המדע המדויק של הבירה בשמש

אזהרה קלה לפני שנתחיל: אם אין לך סבלנות לכתבים שמשתפים אותך בתחושות ובמחשבות שלהם, אין טעם שתקרא את הכתבה הזאת. זה בסדר, לפעמים גם לי אין כוח לשמוע את דעתי. בכתבה הזאת, שתספר איך יצאתי לחפש את כוס הבירה המושלמת שאפשר להשיג בלי לקנות כרטיס טיסה, יהיו גם סיפורים על אנשים אחרים שאולי לא שמעת עליהם ואולי נורא לא מעניינים אותך. בקיצור, אם אתה לא בקטע, אני מציע שניפרד כידידים. אחרי הכל, אני בטוח שאפילו הפתיח הזה מעצבן אותך. ועכשיו כשסיכמנו את זה, תרשה לי לומר משהו: אני לא מסוגל לשתות יותר.

חיפוש אחר גביע הבירה הקדוש נשמע לי בהחלט קוסם בתחילת החודש. התקציב שקיבלתי היה בלתי מוגבל, לפחות עד שאגיש אותו להנהלת חשבונות, ולאתר מקום שבו אפשר לשבת על בירה בצהריים זה מטרה ראויה לשמה. לא מעניינת אותנו כאן חוויה מלאכותית בפאב בקניון, לא משקה אופנתי שעמלו עליו ארבעה ילדים שנזקקו לקורס שלם על חשבון הפיקדון כדי ללמוד איך מוזגים אותו. משהו אמיתי. בירה בשביל הבירה, לא בשביל הפאסון.

היום סיימתי את כוס הבירה האחרונה במסע, אצל מתי בפלורנטין. התעוררתי לפני חצי שעה עייף יותר משהייתי כשנמרחתי על המיטה. המציאות נראית שונה ממה שאני זוכר אותה, ואני חש את מה שאפשר להגדיר כבחילה. שתיתי החודש עשרות כוסות ב־20 מקומות, וההנגאובר החמקמק היה אדיב מספיק בשביל לחכות שאסיים לפני שהרים את ראשו הכואב.

דמיינתי שאכתוב את הכתבה הזאת עם כוס בירה ביד, אבל אין שום סיכוי שאני שותה עכשיו משהו. במחיר של מציאת כוס הבירה הטובה בארץ, איבדתי זמנית את החשק לשתות אותה. אבל לפני שאנחנו מגיעים לסוף, בואו נתחיל בהתחלה.

המפוזר מכפר האמנים

זה זמן מה מספר לי גידי שפרוט על המקום המושלם להירגע בו עם אלכוהול, בבר של איזה היפי מזדקן בעין הוד, וזה זמן מה אני מסכים שעלי לקפוץ איתו לשם. עכשיו חול המועד סוכות, והדס - החברה של שפרוט - מוכנה להסיע אותנו ולא לשתות יותר מדי.

אני סומך על הטעם של שפרוט, כתבנו לענייני כל מיני דברים. בגיל 17 הייתי מעביר לגלגל"צ בלילה בשביל לתת לו לשכך אותי עם שאר המדינה, וקולו ומקצבו גרמו לי להאמין שאני מקשיב להרפתקן מזדקן שכבר ראה הכל והחליט להישאר הערב בבית. לפני חמש שנים, כשחברה משותפת עשתה לנו היכרות, הופתעתי לגלות שהוא מבוגר ממני רק בארבע שנים ונמצא עדיין עמוק בשלב ההרפתקה. 

"אבל התשוקה האמיתית שלי היא אופנה"

הטעם שלו הוא ה"ארט בר", שמוכר לרבים בתור המקום ההוא של הבירות בעין הוד. זה לב כפר האמנים, וכדי להגיע לכאן מהחניון צריך לעבור דרך פסלי ברונזה מודרניים עם שמות כמו "זוג עומד על גלגלים", שמציג זוג עשוי ברונזה שעומד על גלגלים. אם אתם מצויים באמנות מודרנית, אולי ניחשתם כבר שהאישה ערומה עד מאוד; אני מניח שזה מסמל את שיווי המשקל העדין של היחסים הרומנטיים, וערווה.

בשביל החצץ המשתפל במרכז הכפר, אל תוך הכיכר עם מבנה הבר הצהבהב במרכזה, שפרוט משמיע המלצה: "לך על ה'מאוזנת'. זאת אחת הבירות המשובחות שאני מכיר. השאר יוצאות לו מצוין בשבוע אחד, ועל הפנים בשבוע אחר".

שפרוט הזהיר אותי מראש שהבירה שמכין דני שלייפסטון, הבעלים של ארט בר, היא מעניינת אבל לא יציבה בעליל. שלייפסטון, מתעקשות השמועות, הוא נפגע של מלחמה או סם או תקופה, והיום הוא מבשל בירה בזמנו החופשי. הוא מניח את הדוודים בסככה מחוץ לבר, ומבקבק את התוצרת בכל מה שבא ליד: בקבוקים של מכבי, גודלסטאר וטובורג מוסבים שם לבירות עם שמות אקזוטיים כמו Red Cap או "מאוזנת".

על אחד הקירות תלוי שלט קטן שמכריז כי הבירה המקומית זכתה בפרס בתחרות של בירות ביתיות. מתחת לשלט, מאחורי בר הבמבוק, מחכה מלצרית שנראית כאילו נשלפה מכיתת האמנות באחד היישובים הסמוכים. שפרוט, בן הבית, עושה בשבילנו את הסידורים הנדרשים ומבקש שלוש מאוזנות. המלצרית מסמיקה

 ומתנצלת שנגמר. אבל אנחנו כבר פה, אז אנחנו הולכים על אחרות: Red Cap ,Yellow Cap ו־L המסתורית. אנחנו גם מזמינים פיצה.

אנחנו מתיישבים ומחכים בצל העצים לצד משהו שמתפקד כשולחן. משהו אחר מנגן בלוז לאה. מאחורינו יושב בחור ערבי ומגלגל סיגריות; יש מולו ערמה של לפחות 40 מהן, ולא ברור למי בדיוק הוא מגלגל אותם, אבל דברים מוזרים הם לא מוזרים במקומות מוזרים. על הקיר מודיע שלט שכאן גרה בעבר צילה נימן. הוא מניח שאתה כבר יודע מי זאת צילה נימן.

המלצרית מגיעה עם הבירות על מגש שהיא מחזיקה בשתי הידיים. ה־Yellow cap בהירה, מרירה וחמצמצה מאוד; האלכוהול מורגש והסיום קצת גס, אבל מתרגלים לזה אחרי כמה לגימות. ה־Red Cap אדמדמה, רוויית טעמים - ייתכן שתצליחו לסחוט ממני את שם התואר "מעניינת" - אבל אלימה בדרכה למטה. דווקא ה־L עושה את העבודה הכי טוב: היא מתקתקה, לא קיצונית, עם סיומת יבשה. לא נוירוטית. אני מתחיל להבין למה יש לדני בירה בשם מאוזנת; כנראה שיצאה לו רק אחת כזאת. האחרות מחוספסת ותפורות ברישול. הן בסדר גמור כאן, במקום היחיד שאפשר להשיג אותן, אבל אני יודע שהקסם יפוג אם אקבל אחת בנחלת בנימין.

"זה לא יום גדול שלו", אומר שפרוט בטון מתנצל, אבל אין לו על מה: זה יום גדול בשבילי. הוא רק התחיל וכבר אני יושב עם חברים ושותה בירה על הכרמל. עכשיו, אני לא יודע אם זה משהו מסוים בבירות הביתיות (הידעתם שכשות היא קרובת משפחה של מריחואנה? יש להן אפילו ריח דומה, שתגלו אם תצליחו להשיג כשות) או שזה פשוט האפקט של אלכוהול כשאור בחוץ, אבל אני מרגיש יותר מסטול משיכור. "כן", מהנהן שפרוט כשאני מדווח לו על זה. "אף אחד לא יודע כמה אחוז אלכוהול יש בדיוק בבירות האלה". בעידן של האיחוד האירופי ומעבדות ותקנים, זה לפחות מרענן.

כשהפיצה מגיעה לבסוף, עם סטאוט רוסי בוצי על חשבון הבית, היא טעימה להפליא. אני מתפנה לסטאוט ורוצה לומר לשפרוט ולהדס שהוא טוב מאוד, אבל טרטור של מנוע דיזל ישן מתחיל להטריד את הבלוז העצל ורנו אקספרס חבוטה נכנסת לפריים שלנו. מתוכה קופץ גבר עם סיגריה בפה וחולצה של צ'ה גווארה שנראה כמו ניק נולטה או גארי ביוסי, אין הבדל. הוא מטפס מעל שולחן שמחלטר כגדר במקום להיכנס דרך הדלת, נכנס לסככה ובודק את המד על אחד הדוודים. דני שלייפסטון, אני מניח.

יש לך יופי של מקום ויופי של בירה. אבל תכלס, בעיקר יופי של מקום.

אל המעיין

במכונית בדרך חזרה מעין הוד מעיר אותי טלפון מאסי גל, שלא מזמן כתב כאן טקסט פצצה על בר של קוקסינלים. הוא שואל אותי אם אני רוצה לבוא מחר לשתות בפסטיבל הבירה בטייבה. אני שואל אותו אם הוא בטוח שזה בטייבה, והוא בטוח, אז אני מנתק ומצלצל לחבר שגר בטייבה כדי לשאול אם אפשר לחנות אצלו. "אתה בטוח שיש כאן פסטיבל בירה?", הוא שואל.

"זה מה שאמרו לי".

"אתה יודע שמוסלמים לא שותים בירה?".

"כן, אבל זה מה שאמרו לי".

"אולי", הוא שואל, "זה טייבה בשטחים?".

"חכה רגע", אני אומר ומנתק ומתקשר לאסי.

"אסי, אולי זה טייבה בשטחים?".

"חכה רגע", הוא אומר ומנתק וחוזר אלי אחרי דקה. "שומע? זה טייבה בשטחים".

"טוב, חכה רגע", אני אומר ומנתק וחוזר אליו אחרי דקה. "שומע? ליאור אומר שהוא לא רוצה להסתכן כי אני חשוב לעיתון, אבל שאתה תיסע".

"שגעת".

אסי אומר "שגעת" במקומות שאדם מן היישוב משתמש ב"סבבה". זה בגלל - האמת, אני לא יודע בגלל מה. זה אסי. הוא כותב על קוקסינלים ונוסע לשתות בירה בטייבה בשטחים.

למחרת, במקום לסכן את חיי על מזבח הדביליות, אני מצטרף לליאור (הבוס של "בלייזר"), שי בר־יהודה (כתבנו לענייני משחקי מחשב), ואיל פסבקין (מנהל אגף בן דוד של שי בר־יהודה). אנחנו עולים על רכבת בתל אביב בדרכנו לשיטוט בחיפה.

"איש מהלקוחות לא יחשוד שאני לובש תחתונים אכילים" 

ברגע שאנחנו יוצאים מתחנת "בת גלים" מכה בנו חתיכת עירוניות מדכאת במיוחד. עיריית חיפה חידשה לאחרונה את אזור הנמל, והפכה את המדרכה מתחת לבניינים המתקלפים והמטונפים לטיילת חדשה שלא מצליחה להסיט את העין מהבניינים הישנים והמתקלפים. אז הטיילת הזאת ריקה לגמרי ביום יפה של חול המועד. פה קבצן שיכור, שם שני סוורים שצוחקים ברוסית, זהו בערך. רוב החנויות סגורות בתריסי ברזל; אלה שפתוחות מוכרות מכל הבא ביד לאף אחד. שורות של נעליים, ערמות של פורנוגרפיה צרובה, כמה מכשירי פלייסטיישן 3 ו־Wii, ומסרקים. אני לא מכיר מצב בחיים שבו אתה עשוי להזדקק למסרק, פורנו ופלייסטיישן. בייחוד למסרק.

היעד הראשון שלנו כאן הוא "מעיין הבירה", מקדש שאליו עולים לרגל שתיינים מכל רחבי הארץ. איתנו ברכבת היתה שלישייה שהגיעה במיוחד מבאר שבע, ואחד מהם אפילו ביקש מליאור חתימה, ללא ספק אחרי שהתבלבל בינו לבין מישהו אחר.

המעיין נובע כבר יותר מ־50 שנה, ונהוג לומר שהוא לא השתנה הרבה, אבל אני לא יכול להתחייב על זה. מתישהו - בסוף שנות ה־80 אם לשפוט על סמך הסגנון - מישהו צייר על הקיר שמעל אחד השולחנות את המלך ארתור והאבירים שלו

 שותים גולדסטאר מסביב לשולחן עגול. זאת מעין תמונת מראה של השולחן הצמוד, רק שהוא מלבני והסיכויים נגדכם אם תחפשו סביבו אצילים. השאר אותנטי ככל שאפשר לצפות ממקום שפעם היה עני ועלום והיום הוא עשיר ומפורסם. עדיין מגישים כאן את אותן קוסטיצות; הציניקנים יגידו שעדיין מגישים כאן את אותה קוסטיצה, אבל זה קשקוש. מעיין הבירה הוא אחד המקומות היחידים בדאון טאון חיפה שתמיד מלאים, והקוסטיצות נעלמות שם כמו הגולדסטאר.

במעיין היתה פעם חבית גולדסטאר אחת וזהו, אבל בימינו הוא מציג מבחר מכובד של איילים בלגים ולאגרים אירופיים עטורי שבחים. אלא שבמקדש הבירה של הצפון, במסע השתכרות סמלי, אתה שותה גולדסטאר. אז זה מה שאנחנו מזמינים לפתיחה. והיא לא רעה, בייחוד עם בוב דילן באוזניים ובחור יפה כמו פסבקין בעיניים, אבל המנצחת האמיתית היא הסטארופראמן הבהירה הצ'כית. מה לעשות, הם פשוט יותר טובים בבירה. אפילו שי, שחש כלפי המקום נוסטלגיה שרק תל אביבי יכול לחוש, מודה בזה ומחליף את הבירה השלישית שלו לסטארו. אולי זה לא צריך להפתיע אותי: אחרי הכל, שי בר־יהודה הוא איש של ניגודים. מצד אחד הוא חננת־על, ומצד שני הוא היה בדובדבן. מצד אחד הוא חובש משקפיים, ומצד שני יש לו רעמת שיער גולשת. מצד אחד הוא גיסו של העורך, מצד שני הוא כותב מדור בעיתון. אה, רגע.

הבירה השלישית היא האות שלנו לחפש עוד מקום חיפאי שאפשר לשתות בו בירה. מתחת לכרמל הכל עדיין אפור. הקלישאה היא שעצוב כאן כי ברור עד כמה היה יכול להיות שמח; יש הסכמה כללית שבחורות יפות יוצאות מחיפה (וגם מראשון, אבל בתי הזיקוק ללא ספק פולטים משהו שמגדיל לצפוניות את החזה), ויש ים, ומלחים ששותים כמו מלחים, והר עם נוף והיסטוריה וברים לא רעים בכלל. אבל האווירה היא של יום אחרי.

במקרה הבחנו ב"עוגן". בר לא גדול ומשופץ במידה, לבוש בעץ ברישול, בניגוד משמח לפוליש המביך של כל כך הרבה ברים איריים שרחוקים 4,000 קילומטר מדבלין. שלט גאה מספר בשקט שהעוגן מוטל שם מאז 1942. וכך, בצהרי סתם, בלי לעשות מזה עניין ובלי לדעת מי אנחנו, מזגו לנו את כוס הגינס הכי טובה ששתינו בישראל.

חורים סביב לה

אני עושה יום בירושלים עם דור ישראל, שכותב - ומה שעוד יותר ראוי לציון, קורא - את המדור "המפצח". אולי בגלל שהוא נורא גבוה בשביל חנון, ואולי בגלל שזה בירושלים, מסתכלים עלינו מוזר כשאנחנו שואלים בשווקים על חמארות. אפילו במרעה השש־בש שבכיכר במחנה יהודה אף ישיש לא שותה כלום, והישיש האחראי שולח אותנו לקנות גולדסטאר בפיצוצייה. השתוממותנו גוברת כשאנחנו מגלים שלנקודה הזאת קוראים "כיכר החמארות", ואנחנו מתייאשים סופית מהעיר וחוזרים למכונית. עכשיו, נכון שמצד אחד אין מה לשתות בירושלים, אבל מצד שני גם אין שם חניה, ועל השמשה ממתין לי דו"ח. עכשיו הקדושים רוצים לסגור עוד חניון, ואני לא מניח שהם רוצים לפתוח בר במקומו. שיזדיינו.

זה כבר סוף המסע, ואני אמור לחזור לתל אביב לסיבוב ניצחון. זה מתחיל בקטנה של כבוד ב"מסעדת שאול" בדרך אילת, עם קמרלינג עורך המשנה ושאשו עורך השולחן. האוכל מצוין כרגיל, עדיין שואלים אותך אם "לעשות לך שחרחורת" כשמתכוונים לגינס, והיא עדיין טובה. ביום אחר אנחנו הולכים ל"אלימלך" בפלורנטין, אחד מהמקומות האלה שהורסים לי את הטיעון המנצח לגבי גפילטע פיש - "אם זה באמת היה טעים, אנשים שאומרים שהם אוהבים את זה היו אוכלים את זה ביומיום" - כי יש שם אנשים שאוכלים את זה ביומיום. רק מה, לצד יופי של גולדסטאר וגינס. לפחות בפלסטינה הם למדו ליהנות עם הקציצה.

בתמונה: מסעדת שאול. בשנגחאי: מסעדת שאולין  

איל פסבקין מתעקש שנקפוץ איתו למקום הקבוע שלו בשוק הפשפשים. הוא מתאר אותו כמו שהומרוס היה מתאר את איתקה: בלב השוק, ובכל זאת מגיעה אליו בריזה חידתית משלושה כיוונים. השוכנים בו אמורים להיות האנשים הכי עצובים וקשי יום, או האנשים הכי שמחים וצנועים בעולם, תלוי במצב הרוח של פסבקין. הבירה היא נקטר האלים, ובתמחור הוגן מאוד.

המקום נקרא "אצל גבריאל בטברנה". החלק הנראה שלו הוא לא יותר מגומחה החולשת על פינה, שמאזטים וגולדסטאר קרירה וזולה יוצאים ממנה לשולחנות הרעועים. הנוף: שוק. סבלי רהיטים ומקררים, מחפשי מציאות ותיירים, בלגן. תנועה נצחית וחוזרת על עצמה, משתנה ללא הרף ולא משתנה אף פעם. קורה כל

 כך הרבה שכלום לא קורה. התהליכים הגדולים, כמו פשיטת מסעדות היוקרה על השוק, מתרחשים לאט מדי בשביל להיקלט אצל שותה הבירה המזדמן.

ואיך הבירה? אולי הגיע הזמן לומר את האמת: גולדסטאר היא לא בדיוק משקה עדין לטיפול ובעל פוטנציאל התפתחות בלתי נדלה. אי אפשר לשחק איתה יותר מדי. לדעתי יש בערך ארבע דרגות: אתה יכול להגיש גולדסטאר ממש רעה, די רעה, טובה, או ממש טובה. ואין ספק שהגולדסטאר אצל גבריאל ממש טובה. הכי טובה ששתיתי, גם אם היא חולקת את המקום הראשון עם עוד כמה ברים שיודעים מה טוב. אבל זאת האווירה שבאמת עושה את הבירה, וזאת שבשוק פשוט נתפרה בשביל פיינט צונן של גולדסטאר.

הבריזה אכן נושבת קרירה, ואכן קשה להבין מאיפה היא באה. בעל החנות לידנו סגר היום מוקדם והחליט לעשות על האש; על הספסל יושב פרלמנט מקומי חבוט ומדבר על פוליטיקה בחוסר ריכוז ניכר. אני חושב על אבא שלי, שלמד ואז עבד כל החיים כדי שיוכל לצאת לפנסיה מכובדת ונטולת פרלמנטים. היום, כשהוא נפגש פעם בשבוע עם חבורה של אנשים ומדבר איתם על פוליטיקה, הוא קורא לזה קונגרס.

חכם סיני היה אומר שהדרך היא היעד, והוא היה טועה. ברוב המקרים, המטרה במסע היא לא המסע עצמו: המטרה היא להגיע למקומות כמו אלה, ואז להישאר שם. להפסיק לחפש. לעצור. להסתכל. להירגע. לשתות משהו. מי שחולף על פני גבריאל לא יזהה זהב בפורט נוקס.

אנשים בחבית

את החמארה המקורית, לפחות מבחינתי, אנחנו שומרים לסוף. כשהכרתי את ליאור, הבוס, נדהמתי לגלות שהוא יושב בחמארות למרות שהוא מחזיק בכל השיניים המקוריות שלו. כשהייתי בגיל שבו אתה מצפה שימכרו לך ניו יורק בעיר הכי לבנטינית בעולם, הוא כבר היה מספיק זקן בשביל להבין שחמארה זה המקום האמיתי לשתות בו בירה באלטנוילנד. ומאז ועד היום הוא תמיד מדבר על אותה חמארה.

החמארה של מתי היא לא יותר מכוך בפלורנטין. פעם אחת לפני כמה שנים, כשהייתי בשכונה וממש שיכור ועדיין לא היה ערב, נזכרתי בסיפורים של ליאור ונכנסתי בשביל להתרשם. המקום נראה בערך כמו עכשיו - זאת אומרת, בערך כמו לפני 30 שנה - ומתי הקשיש הביט בי כאילו נכנסתי בשביל לקבל הנחיות לבר אחר. היה מלא, אז שתיתי בירה בעמידה ועזבתי.

"חלאס מתי, צילמתי, אתה יכול להוציא את הבטן" 

גם היום מלא אצל מתי; את כל שמונת מקומות הישיבה תופסים אנשים שלא נותנים לעובדה שאין להם חיים להפריע להם ליהנות מהם. אנשים מהסוג שהיו מייצרים עד לפני יובל פחות או יותר, כשאיזה מלחמה שברה את התבנית. הם תוכנתו כנראה לא לרצות לעולם שום דבר מיוחד, ובתמורה לא קיבלו אותו אף פעם. מתי מלא בהם, ובנו, שצעירים מהם במאה.

אחרי 40 שנה מאחורי הברז, גם מתי מוזג גולדסטאר ממש טובה. אם יש לכם שכל תבקשו שניט, שזה גולדסטאר עם אקסטרה קצף. זה מה שאנחנו מבקשים, וליאור שואל אותי אם כבר הייתי כאן. אני עונה שכן, אבל הוא מביט בי כאילו הוא

 לא מאמין לי. אולי זה בגלל שהוא רוצה להכיר לזרים את "מתי", כמו כשאתה קורא ספר מצוין ורוצה להיות זה שיציג אותו לאחרים.

כתבנו הדו־גלגלי אלי פנגס הצטרף אלינו, למרות שאלכוהול זה לא הרעל שלו. גם ערוץ 10 פה. הם עושים כתבה על מסע הבירה, אלוהים מבין בדיוק למה, אז אני מסביר לכתבת ולמצלמה שפנגס שונא בירה ובעצם לא ממש שותה. אני תוהה שמא הוצאתי אותו מעט כוסית, ומתוך רצון לתקן את הרושם בשם רגשותיו העדינים ותדמית המגזין, מוסיף שהוא רוכב כמו פסיכופת. נאנו־מאית שנייה מלאה חולפת לפני שליאור צועק "קאט" עם יותר להט מגאי ריצ'י על קוק ומברר אם אפשר בבקשה לא לשדר את זה.

ככה זה: פעם היינו פרועים. היום אנחנו בני מאה.

רבע שעה אחרי הניסיון של ליאור בבימוי, פנגס מסיים את כוס בירה הראשונה בחייו והוא מוכן לעוד אחת. אולי זה כי המקום מתאים לפנגס כמו פלטינה ליד; בדיוק כמוהו, הוא מכריח אותך להשאיר את הזיוף בדלת. מתי משתמש בקללות ובמחראת בול פגיעה בשביל להרחיק את התיירים הבורגנים מחולון ומרמת גן. פנגס שמח כל הזמן. ואלוהים ישמור, לפעמים הוא רוקד.

וכשאני רואה את פנגס שותה אני נזכר שזה בסדר להתבגר. להחליף 160 קמ"ש בכוס בירה, להחליף עבודה בפרלמנט, פרלמנט בזייבן. כשההנאות הישנות נמאסות עליך, באופן טבעי מגיעות חדשות. נכון שההנאות החדשות נוטות להיות מרגשות פחות מאלה שקדמו להן, אבל פעם בכמה זמן מגיע לאזורך איזה שניט.

תה עושה חמרמורת

אה, אז איפה נמצאת כוס הבירה הכי טובה בארץ? כמובן שאין לי מושג. אם זה שווה משהו, אז הכי נהניתי מזאת של גבריאל בשוק הפשפשים. אתם אולי תיהנו יותר אצל דני, או במעיין, או במתי, או בחוף, או בבית, או איפה שבראש שלכם. כי בכלל, אם אתם לא אלכוהוליסטים מתקדמים, אי אפשר ממש לטעות עם בירה בצהריים: זה השילוב הזה בין אלכוהול ושמש או בין שכרות לסטלה. זה השעון הביולוגי שלך ששואל מה לעזאזל. זה עצם ההחלטה שאומרת שיזדיין העולם. שום דבר לא יקרה אם פעם בכמה זמן אני אשתה כוס בירה באמצע היום.

ועכשיו, אם תסלחו לי רגע, אני הולך לשתות קצת מים.