כסף שרוט: הסיפורים ההזויים של בכירי המשק

מנכ"ל רשות המים, אורי שני, הוא מנהל אחראי. הוא אינו מאלה המגלגלים אחריות על הש.ג. לכן, כשעובדי הרשות פתחו בשביתה, שני לקח את זה קשה. מילא, שבמשך חודשיים איש לא טיפל בביוב המוזנח ואפילו לא מדד את גובה הכינרת, ב-1 בינואר קרה דבר חמור בהרבה: מחירי המים היו אמורים לעלות ב-25%, אלא שהעובדים הסוררים הודיעו שלא יבצעו את המשימה. את זה שני לא יכול היה לסבול.

ממש בשעה שבה חברי הוועד התרברבו בתקשורת וסיפרו איך מנעו את גזירת העלאת התעריפים - שני נכנס על בהונותיו, בשקט-בשקט, למשרדים השוממים, מלווה בקומץ מעוזריו הבכירים, ועדכן את המחירים - בעצמו. ממש כך, במו ידיו. אם אין עובדיי לי, אני לי. רק כשהמבצע הושלם, יצאה ההודעה לתקשורת. כמו הפתעת יום הולדת מושלמת. בלי עקיבות בשטח, בלי סרטים במצלמות האבטחה ובלי דרכונים מזוייפים.

הסיפור הזה משאיר אחריו כמה סימני שאלה קטנים. לא רק איך ייראה חשבון המים הבא, אלא גם מה באמת היה שם. שילמנו על ההצגה הזאת הרבה כסף, ובסוף לא ראינו אותה. אני, למשל, הייתי מת לדעת כיצד נראו פניו של שני בשעה שביצע את זממו. האם הם עטו את הארשת המוכרת שלהן, העניינית והעמלנית, או שמא התגנב אליהם חיוך קונדסי קטנטן? משהו כמו פרצופו של ילד שסוחב את השוקולד מתחת לאף של אבא ואמא?

ומה הוא לבש בעת הפעולה? האם הוא חדר למשרדים בלבושו הרשמי או דווקא בטריינינג ונעלי בית? ועוד יותר מסקרן: מה עבר בראשו? האם הוא הוצף באותה תחושת חירות הרפתקנית שחש התרמילאי בדרכו אל הטרק, הסוכן בדרכו לפשיטה ולהבדיל - הקרימינל בדרכו אל השוד? או שלבכירי המשק אין רגשות כאלה?

הרפתקאותיו הקטנות של אורי שני מרשות המים מתגמדות ליד עלילותיו של אורי שני אחר לגמרי, אחד שכבר ניהל חצי מדינה ותמיד ידע לחשוב מחוץ לקופסא. אבל גם אורי שני הזה הופתע ממעללי הטייקון ששכר אותו לזמן קצר כמנהל עסקיו - ונפרד ממנו, כמו מכולם, עם חובות של מיליוני שקלים.  

אין ספק: תופעת הביזאר העונה לשם ארקדי גאידמק היא מהאכזבות הגדולות בתולדות המשק. הכוכב הזוהר שהפציע בשמי הביצה, חילק לחם ושעשועים, הקים מפלגות והיה בדרך להפוך את המדינה לקייטנה הפרטית שלו - התגלה כסוג של בלון נפוח.

מסתבר שהברון רוטשילד חייב כסף לכל העולם ואשתו, מאיש העסקים יוסף טרוים, שתובע ממנו 100 מיליון שקל, ועד השף רונן דברת שעבד על היאכטה שלו ותובע 200 אלף שקל. נחילי מעריציו ומלכחי פינכתו לשעבר אורבים לו בכל פינה. ומתברר גם שהפרנואידים צדקו, שהוא לא הגיע לפרובינציה הנידחת הזאת סתם: בית משפט בצרפת גזר עליו 6 שנים בכלא בעוון סחר אסור בנשק, וגם כאן הוא מואשם בהלבנת הון.

ארקדי חושב אולי שאנחנו מטומטמים, אבל הוא טועה, כמובן. המדינה כולה התארגנה ללמד את הגביר לקח שלא ישכח. משפטים, עיקולים, הוצאה לפועל, הלכה היאכטה, הלך האוטו, הלכה החברה, הלכה הקבוצה, האזיקים והתא כבר מוכנים. מה הוא חושב לעצמו, הקובי-אלכסנדר הרוסי הזה, שאנחנו הנמיביה שלו? הוא מתחכם אתנו? אנחנו נראה לו. רוצה לנסוע לפגישה במוסקבה? תביא ערבות, 2.5 מיליון שקל. אופס: הממזר הפקיד ערבות, נסע ולא חזר. אבל אנחנו לא מוותרים: בית המשפט הגדיל לו את הערבות במיליונים נוספים. כשיחזור, ישלם עוד. והוא יחזור! עובדה, אפילו עורך הדין שלו אמר! ואם לא - זרוענו הארוכה תרדוף אחריו בכל ערבות סיביר. לא, לא, הוא לא יחמוק מאתנו!

פרח לו הבלון, פרח ונעלם. לא נורא, גומה אגייאר, נקנה לך בלון אחר. לא נורא, יוסף טריום, נקנה לך בלום כתום.

ארקדי גאידמק: רוטשילד נגוז ואיננו 

לא כל הטייקונים שנקלעו לקשיים התקפלו וברחו. יש גם אחרים, שהוכיחו שעם קצת דמיון ויצירתיות, אפשר להתמודד ולנצח. כך, למשל, עשה לב לבייב - שהתקשה להחזיר את חובות האג"ח שלו - אבל מצא פתרון.

בדרך כלל, כשעסק נלקע לחובות, מגיעים הנושים לבית המשפט ומבקשים פירוק. אבל לבייב פעל אחרת. הוא הלך לבית המשפט בעצמו, וביקש פירוק. אתם שומעים טוב? הבנאדם ביקש לפרק של החברה של עצמו.

"המשך פעילות החברה כעסק חי נתון בסכנה", הודיעו רואה החשבון והעו"ד של לבייב, "לנוכח אי הוודאות לגבי יכולתה לפרוע את חובות האג"ח. בהיעדר הסדר (עם מחזיקי האג"ח, שיוותרו על הכסף - ת.ג) נחרץ דינה של החברה להדרדר לחדלות פירעון. הדברים ברורים ואינם ניתנים לויכוח".

איזה מזל שהשופטת ורדה אלשייך עשתה את עצמה כאילו היא לא מבינה שלבייב עושה ממנה צחוק. תארו לכם איזו מהומה הייתה כאן, אם ורדה הייתה מקבלת ברצינות את יבבותיו של הטייקון ומפרקת את אפריקה ישראל לחתיכות - כמו שהוא עצמו ביקש.

אבל לא אישה כורדה תחולל בלגן כזה, רק בגלל שטייקון אחד עושה ממנה מטומטמת כדי להשתיק כמה בעלי אג"ח עקשנים. בדיוק להיפך: ורדה'לה שלנו שיחקה בדיוק את התפקיד שלבייב הכתיב לה, החטיפה לו שתי סטירות והעמידה אותו על הרגליים. אל תבכה, לב אמיץ, לחשה לו השופטת, אתה וחזק בריא כמו אריה, וראו זה פלא: לבייב שכח מכל קשייו וקם על רגליו בשאגה לטרוף את מחזיקי האג"ח.

טייקון אחר שהסתבך בחובות ומזלו שיחק לו קצת פחות, הוא אלי רייפמן. רייפמן, מייסד קבוצת אמבלייז, איש בעל חזון ומורה לקבלה מעשית - מצא את עצמו לפתע מאחורי סורג ובריח, מנושל מכל תפקידיו, וכל זה - בגלל שלווה קצת כסף בשוק האפור, מיחזר את החוב בבנק וביקש מהבנקים שיחכו לו קצת.

"לב לבייב ביקש 13 שנים לפריסת חובותיו - וקיבל. אני ביקשתי רק שנה אחת ולא קיבלתי", אמר רייפמן. אך במקום לקבל פריסה - הוא קיבל מעצר. אפליה שכזו.

למה נטפלים לאלי המסכן שלנו? אם תשאלו אותו, הוא יסביר לכם שעורך דין אחד, איתן ארז, לא אוהב את הפרצוף שלו והחליט לרסק אותו לחתיכות. "ארז רודף אותי", הצהיר רייפמן.

רייפמן אציל הנפש אפילו הסכים להביא לארז את שללו - אבל ארז לא נתן. רייפמן חמק ממעצרו באישון לילה ונסע אל האנשים הטובים ששכח אצלם את הכסף. אבל אלמונים רכובים על אופנוע הגיחו פתאום מאיפשהו, ירו על מכוניתו ונמלטו.

רייפמן, שכאמור מבין דבר או שניים בתורת הנסתר, הצהיר כבר שבועיים קודם לכן: "עו"ד ארז שלח אלי עבריינים שאיימו עליי. אני חושש לחיי". בלית ברירה, הוא נאלץ להגיש את צווארו לידי רודפיו.

אבל רייפמן, ממש כאלפרד דרייפוס בשעתו, אינו נכנע. גם אם יכלו כל הקיצין, אמא שלו תישאר לצידו. "יש לי מסר אליך מאמא שלי", הוא אמר לאיתן בבית המשפט: "אנחנו לא נישבר".

חיי הטייקון הפכו קשים מנשוא. אין פלא שרבים מהם כבר אינם מסתפקים ביועצים הקונבנציונליים והחלו לשכור שירותי ייעוץ גם מכוחות עליונים, אותם הכוחות שהצילו את שרי אריסון, למשל. מאות בנקים ברחבי תבל קרסו ונסגרו בשנתיים האחרונות, ואילו בנק הפועלים עדיין משגשג. איך זה? תשאלו את שרי, או שפשוט תקראו בספר שלה.

שום משבר לא יוכל להפיל בנק שבעליו מקבלת הדרכה יומיומית מגורמים שמיימיים. הם, שיושבים שם למעלה ומשגיחים עלינו, סיפרו לה מראש על אסון הצונאמי, על המשבר הכלכלי, וגם על רעידת האדמה בהאיטי, כמובן. עובדה, היא לא השקיעה שם. הם מזהירים אותה מכל צרה ופגע. אפילו מנגיד בנק ישראל סטנלי פישר.

"סטנלי פישר?" אומרת שרי בתיעוב, "אני מעדיפה לא להתייחס לפישר. מעדיפה לדבר על אנרגיה. אנרגיה של אגו וכוחנות, אנרגיה ישנה בתהליך של יציאה. פצע שמגליד כשהמוגלה יוצאת. ג'יפה שיוצאת בצורת מחלות, רעידות אדמה, או, לחילופין, אנשים עם אגו מנופח".

יבוא יום וגם סטנלי המנופח יודה: לא יכולותיו הכלכליות הצילו את המשק מהמשבר הכלכלי, אלא המסרים שקיבל מהחייזרים של שרי. למעשה, הוא כבר הודה בכך בעקיפין. הרי כשהעיף את דני דנקנר מתפקידו כיו"ר בנק הפועלים, הוא התרברב והצהיר: "הבטחנו את יציבות הבנק".

אתם מבינים? תארו לכם איזה אסון היה קורה כאן אם פישר לא היה מפטר את דנקנר והפועלים היה קורס. אבל פישר עצמו, כידוע, מעולם לא הסביר מה הבעיה עם הדנקנר הזה. מה ציפיתם, שהוא יודה שקיבל הדרכה שמיימית? שייכנס מסיבת עיתונאים ויצהיר: החייזרים של שרי הזהירו אותי (באנגלית), ואמרו לי לסלק את דני דנקנר?

שרי אריסון. "מעדיפה לדבר על אנרגיה"

ואם כבר מדברים על כוחות עליונים - אי אפשר בלי אילן בן דב, הבודהיסט שקנה את חברת הסלולר פרטנר. אצל בן דב, לכל דבר יש משמעות. "שום דבר אינו מקרי", התפייט בן דב לאחר חתימת העסקה, "אם היו מביאים אותי מהחלל החיצון לארץ הקודש ושואלים אותי לאן ללכת, הייתי מכוון אותם מיד לפרטנר. אתם מרגישים בבטן את מה שאני מרגיש. זאת החברה שרכשנו. תראו כמה אהבה, כמה נתינה, כמה חוכמה, כמה יושרה. כולם זוכרים את מילות הקמפיין של פרטנר: Free, Love, Together, Enjoy. זה הכל נכון".  

לא רק לאהבה ונתינה יש משמעות בעולמו הקסום של בן דב - אלא גם למספרים. "זה לא מקרי שיש לנו שלושה מיליון לקוחות", הוא אומר. וזה גם לא מקרי, כמובן, שהוא קנה את פרטנר ב-10/10 בשעה 10:00 בדיוק, ממש בזמן שהחברה חגגה 10 שנים להקמתה.

ורק סוד קטן אחד עוד לא גילינו: זמן קצר לאחר הרכישה, פיטרה פרטנר 117 עובדים. מה המשמעות המיסטית של המספר המוזר הזה? מדוע לא נבחר מספר טיפולוגי ויפה כמו 120, למשל? "ל-117 אין משמעות נומרולוגית מיוחדת", אומר הנומרולוג יורם כהן, "1+1+7 זה 9, ו-9 מסמל סגירת מעגל, אבל אני לא חושב שזאת הייתה הכוונה".

ניסינו גם בגימטריה, וגם שם לא מצאנו דבר: פיטורים, למשל, הם בגימטריה דווקא 355; "נדפקתם" מסתכם ב-674; "לממן את הרכישה"=1061; הלוואה=53; חזירות=631; מיסטיקה בגרוש=745; פוזה98; פלצנות=656, חרטא=218. אז מה זה ה-117 הזה, לעזאזל? איפה הרבי רנטגן כשצריך אותו?

קצת הדרכה מיסטית לא הייתה מזיקה גם לגיבור של פרשייה הזוייה נוספת - מנכ"ל בית ההשקעות פסגות, רועי ורמוס. תראו מה זה: שרי חזתה מראש את אסון התאומים, וורמוס לא ידע אפילו מה קורה בחדר ליד, שבו, לפי החשד, ניהלו שניים ממנהלי ההשקעות הבכירים שלו הרצת מניות במשך חודשים שלמים. ככה זה כשאין לך מודיעין חייזרי. מזל שורמוס המבולבל לפחות ידע מה קורה עם הכסף של לבייב.

גם אני, אגב, שוקל לשכור חייזר, או לפחות איזה בבא-רנטגן, כדי שאולי אבין מה לעאזזל, רוצים משני הברנשים החשודים. תלי-תלים הודלפו ונכתבו על החקירה המתוקשרת, אבל אני לא הבנתי מדוע, בעצם, מדובר בהרצת מניות.

האם כל מי שקונה מניות בזול ומוכר אותם ביוקר הוא מריצן שמקומו בקלבוש? ואולי הם בעצם קנו דווקא ביוקר ומכרו בזול? האם הלקוחות הפסידו כסף, או שזה בכלל לא קשור אליהם? ניחוח עז של מלך-עירום עולה באפי. או שמא גם יו"ר רשות ני"ע, זוהר גושן, קיבל מסרים קוסמיים שהורו לו להתלבש דווקא עליהם?

בכלל, בימים טרופים אלה, נדמה שכל רואה חשבון צריך איזה חייזר שיסביר לו מה הולך ואיך, בעצם, תראה החשבונית הבאה שלו. מעלים את המע"מ בשביעית אחוז ורבע, מורידים את המע"מ בשמינית אחוז וחצי, עוזי לנדאו אומר שהחשמל מתייקר, אמנון שפירה אומר שהחשמל יורד, היטל צריכה עודפת, מס בצורת כשאין בצורת, מס סיגריות, מס משקפיים, מס שערות באף.

שיגעת אותנו כבר יא ביבי, חירפנת אותנו יא שטייניץ. העולם מעניק לכם פרס נובל על התקציב הדו-שנתי, אבל אנחנו נגיד תודה אם לא תשנו משהו במשך חצי שעה.  

זה מה שקורה כשלוקחים פילוסוף ועושים ממנו שר אוצר: מבחינה פנגלוסיאנית, זה בכלל לא משנה מה המדיניות הכלכלית, כי המשק הקיים הוא תמיד המשק הטוב ביותר מכל המשקים האפשריים.

מבחינה לוגית, מדיניות מסים קבועה אינה תקפה מכיוון שהיא אינדוקטיבית. לפי האינדוקציה, אם עד עכשיו שילמת 16% מע"מ, זה אומר שגם החודש תשלם ככה, אך זה, כמובן, לא נכון. לכן שטייניץ מעדיף מדיניות מסים דדוקטיבית.

ומבחינה אמפירית, זה לא משנה, כי או שאתה תשלם כמה שיגידו לך, או שתלך לבית סוהר, ואם אתה לא יודע כמה אתה צריך לשלם, תשכור חייזר. ואם בארזים נפלה שלהבת וככה מתנהלת הממשלה, מה הפלא שגם במגזר הפרטי קצת מחורפנים?