הפרויקט. הוא מצא שדו"ח הבדיקה הכלכלית של הפרויקט, שערכו משרדי האוצר והתחבורה, חסר את הנתונים שנלקחו בחשבון, ואת השפעתם על מסקנות הכדאיות של הרכבת.
דו"חות המבקר היו אמורים לפתוח פתח לחקירה יסודית של ועדת הכספים, על סמך תמונת הרקע של מבקר המדינה. אבל האוצר האיץ בוועדה והח"כים הסתפקו בהסברים של אגף התקציבים, ואישרו את מתנת 150 המיליונים ומעלו בשליחותם הציבורית, לפחות כלפי רבבות נהגי ירושלים שהיו ראויים יותר מכל לפיצוי הזה. בשנתיים האחרונות הם תקועים בצווארי הבקבוק שנוצרו בגלל העבודות שמתנהלות בעצלתיים על תוואי הרכבת בעורקים הראשיים.
חוק המכר: הקבלנים מחכים שיקפא למוות
השערורייה השניה, שמאחורי תיקון חוק המכר (דירות), שנדון לראשונה השבוע בוועדת הכלכלה, נמצאת רק בראשיתה, אבל המעט שידוע על קשרי הון ושלטון שמאחורי הקלעים, מבשר רעות כמו קצה של קרחון.התאחדויות הקבלנים כבר עשו יד אחת לטרפד את החוק כדי לחסוך הוצאות נוספות של עשרות מיליוני שקלים. המאמצים, לא החלו ככל הנראה, רק באזהרה שפרסמו השבוע. הם מאיימים לגלגל את עלויות החוק, אם יתקבל, על רוכשי הדירות ולייקר את מחירי הדירות המאמירים ב-5% נוספים.
ההחלטה לדון בו בוועדת הכלכלה הפתיעה את הקבלנים. החוק הוגש לכנסת ונכנס למקרר את הוועדה אחרי הקריאה הראשונה בנובמבר 2006. הם היו בטוחים שיקפא שם למוות.
שר השיכון שהביא אותו לכנסת היה מאיר שטרית. הוא סיפר שהחוק מתגלגל במשרד מתקופת השר נתן שרנסקי. שטרית היה אז שר המשפטים ואישר אותו. "לצערי הוא לא הובא לכנסת בסוף הדרך", אמר תחת הכובע של שר השיכון.
הוא לא ידע לספר מי תקע את החוק במשרדו, אבל מי שמכיר את כללי המשחק של בעלי ההון, ואת הקשרים המסועפים שלהם ושל הלוביסטים הפועלים מטעמם, עם פקידי הממשל והפוליטיקאים הנוגעים בדבר, יכול רק לנחש מי ואיך משכו בחוטים.
אבל גם שטרית לא יצא מעורו לקדם את החוק בוועדת הכלכלה, לפני שעבר ללשכת שר הפנים. ראשי הוועדה בכנסת הנוכחית, משה כחלון וגלעד ארדן מהליכוד, נמנעו לגעת בחוק מיוזמתם. ספק אם החוק היה רואה השבוע את אור היום אלמלא הלחץ שהחל להפעיל שר השיכון הנוכחי, זאב בוים, אולי כדי לצבור הון פוליטי לקראת הבחירות המתקרבות.
הנימוק המתחסד של הקבלנים נגד החוק, שהוא כביכול פוגע בצרכנים, מסתיר את כוונתו ההפוכה של המחוקק הממשלתי. החוק החדש דווקא מחזק את הזכויות של רוכשי דירות חדשות והבאים אחריהם. הוא מבטיח את אחריות המוכר למסור את הדירה במועד שהוסכם, ומזכה את הקונה בפיצויים ישירים על איחורים מעל 60 יום, וכן אוכף על המוכר את החובה להעביר בטאבו את הבעלות על שם הקונה, בהליך מיידי ומהיר.
הקבלנים פוחדים מהחוק, הח"כים פוחדים מהקבלנים
בלב החוק החדש נמצאת אחריות הקבלן לליקויים שהתגלו כתוצאה מכשל תכנוני, או מהתעלמות מנתונים סביבתיים (יציבות הקרקע למשל), שאמורה להתארך למשך 30 שנה, במקום 10 השנים המקובלות היום, לא בחוק הקיים אלא בפסיקת בתי המשפט. יוארכו גם תקופות האחריות לליקויים שהתגלו במערכות המים, החשמל, הביוב, הטיח, איטום המבנה, בריצוף ומה לא.את הקבלנים מקוממים בעיקר התיקונים הכרוכים בתקופת האחריות ורישום הזכויות. הם טענו השבוע כי לא יעמדו בעלויות הביטוחים הנובעות מדרישות האחריות המוגדלת. מולם לא ניצב אף אחד מחברי ועדת הכלכלה. אחרי שמשרד השיכון התחמק מטיפול בחוק במשך 6 שנים, הגיע תורם של חברי הכנסת להתחמק מהטיפול בו נוכח החזית של הקבלנים.
מהדיון הראשון נעדר אפילו היו"ר ארדן, שהלך לקדם חוק שלו בוועדת הכספים. מחליפו בלית ברירה היה כחלון, שנזהר בשעתו מלגעת בחוק. הח"כ היחיד שנקלע השבוע לרגע לדיון הראשון בוועדת הכלכלה על חוק המכר, היה יעקב כהן (יהדות התורה), קבלן בעברו. הוא אמר לפני שהסתלק, כי חובת האחריות המוגדלת טובה לקבלנים מאחר שרוכשי הדירות יתפללו לאריכות ימיהם עלי אדמות.
המיליונים ימשיכו לצוף מלמטה למעלה
מבחנם של חברי הכנסת מול הקבלנים עוד לפניהם. ארוכה הדרך עד להצבעה, אם תגיע בכלל לפני הבחירות. בשטח האפור ביחסי הון ושלטון שנוצר עם חוקי מימון המפלגות, קשה לזהות מי נהנה ממי. התקשורת, שנתפסת לפיקנטריה של מעטפות טלנסקי ואולמרט, מאפילה על סיפורי הכסף הגדול שהולך לשכבה הדקיקה של מי שיש להם על חשבון מי שאין להם. המיליונים ימשיכו לזרום למעלה בדרכי השלטון הנלוזות, אם לא יתוקנו בידי כוח ציבורי או פוליטי שיהפוך את הקערה על פיה.
