ילד במלחמת הישרדות: "גידלתי את עצמי"

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

"אתם עדיין רוצים אותי?"

"לקח לי זמן להחליט שאני נוסע לשם", ממשיך קובי לספר. "לאחר תקופה ארוכה צלצלתי ואמרתי 'אני בא' וקבענו שעה. הקפיצו אותי מהקיבוץ שלי אליהם. לקחתי את עצמי עם התיק שארזתי לסוף שבוע, עליתי במדרגות לביתם, דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. החלטתי שאשב על המדרגות עוד קצת ואחכה. לאחר כמה דקות הם הגיעו.

"דמייני לך, אני יושב על המדרגות עם התיק ופתאום הם מגיעים. אני רואה זוג מבוגר. חמודים. מבוגרים חמודים. הם היו אז סביב גיל החמישים. הם ראו אותי יושב שם. היו קצת נרגשים כאלה. המשפט הראשון שאמרתי להם היה: 'נו, אתם עדיין רוצים אותי?' הם אמרו 'כן, בוא ניכנס'. הכול היה חדש לי. הייתי המום. קודם לכן גרתי בעיר. בית בקיבוץ מסודר לפי איך יהיה לי נעים בבית שלי, לעומת בית בעיר שמסודר לפי איך אני נראה, איך אחרים יראו אותי.

"ישבתי על ספה אחת, הם על ספה שנייה. הציעו לי לשתות ועוגה. רחל אלופה, עושה עוגות מדהימות. שאלו כל מיני שאלות בצורה מאוד עדינה: 'אתה לא חייב לענות, יש לנו זמן לדבר...' הראו לי את הבית ואת החדר הפנוי. אמרו 'בוא, תתמקם בחדר הזה'".

משאיר את הכאב מאחור

היום, בגיל 27, עובד קובי כקונדיטור ומתכנן ללמוד פסיכולוגיה רגשית. הוא רוצה שיוזכר שמו האמיתי בכתבה, אבל מחליט על גבולות ברורים של חשיפה ולא מוכן לדבר על שום דבר שקרה לו לפני גיל 13. הרבה כאב השאיר מאחור והוא אינו מעוניין לפתוח סדק שיאפשר לכאב הזה לבצבץ שוב.

"אני לא רוצה לפגוע באחרים", הוא אומר. "אני לא רוצה לקחת על עצמי אפילו חלקיק אפשרות של פגיעה במישהו אחר. אני רוצה לספר את הסיפור שלי בשביל לתת משהו למשפחה האומנת שלי, למרות שזה חוב שאתה לא יכול להחזיר אף פעם. אלו שנים שמישהו נתן מהחיים שלו ואתה אף פעם לא תוכל להחזיר.

"הם לקחו אותי אליהם בנוסף ל-4 ילדים ביולוגיים שיש להם, שהיו אז בני 32, 30, 20 ומשהו, ו-18. הם 'אימצו' אנשים נוספים שבזמנו לא הבנתי איך הם בדיוק קשורים אליהם: סטודנטית שאירחו בסופי שבוע, עולה חדש. האנשים האלה התייחסו אלי כאילו יש בינינו משהו משותף. במשך כשנה יצאתי אליהם לסופי שבוע מהקיבוץ שלי ואז הרגשתי שאני כבר לא מסוגל יותר להיות במסגרת.

"שכרתי דירה בירושלים עם חברה בגילי. שלושה-ארבעה חודשים גרנו לבד בגיל 17, בלי בית ספר. עבדתי אז במסעדה. את שכר הדירה היינו משלמים למישהו אחר ודרכו שכרנו את הדירה, היות והיינו קטינים. לאחר זמן מה התברר שאותו אדם לא העביר את הכסף ששילמנו לו לבעלת הדירה. עזבנו. היא חזרה לפנימייה ואני חזרתי לכפר גלעדי לקיבוץ של רחל ואמנון טלר".

הנפש לא נותנת להתחבר

"די הפלתי עליהם את זה. הם היו מוכנים לאירוח בסוף שבוע, אבל יש הבדל גדול בין זה לבין לקחת מישהו אליך ביום-יום. הם זרמו עם זה. מה שהפך את זה לקשה היה שבשלב הזה כולם יצאו מהתמונה. לא הייתה עזרה כספית למשפחה וכולם התנערו, כאילו שזה טבעי שאמשיך לגדל את עצמי. רחל ואמנון היו בטלפונים אינסופיים עם כל העולם. הם הרי חיו בקיבוץ ומעבר לתקציב מזערי של חברי קיבוץ (לפני ההפרטה) לא היה להם מימון להחזיק אותי.

"לבסוף הקיבוץ החליט לקבל אותי בסטטוס של סטודנט. הייתי אז בכיתה י'. ככה נכנסתי לקבוצת נעורים שהייתה קבוצת הנוער של הקיבוץ, שחיה כפי שחיו אז בחדרים משלה. התחלתי ללמוד בבית הספר האזורי. ההתנהלות של הקיבוץ כלפי הייתה מדהימה. יש לי חיבור עמוק עם החבר'ה בקיבוץ. זו הייתה התקופה הכי קצרה, הכי אינטנסיבית והכי יפה בחיים שלי. אתה חי כל הזמן עם ילדים בגילך וזה שיחרר אותי לגמרי.

"הגעתי עם מטען גדול וזה לא משהו שמתבטל ברגע שאתה מגיע לשם, אבל אפשר לפרק את זה. את יודעת, אחרי שכל כך הרבה אנשים מאכזבים אותך ונעלמים במהלך החיים שלך ואתה מחליף כל כך הרבה מקומות, להגיע למקום שגורם לך להבין שזה המקום האחרון שלך זה משהו בלתי נתפס. הגוף לא רגיל לזה. זה לא רק הראש. הנפש לא נותנת להתחבר במאה אחוז לדברים במהלך השנים האלו של חוסר היציבות, כי הכול זמני. זאת ההרגשה.

"הם הצליחו לגרום לי להרגיש שעכשיו זה הקבוע, שאתה יכול ליצור לעצמך חלומות ושאיפות. להבין שזו הנקודה שממנה אתה יכול לצאת ואליה אתה יכול לחזור. הגעתי לשם חשדן והססן. לא יכולתי לשחרר את המושכות. החיים שלי היו כל הזמן בידיים שלי והם עשו בשבילי המון. גם כל מיני דברים שנראים אולי קטנים, אבל הם לא, כמו לקנות לי כמויות מטורפות של גלידה מהתקציב הפעוט שלהם. הם קנו לי על בסיס יום-יומי דברים שמבחינתם היו מותרות על מנת שארגיש שייך, שארגיש שטוב לי ונעים לי, שתהיה לי רווחה מהמעמסה שיש לי על הכתפיים. בלי בסיס לא מתפתחים לשום מקום. זה היה הבסיס הראשון שלי. הייתי בהרבה מקומות לפני כן ולא מצאתי שורשים. אי אפשר להסביר את החשיבות של זה".

מקום שמקבל אותי נקי

"גם היום אני בקשר עם הילדים שלהם ובכל פעם שאני מתקשר לשם, זה כאילו ראש הממשלה צלצל. תמיד עונים בשמחה ואהבה, למרות שיש להם עכשיו בעיות בריאות שמטרידות אותם. תמיד שמור לי שם מקום גם אם אכשל. זה מקום שמקבל אותי נקי ולא משנה מה אעשה. 

"למדתי מהם שלא משנה מה אתה עובר, צריך תמיד לדאוג לזולת. אמנון תמיד אומר לי 'עצם הנתינה היא הקבלה הכי גדולה'. רחל היא אישה מקסימה. היא כאילו נתקעה על גיל 17 עם האנרגיות והאדרנלין. כל הזמן שמחה וצוחקת ומכינה ומבשלת ודואגת לכולם ומתקשרת לכולם ומשחקת במחשב. הם גם עשו הכול בצניעות ובלי התרברבות. לא היו משפטים של 'מה עשיתי בשבילך' או בשיחות עם אחרים שלא ידעו שאני שומע, אף פעם לא התפארו.

"הייתי בשבילם מקור לגאווה. כשהרמתי למשל אירועים בקיבוץ, בטקס סיום של קורס מפקדים בצבא. לא משנה מה אגיד וכמה שאנסה, זה לא יהיה מספיק. זו ההרגשה הזו, שאם יצטרכו ממני משהו, גם משהו קטן, מיד אופיע שם כי זה לא עול. קשה להסביר את זה. אתה פשוט מרגיש ככה ולפי זה פועל.

"זה לא משנה מי הביא אותך לעולם, מי ילד אותך. מה שמשנה זה מי גידל אותך או מי הראה לך שאפשר אחרת. אני מאוד מאוד אוהב אותם. גם כיום, למרות שאני לא גר איתם כבר כמה שנים טובות, אני תמיד חושב עליהם, כותב להם דברים מבלי להגיש להם. אני יודע שאכפת להם ממני ושהם חושבים עלי. אין שום דבר בעולם שיכול להחליף אותם.

"אני לא יודע איפה הייתי היום אם לא הייתי מגיע אליהם. הם נתנו לי במתנה שלוש שנים של להיות נער. הם לקחו את זה לידיים שלהם ופשוט אמרו 'תחייה טוב' וחייתי טוב". 

• הסיפור באדיבות עמותת מטב לאומנה בצפון.