יוצאים מעבדות החברות לחירות הבחירה

מעבדות לחירות - זו רוח חג הפסח מאז ומעולם. פריקת כבלי השעבוד מצאה לה הד בכל דור ודור, וכעת אפשר למצוא לה מקבילות כמעט בכל תחום בחיינו, למשל בחיי הצרכנים.

• הצרכן הישראלי מתלונן - אך לא מכיר את זכויותיו  
  

בשנים האחרונות הולך ומסתמן תהליך מבורך במישור הצרכני: אחרי שנים שחברות שונות במשק כבלו אליהן את הצרכנים למשך שנים בשלל שיטות יצירתיות להרע, באה שורת תיקוני חקיקה והתערבות של הרגולטורים, שנועדה לשים קץ להתנהלות הפוגענית הזאת.

אין עסקה נצחית

דומה שהצעד הבולט ביותר במובן זה הוא התיקון לחוק הגנת הצרכן, שנכנס לתוקפו בראשית 2009. התיקון מאפשר לצרכנים להתנתק מעסקות שהן לתקופות מוגדרות ("עסקה לתקופה קצובה") ומעסקות שאין להן תאריך סיום מוגדר ("עסקה לתקופה מתמשכת").

אורית נוקד, כיום סגנית שר התמ"ת, הצליחה אחרי מאבק לא קל להביא לחקיקת אותם סעיפי החוק שניתקו את הקשר שכפו חברות שונות על הצרכנים. אכן, מעבדות לחירות.

אולם, החברות המשיכו להפגין יצירתיות גם לאחר שנותקו הכבלים הגלויים לעין שבעזרתם קשרו אליהן את הצרכנים. אמנם כיום הן לא יכולות לכפות את המשך העסקה על הצרכנים מכיוון שאם לא ינתקו אותם בתוך 3 ימי עסקים - הן תהיינה צפויות לתביעה לפיצוי לדוגמא בסכום של עד 10,000 שקל.

עם זאת, החברות מצאו דרכים שיש בהן לחבל ביכולת ההתנתקות של הצרכנים מהן. דרך אחת המוכרת ללא מעט צרכנים שהודיעו על רצונם לסיים עסקות כאלו, היא דמי יציאה, דמי ביטול או קנס - אלו חלק משלל המונחים בהן משתמשות החברות כדי לחייב את הצרכנים לשלם סכומים גדולים בעקבות התנתקותם משירותיהן.

לפעמים עומד הקנס על יתרת המחיר שהיה הצרכן משלם ממילא אילו המשיך לקבל את השירות, מה שהופך את ההתנתקות לבלתי כדאית עבורו.

אלא שזו אינה גזרה משמיים. המחוקק והרגולטורים יכולים להתערב ולקבוע למשל, שהסכום שישלם צרכן בעת התנתקות לא יעלה על אחוז מסוים מערך העסקה.

לפני שקופצים אבירי השוק החופשי ונזעקים להישבע ביתרונות התחרות שגלומים בו כביכול, יש לזכור שבישראל אין כמעט תחרות אמיתית בשום תחום. עוד חשוב לזכור, שבעבר התערבה המדינה בגובה הסכומים שגבו הבנקים מהצרכנים כעמלת פרעון מוקדם עקב פרעון הלוואות לדיור (משכנתאות) לפני תום המועד המקורי להחזרת ההלוואה. כך שכאשר המדינה רוצה, מתברר שיש פתרונות לא רעים לכשלים הטבועים בשיטה עצמה.

ביטול עסקת שירות מיידית

ברוח התיקון הקודם, ב-15 במרס השנה נכנס לתוקפו תיקון חשוב נוסף. בעבר, כאשר צרכן הזמין שירות באמצעות מכר מרחוק (למשל, התחברות לאינטרנט שבוצעה בשיחת טלפון), והספק הפך את השירות לזמין לצרכן מייד לאחר מכן, לא יכלו הצרכנים להתנתק מן העסקה בלא קנס. כך למעשה, נשללה מצרכנים אלה הזכות לבטל עסקת מכר מרחוק לרכישת שירות תוך 14 ימים, בכפוף למגבלות החוק ולדמי הביטול המרביים הקבועים בו.

החוק תוקן כדי להתמודד עם הקושי הזה, וכיום ניתן לבטל תוך 14 ימים שירות שנרכש במכר מרחוק או בעסקת רוכלות המבוצעת בבית הצרכן או במקום עבודתו (אך לא בבית העסק של הסוחר) גם אם הצרכן כבר החל לקבל אותו. 

במקרה כזה, כל מה שהצרכן צריך לשלם הוא עבור הימים שצרך את השירות בפועל, ואם הייתה כרוכה בשירות זה התקנה כלשהי, יוכל הספק לחייב את הצרכן ב-100 שקל ותו לא. והנה עוד הוכחה לכך שאפשר להגביל את טווח שליחת הידיים לכיסי הצרכנים.

כשכבר אין למי להזמין אמבולנס

צעד נוסף שעשויים גם הם לתרום להחלשת אחיזת הגופים הכלכליים הגדולים בצרכנים, מתבצע בימים אלה: וועדת הכלכלה של הכנסת דנה בהצעת חוק שתסדיר את סוגיית מתן שירותי רפואה דחופה, לקראת הכנתה לקריאה שנייה ושלישית. אם יאושר החוק, תינתן תשובה הולמת לבעיה כאובה בתחום - אנשים קשישים וחולים החותמים על הסכמים כאלו לתקופה ארוכה, כמעט בלי יכולת להתנתק מהם.

לכך נלוו גם תופעות אבסורדיות הזועקות לשמיים - קשישים חויבו להמשיך לשלם עבור שירותים אלו גם כאשר כבר עברו למוסדות סיעודיים שבהם כבר לא היה להם שום צורך בשירותי אמבולנס, רופא וכדומה מבחוץ, או קרובי משפחה שחויבו להמשיך לשלם בגין עסקה של חולים שהלכו לעולמם, אף שכבר לא היה עבור מי להזמין אמבולנס או רופא.

התשובה להתנהלות המחפירה הזאת תתבטא במספר מישורים: בהצעת החוק נקבע, שלפני החתמת צרכן על חוזה לאספקת שירותי רפואה דחופה, החברה תהיה חייבת להעביר אליו "טופס גילוי" ובו פרטי החברה, פירוט השירותים והמכשירים הכלולים בעסקה, מחירה הכולל של העסקה, משך העסקה ומועד סיומה, פרטים על זכותו של הצרכן לבטל את העיסקה ועוד.

רק לאחר שנמסר טופס הגילוי אפשר יהיה לחתום על ההסכם. אולם גם לאחר מכן יוכל הצרכן לבטל את העסקה תוך 30 יום בלא כל דמי ביטול. זאת ועוד: חברת האשראי תוכל לחייב את כרטיסו של הצרכן רק לאחר שעברו 30 יום מיום חתימת החוזה. וחשוב לא פחות, חוזה למתן שירותי רפואה דחופה לא ייחתם לתקופה העולה על שנה.

עקב הניסיון המר בכל האמור בדמי הביטול, הצעת החוק קובעת כי לשר התמ"ת תהיה סמכות לקבוע דמי הביטול מרביים שיוכלו חברות אלה לגבות מן הצרכנים.

קיצור החגיגה בכיסי הצרכנים

ואם כבר בהתערבות המדינה עסקינן, מתברר כי שר התקשורת, משה כחלון, יודע לעשות שימוש לא רע בסמכויותיו כלפי חברות התקשורת למיניהן.

לאחרונה התבשרנו, כי השר מתעתד לקבוע ברשיונות של חברות אלה הוראה שתחייב אותן להעמיד את תקופת ההתקשרות שלהן עם הצרכנים על 18 חודשים בלבד, בכל סוגי העסקות.

באופן זה ניתן יהיה לחייב את הצרכנים שרוכשים חבילות של כבלים, טלפוניה וחיבור לאינטרנט, בתקופה אחידה לגבי כל מרכיבי החבילה, ולכל היותר לשנה וחצי.

צעד דומה נקט שר התקשורת הקודם, אריאל אטיאס, כאשר הורה לחברות הסלולר שלא לכבול את הצרכנים אליהן בעסקות הנמשכות מעל 18 חודשים.

הבעיה היא, שהצרכנים עדיין נכבלים בגין מחירי המכשירים הסלולריים לתשלומים במסלולים של 36 חודשים, ועובדה זו מכשילה אותם לא פעם בניסיונותיהם להתנתק מהחברה או להתנייד. הנה עוד חומר למחשבה לשר כחלון.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות ומנהלת פורום צרכנות ב-ynet