מרגישים שאתם עובדים כמו חמורים? זה נכון

עבודה ומנוחה היו נתונות לשינויים לאורך ההיסטוריה. האדם הקדמון לא עבד הרבה: אנתרופולוגים שחקרו חברות של ציידים-מלקטים מצאו שהם עובדים שש או שבע שעות ביום. יום העבודה הארוך נולד עם הקמת יישובי הקבע והתחלת החקלאות והעבדות. חקלאים ועבדים בימי קדם עבדו מבוקר עד ערב - אבל רק בחלק מעונות השנה.

בני ישראל היו הראשונים שהנהיגו יום מנוחה שבועי - השבת. ברומא העתיקה הוגבלו לראשונה שעות העבודה היומיות. העובד הרומאי בילה כמעט חצי מכל שנה בחופשות חג.

שבוע העבודה באירופה של ימי הביניים ארך כ-40 שעות. בעת החדשה הוא הלך והתארך, והגיע ל-60 שעות במהפיכה התעשייתית של המאה ה-19. במהלך המאה ה-20 ירד עומס העבודה, הודות למאבקי עובדים ולחוקים סוציאליים. שבוע העבודה במרבית הענפים קוצר לחמישה ימים, עובדים זכו להפסקות ולימי חופש והורים זכו לחופשת לידה.

ב-40 השנה האחרונות חל תהליך מעניין: מספר שעות העבודה בארצות הברית הלך וגדל, בשעה שבאירופה הוא המשיך להתמעט. המנהלים והמחוקקים בארה"ב רצו להגדיל תפוקות; באירופה הם ביקשו ליצור עובדים מרוצים ורעננים ולהעלות את הפריון, למנוע אבטלה ולחסוך באנרגיה.

חוקי האיחוד האירופי מחייבים לתת לכל עובד- בלא קשר לוותק שלו במקום העבודה - 20 ימי חופש בשנה בתשלום לפחות, לא כולל סופי שבוע וחגים. באנגליה יש שמונה ימי חג בשנה, שבמהלכם מושבתים מרבית מקומות העבודה, ובסקוטלנד יש תשעה ימים כאלה. העובד האנגלי נהנה, איפוא, מ-28 ימי חופש בשנה (לא כולל סופי שבוע), והעובד הסקוטי נופש 29 ימים. באיטליה יש 12 ימי חג בשנה ובצרפת 10, כך שהעובד האיטלקי זכאי ל-32 ימי חופש בשנה לפחות והצרפתי - ל-30 ימים לפחות. מרבית המעסיקים בצרפת ובאיטליה נותנים לעובדים יותר ימי חופשה מהמינימום שמחייב החוק: העובד הצרפתי הממוצע נמצא בחופשה 40 יום בשנה. בשבדיה זכאי כל עובד ל-25 ימי חופשה בשנה, בנוסף ל-11 ימי חג - בסך הכל 36 יום.

בשנים שבהן אחד החגים חל בשבת או ביום ראשון, מאריכים בחלק ממדינות אירופה את חופשת סוף השבוע, כדי לא להפסיד את חופשת החג. עובדים שמועסקים בסופי שבוע ובחגים מקבלים גם תוספת שכר וגם ימי חופש.

גם שבוע העבודה האירופי הוא קצר. שבוע העבודה המקובל בצרפת למשרה מלאה אורך 35 שעות. שבוע העבודה בבריטניה, איטליה ושבדיה אורך 40 שעות, אבל מחקרים שעשו מכוני מחקר של האיחוד האירופי (עוד לפני המשבר הכלכלי והמעבר הזמני לשבוע עבודה של ארבעה ימים) מצאו כי מרבית העובדים מועסקים בפועל פחות מכך. עובד בריטי ממוצע במשרה מלאה שוהה 37 שעות בשבוע במקום עבודתו, עובד איטלקי - 38 שעות ושבדי - 39 שעות. חוקי העבודה באיחוד מתירים להעסיק עובדים בשעות נוספות עד 48 שעות בשבוע - אך הלחץ על העובדים לעשות זאת הוא קטן.

חיי העובד הם קלים יחסית גם בצדה המזרחי של היבשת. תנאי העבודה ברוסיה הורעו אחרי קריסת הקומוניזם, אך השתפרו בשנים האחרונות. העובד הרוסי נהנה מ-28 ימי חופש שנתיים ומ-12 ימי חג בשנה. שבוע העבודה הרוסי הוא בן 40 שעות.

מרבית הגברים בכל העולם עובדים במשרה מלאה, ובמקומות שבהם שעות העבודה קצרות יותר - הם עובדים פחות. לפי נתוני ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) נמצא הגבר הרוסי הממוצע במקום עבדתו כ-1,600 שעות בשנה, בדומה לגבר הבריטי, האיטלקי והבריטי. הגבר הצרפתי נמצא בעבודה 1,500 שעות בשנה בלבד.

בקנדה עובדים מעט יותר. מספר ימי החופשה והחגים בקנדה משתנה ממחוז למחוז ונע בין 15 ל-25 ימי חופשה בשנה לפחות. שבוע העבודה לעובד במשרה מלאה נע בין 35 שעות במחוזות דוברי הצרפתית של קנדה ל-45 שעות במחוזות דוברי האנגלית. שנת העבודה של הגבר הקנדי נעה בין 1,750 ל-1,900 שעות.

העובדים באירופה ובקנדה נהנים גם מחופשות לידה ארוכות. חופשת הלידה בתשלום לאישה נמשכת 16 שבועות בצרפת, 22 שבועות באיטליה, בין 20 ל-25 שעות ברוסיה (תלוי במקצוע), 39 שבועות בבריטניה, 50 שבועות בבריטניה ו-70 שבועות בשבדיה. חלק מהמדינות באירופה מאפשרות לגבר לקחת חלק מחופשת הלידה במקום האישה (כמו בישראל), וחלקן מאפשרות לו לקחת חופשה נוספת.

החופש הגדול בלונדון יותר נוח

החופשות במקומות העבודה באירופה, כמו בישראל ובכל שאר עולם, קצרות יותר מהחופשות בבתי הספר. גם באירופה יש ימים רבים בשנה שבהם המפעלים והמשרדים פתוחים אך בתי הספר סגורים ו"אין פיתרון לילדים" - וההורים נאלצים לשלם לשמרטפים ולקייטנות. אבל הפער בין חופשות הילדים האירופים לחופשות של הוריהם הוא קטן בהרבה מאשר בישראל.

אורך החופשות משתנה מבית ספר לבית ספר וקשה לחישוב סטטיסטי. מחישוב גס עולה כי בתי הספר בבריטניה נסגרים בממוצע 70 ימים בשנה בלבד, בקנדה - 85 ימים בשנה, באיטליה - 100 ימים, בשבדיה ובצרפת - קרוב ל-110, וברוסיה- 120. 

לימי החופשה הרבים ושעות העבודה המוגבלות הנהוגים באירופה ובקנדה יש משמעות חברתית עמוקה: הם מאפשרים לנשים רבות יותר לצאת לעבודה. כשהגבר יכול לעבוד קצת פחות ונמצא בבית יותר, האישה יכולה להרשות לעצמה לעבוד יותר. שיעור השתתפות הנשים בשוק העבודה בכל אירופה גבוה מאשר בישראל.

ארצות הברית היא המדינה היחידה בעולם המפותח שאינה מחייבת את המעסיקים להעניק לעובדים ימי חופשה בתשלום. בארצות הברית יש עשרה ימי חג לאומיים, אבל החוק אינו מחייב את המעסיקים להפוך אותם ליום חופש בשכר לעובדים: הם יכולים להשאיר את העסק פתוח או להוציא את העובד לחופשה ללא תשלום.

בפועל, מרבית המעסיקים האמריקנים מעניקים לעובדים ימי חופש, בהתאם לרצונם הטוב, לכוח המיקוח של העובד ולמעמדו בעסק. רק חלק קטן מהעובדים האמריקנים - בעיקר מהשכבות החלשות - אינם יוצאים לחופשות בכלל, אבל הממוצע הכלל-אמריקני הוא נמוך ועומד על 13 ימי חופש בשנה - ללא חגים. בארצות הברית גם אין חופשת לידה בתשלום. מקום העבודה נשמר להורה למשך 12 שבועות בלבד, ואמהות יוצאות, אם בכלל, לחופשת לידה קצרה על חשבונן.

היעדר הזכות לחופשה בתשלום הוא "נושא חם" בציבוריות האמריקנית וגורם למרמור תמידי של עובדים. ארגוני המעסיקים והמחוקקים השמרנים טוענים שזכות כזאת תפגע בשוק העבודה ותגרום לפיטורים - למרות שהיא מקובלת בכל העולם. בימים אלה מתגלגלת בבתי המחוקקים הצעת חוק, שטרם אושרה, לחייב מעסיקים בינוניים וגדולים (מעל 100 עובדים) להעניק לעובדים שבעה ימי חופש בתשלום לשנה.  

גם יום העבודה האמריקני ארוך יותר מאשר באירופה. משרה מלאה בארה"ב מוגדרת כ-40 שעות בשבוע ועובדים רבים מועסקים בשעות נוספות, יותר מאשר באירופה. בסך הכל, מסתכמת שנת העבודה של הגבר האמריקני הממוצע ב-2,000 שעות בשנה - 20% יותר מאשר באירופה.

למזלם של ההורים בארה"ב, גם חופשות בית הספר שם הן קצרות יחסית, ומסתכמות ב-80 יום בשנה בלבד. הפער בין חופשות בית הספר לחופשות העובדים בארצות הברית הוא נמוך בהרבה מאשר בישראל, וההורים האמריקנים נזקקים פחות "לחפש פתרונות" ולקמבן קומבינות כדי להשגיח על ילדיהם.

המזרח הרחוק מזוהה במקומותינו עם שלוות נפש ו"רוחניות", אבל העובד ההודי, הסיני והיפני עובד הרבה יותר מעמיתו המערבי. שבוע העבודה הרשמי לעובד הודי במשרה מלאה אורך 66 שעות - ששה ימים בשבוע, 11 שעות ביום.

שבוע העבודה המקובל בסין וביפן הוא גמיש מאוד ומשתנה ממקצוע למקצוע, ונע בין 40 ל-60 שעות בשבוע.

היפנים עובדים "מצאת החמה עד צאת הנשמה". בנוסף לעבודה עצמה, הם מחוייבים לבלות שעות ארוכות באירועים חברתיים במקום העבודה. תופעת הקארושי - מוות מעבודת יתר - היא תופעה שכיחה בחברה היפנית. עם זאת, בשנים האחרונות החל לחץ ציבורי על המעסיקים כדי להקל על העובדים, ושבוע העבודה החל להתקצר.   

החוק ביפן מחייב להעניק לעובדים 24 ימי חופש לפחות, ומספר גדול יותר של ימי חופש לעובדים ותיקים. אבל מרבית העובדים היפנים מנצלים פחות ממחצית מימי החופשה שלהם. החגים היפניים אינם נחשבים לימי חופשה, ועובדים יפנים רבים מנצלים את כל ימי החופש שלהם בחגים.

העובד הסיני זכאי לשלושה ימי חופש בתשלום בשנה בלבד. בזמן החגים הסיניים נסגרים מרבית העסקים, אך המעסיקים "משלימים" את יום החג ופותחים את העסק בסוף השבוע שלאחר החג, כך שהעובד נהנה מיום חופש נוסף רק אם חופשת החג אורכת שלושה ימים, ויש רק שני חגים כאלה. 

העובדים בהודו זכאים ל-10 ימי חופשה בשנה בלבד, אך הם נהנים, למצער, מחופשות חג רבות - בין 20 ל-30 יום בשנה.

בסך הכל, מבלה הגבר היפני הממוצע בעבודה בסביבות 2,500 שעות בשנה, והגבר הסיני וההודי - 3,000. גם חופשת הלידה האסיאתית היא קצרה: 14 שבועות ביפן ו-12 שבועות בסין ובהודו. 

חופשות הילדים בסין מסתכמות ביותר מ-70 יום, ביפן - קרוב ל-80 יום, ובהודו ביותר מ-120 יום בשנה. הפער בין החופשות של הילדים והוריהם נפתר בהתאם לאורח החיים המקומי: הילדים בסין מבלים את החופשות בקייטנות ומחנות למיניהם, הילדים ביפן נמצדים לאמהות ולסבתות שחלקן הגדול אינן עובדות, ואילו בהודו ילדי העשירים נמצאים בהשגחת מטפלות וילדי העניים עובדים בעצמם.     

בלוגים ופורומים אמריקנים ויפנים מרבית להתווכח על השאלה, מי משתי המדינות היא "אלופת" העולם המערבי בעבודת פרך. לרוב, הם מתעלמים ממדינה קטנה נוספת שיכולה להתחרות על המקום השני. זאת, כיוון שישראל אינה נחשבת בארה"ב וביפן למדינה מערבית, וגם בגלל שמספרם הגדול של חגי ישראל מבלבל את הזרים.

חוק שעות עבודה ומנוחה מחייב את המעסיקים להעניק לעובדים בישראל 14 ימי חופש בתשלום בשנה לפחות. לאחר שהעובד צובר ותק של חמש שנים במקום עבודתו, עולה מספר ימי החופשה המחוייבים בחוק. רוב המעסיקים הישראלים אינם מעניקים ימי חופש מעבר למינימום.  

בלוח השנה העברי יש 29 ימי חג, אך רק 9 מהם הם שבתון (כולל פורים, שמוגדר כיום בחירה). לאלה יש להוסיף את יום הכיפורים ואת חלק מערבי החגים ולהפחית ימי חג שחלים בשישי ושבת. עובדים שמועסקים בחגים (יהודים ולא-יהודים) מקבלים ימי חופש במקומם. בסך הכל נהנה כל עובד בישראל מ-25 ימי חופש בשנה לפחות - פחות מאשר באירופה וברוסיה אבל יותר מבארצות הברית ובקנדה.

מספרם הסביר של ימי החופש מתקזז עם שעות עבודה ארוכות במיוחד. משרה מלאה מוגדרת בישראל כ-43 שעות בשבוע - הארוכה ביותר בעולם המערבי אחרי דרום קוריאה ויפן. מחקר של ארגון העבודה הבינלאומי (שנערך לפני המשבר הכלכלי) קבע כי "עובדים בישראל שמועסקים כמשרה מלאה עובדים בפועל בממוצע 48 שעות בשבוע, ולעתים קרובות אינם מקבלים על השעות הנוספות תוספת שכר". בסך הכל מסתכמת שנת העבודה של הגבר הישראלי הממוצע בכ-2,000 שעות, בדומה לשנת העבודה האמריקנית. 

חופשת הלידה בישראל הוארכה לאחרונה מ-12 ל-14 שבועות, והיא עדיין מהקצרות במערב. חופשות בית הספר, לעומת זאת, הן מהארוכות במערב ומסתכמות, בממוצע, בכ-110 ימים בשנה.

ישראלי שמועסק במשרה מלאה עובד, איפוא, הרבה יותר מעמיתו האירופי, הרוסי והקנדי, ולא פחות מהאמריקני. הוא מבלה חלק גדול מזמנו בעבודה בשעה שילדיו נמצאים בבית. מה הפלא שנשים רבות נאלצות לעבוד במשרה חלקית או להישאר בבית, וששיעור הנשים העובדות בישראל הוא מהנמוכים במערב?

חוקי העבודה והמנוחה בארץ דומים באופן מפתיע דווקא לאלה שבטורקיה. משרה מלאה בטורקיה נמשכת באופן רשמי 45 שעות, אך בפועל היא נושקת ל-50 שעות; המעסיק הטורקי מחוייב להעניק לעובדים 22 ימי חופש בשנה, כולל חגים; חופשת הלידה הטורקית נמשכת 14 שעות בשבוע; הילדים הטורקים נמצאים בחופש, בממוצע, 120 ימים בשנה; וכיוון שכך, גם בטורקיה נשים רבות מועסקות במשרה חלקית, אם בכלל.