עישנו לידכם - האם משתלם לתבוע?

אחד מחברכם חוגג יום הולדת, התייעצתם ביניכם כל החבר'ה והחלטתם לחגוג לו במסעדה טובה בעיר. הודעתם לו שיגיע רעב, הוא לא התנגד כמובן, ובתאריך המיועד בשעה שקבעתם נפגשתם ונכנסתם למסעדה. המלצרית החייכנית חילקה לכם את התפריטים ושאלה אתכם אם תרצו המלצות או הסברים על "מנת היום" המיוחדת או על מנות אחרות. ביקשתם שתמתין כמה דקות ועיינתם בתפריט.

לפתע, אחד מחבריכם מתחיל להשתעל. "מה זה? מי מעשן כאן?" הוא תמה. אתם מסובבים את ראשכם ורואים כי בשולחן שלצידכם יושב זוג שמעשן, כאילו ההוראה של איסור עישון בתוך שטח המסעדה אינה קיימת ואינה נוגעת לו.

אתם מבקשים מהמלצרית החייכנית שתאמר לזוג להפסיק לעשן, שכן העשן מפריע לכם ובמיוחד לחברכם האסטמטי. המלצרית ניגשת אל הזוג, בינה לבינם מתנהלים חילופי דברים אך העישון לא פוסק.

אתם מחליטים לעזוב את המסעדה ולתבוע את עלבונכם והנזק שנגרם לכם. לא כך תכננתם לבלות ביום ההולדת של חברכם. האם אתם צודקים ומגיע לכם פיצוי?

מה קובע החוק?

התיקון לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 (להלן: "חוק העישון"), שנכנס לתוקף בנובמבר 2007, אמור היה למנוע מאנשים הנמצאים במקומות ציבוריים לסבול מעשן המעשנים ולהיחשף למחלות ולנכות.

סעיף 2א' לחוק מטיל חובה מפורשת על בעלי מקומות ציבוריים לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות עישון בתחום המקום הציבורי שבהחזקתם. בכלל זה עליהם לפנות לאדם שמעשן או שמחזיק סיגריה, נרגילה, סיגר או מקטרת דלוקים, ולומר לו לחדול מהמעשה האסור. סעיף 2ב' לחוק אוסר על הצבת מאפרה במקום ציבורי.

בפועל, נראה שהחוק החטיא מעט את מטרתו. במקומות ציבוריים רבים דוגמת מסעדות, בתי קפה, פאבים ואף מקומות עבודה - לא אוכפים אותו ובהתאם, בתי המשפט דנים בתביעות לפיצוי מכוחו.

תמרות עשן מהתיאטרון

בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים דן בתביעה שהוגשה על ידי קופאית שעבדה בתיאטרון ירושלים לאמניות הבמה, שטענה כי במשך כל תקופת עבודתה סבלה מעישון פאסיבי של עובדים. לדברי התובעת, העובדים עישנו באופן תדיר במזכירות ובמתחם המכירות. עוד היא ציינה, כי רק לאחר הגשת התביעה החל התיאטרון להציב שלטים האוסרים על עישון.

התיאטרון טען מנגד, כי רק החל ממועד כניסת החוק לתוקפו, ב-7 בנובמבר 2007, רשאית התובעת להתלונן על אי אכיפת מניעת עישון מצד התיאטרון. עוד טען התיאטרון, כי הוא פעל כנדרש בהצבת שילוט ובפרסום הנחיות, במאמץ להגביר את המודעות בקרב העובדים בדבר איסור העישון.

בבחינת גובה הפיצוי המגיע לתובעת, השופטת לקחה בחשבון את העובדה שמדובר במקום עבודתה של התובעת, שבו תנאי העבודה נכפו עליה והיא לא יכלה להרחיק את עצמה מהעישון הפאסיבי. מצד שני ציינה השופטת כי התרשמה שלאחר פניית התובעת לנציגת התיאטרון, נשלח מכתב לעובדים בנדון.

בהתחשב במאמצי התיאטרון בנושא, גם אם היו חלקיים, קבעה השופטת כי התובעת זכאית לפיצוי של 5,000 שקל ולהוצאות משפט של 400 שקל. (ת"ק 2201/08 רעות פאר נ' תיאטרון ירושלים לאמניות הבמה (חל"צ)).

בעל הפאב לא העירו - ויפצו

בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה דן בתביעה שהוגשה על ידי שלושה סטודנטים, שהגיעו עם עוד 6 מחבריהם לבלות בפאב "אינג'ויה בר" בקריית חיים. לטענת התובעים, הם הגיעו לבילוי בפאב ב-13 בדצמבר 2007 בסביבות השעה 22:00, ומייד עם כניסתם למקום הבחינו באנשים מעשנים, שמספרם הלך וגדל בהמשך הערב.

לדברי התובעים, לא רק שאותם מעשנים לא התבקשו להפסיק לעשן - הם אף קיבלו שירות, מזון ושתייה, מבלי שהופנו לאזור שהוגדר כאזור עישון (מרפסת הפאב). התובעים ציינו שעל גבי השולחנות הונחו כלים קטנים ששימשו את המעשנים כמאפרות, ושבמקום לא היה שילוט כנדרש על פי החוק והתקנות.

התובעים הוסיפו, כי פנו לבעל הפאב והתריעו בפניו על המצב. לדבריהם הוא פנה לשולחן שנמצא סמוך אליהם, אך ללא הועיל. התובעים פנו גם למוקד העירוני של חיפה ולמשטרה, אך הם לא זכו לסיוע ונאלצו לעזוב את הפאב בסביבות חצות, כשהמקום עדיין היה עמוס במעשנים.

השופט יחיאל ליפשיץ, שהרחיב בפסק הדין בעניין חשיבות יישום ואכיפת חוק העישון, ציין כי השאלה שיש לשאול היא האם הנתבעים עשו כל שביכולתם כדי למנוע את העישון בפאב. הושפט פסק שלא וקבע, כי בעלי הפאב ועובדיו בחרו שלא להעיר למעשנים הרבים שהיו במקום, פרט ליושבי השולחן שהיה סמוך לתובעים.

"יש להניח כי אם נתבע מס' 2 היה מורה על הפסקת השירות, לכל אותם מבלים שלא נשמעו לבקשתו להפסיק את העישון, אזי בסופו של דבר, היה הפאב נקי מעשן סיגריות", הדגיש השופט. הפאב ובעליו חויבו לשלם לכל אחד מהתובעים סכום של 1,000 שקל - וביחד סכום של 3,000 שקל. בנוסף הם חויבו בהוצאות משפט של 250 שקל לכל תובע - 750 שקל בסף הכל.

בשולי פסק הדין כתב השופט: "...יש להניח ולקוות כי בעוד מספר שנים, יוזכר אירוע כגון זה, כאירוע בלתי מובן ובלתי נתפס - ממש כפי שהיינו מציינים כיום נסיעה באוטובוס, מונית (או מטוס), שעמוס בנוסעים מעשנים" (ת"ק 270-08 גלברד יובל ואח' נ' אינג'ויה בר בע"מ).

בעלי הפאב היתממו - ויפצו

לא רק בצפון הארץ יש פאבים שמפרים את הוראות חוק העישון. לבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות הגושה תביעה נגד פאב "טרזינה" ברחובות, בה פורט כי ב-25 בינואר 2008 בשעה 22:30, הגיע התובע אל הפאב כדי לחגוג יום הולדת לחברתו.

בשל חשיבות האירוע טרח התובע להזמין מקומות מראש כדי שההנאה שלו ושל חבריו תהיה מלאה. עם זאת לאחר שהתיישב והחל לשוחח עם אנשים שהגיעו למקום, הוא שם לב כי אנשים שהיו בפאב התחילו להדליק סיגריות והמקום התמלא בריח של סיגריות.

התובע התלונן על כך בפני עובד הפאב, אך העישון לא חדל ובשל כך, הוא וחברתו נאלצו לעזוב את המקום מוקדם משתכננו. בתביעתו ביקש התובע פיצוי של 2,500 שקל, שכן לטענתו, הפאב לא אכף את הוראות חוק העישון והנאתו באותו ערב נפגעה.

הפאב דחה את טענות התובע וטען, בין היתר, כי הוא מקיים את החוק והתקנות וכי להנהלת הפאב לא היה ידוע שנעברה עבירת עישון.

השופט גדעון ברק קבע, כי הוא מאמין לטענת התובע לפיה הוא וחברתו ראו אנשים מעשנים בפאב. עם זאת הוא ציין, כי כיון שהתובע לא טרח לציין בכתב התביעה את שם העובד אליו פנה אלא טען זאת באופן סתמי, אין להעניק לו את מלוא הסכום שתבע.

לפיכך פסק השופט כי הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה יעמוד על 750 שקל. בנוסף חויב הפאב לשלם לתובע הוצאות משפט בגובה 200 שקל (ת"ק 1413/08 ולסקי יאן נ' טרזינה בפרדס בע"מ).

מסעדה לא דאגה לאזור נקי מעישון 

אם יש כאלה שחולקים אסוציאציה של עשן סיגריות סמיך ביחס לפאבים, הרי שכשמדובר במסעדה נדמה, כי אין מקום אף להעלות על הדעת מצב שבו סועדים לא יאכלו לאכול בנחת מכיוון שיופרעו על ידי עשן סיגריות.

בהקשר זה דן בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בתביעה לתשלום פיצוי בשל עישון במסעדה בירושלים' שבבעלות חברת בולינט בע"מ. התובע טען, כי ב-12 בדצמבר 2007 הגיע למסעדה וגילה, שכל שולחנותיה נמצאים בחלל גדול ואטום. לדברי התובע, השטח כולו היווה אזור אסור לעישון ולמרות זאת, לקוחות במסעדה עישנו בקרבתו ומאפרות היו פזורות על כל השולחנות.

עוד טען התובע, כי לא היה כל שילוט האוסר על העישון. בנוסף הוא ציין כי התלונן בפני עובדי המסעדה, אך ללא הועיל - לדבריו נאמר לו, כי הדבר מקובל וחוקי. בעדותו בבית המשפט טען התובע, כי לא הייתה הפרדה מוחלטת בין שטח "האקווריום" בו הוא ישב לבין חלקה האחר של המסעדה.

השופטת מרים ליפשיץ-פריבס קבעה, כי המסעדה לא דאגה לאזור נקי מעישון, לא העירה למעשנים ולא עשתה כל שביכולתה כדי להביא להפסקת העישון. עוד נפסק, כי לא היתה הפרדה מוחלטת בין חלקי המסעדה.

בהתאם לכך פסקה השופטת, כי התובע זכאי לפיצוי. בבחינת גובה הפיצוי ציינה הושפטת כי היא מתחשבת במחדלי המסעדה אך מביאה בחשבון את פעולותיה להקצאת שטח עישון. בסופו של דבר נפסק לתובע פיצוי של 1,500 שקל ובנוסף, המסעדה חוייבה לשלם הוצאות משפט בגובה 300 שקל. (ת"ק 5156/07 עמירם סבר נ' בולינט בע"מ).

סוף לעישון?

נראה כי סופה של תופעת העישון במקומות ציבוריים עדיין רחוקה. מרבית בעלי המסעדות, הפאבים, בתי הקפה ומקומות אחרים, אינם מקפידים על הוראות החוק, לא טורחים לעשות כל שביכולתם להפסיק את העישון ולמעשה, מזלזלים באנשים שהעישון מפריע להם ושמעוניינים לבלות וליהנות מבלי שעשן סיגריות יאפוף אותם ויזיק לבריאותם.

בהעדר פסיקה אחידה ומנחה באשר לגובה הפיצויים שיש לפסוק בתביעות בשל הפרת חוק העישון, קשה לומר כי בעלי הפאבים והמסעדות יירתעו ויתחילו לאכוף את החוק בצורה מלאה ומוחלטת. הרי מהו קנס של 1,500 שקל לעומת הכנסות מעשרות מבלים מעשנים בערב אחד?

כל שנותר הוא להצטרף לתקוותו של השופט ליפשיץ בפסק הדין בעניין אינג'ויה בר ולקוות, כי בעוד מספר שנים, אירועים כאלה יהיו חריגים ביותר ויתפסו כבלתי מובנים לחלוטין. אמנם המחשבה שזה אכן יקרה נראית כרגע נאיבית מעט, אך בחלוף הזמן ניתן יהיה לבחון אותה הלכה למעשה.