מביסלי ועד פלאפון: מילים שחוברו להן יחדיו

השבוע נחלו חברות האשראי הצלחה: ועדת השרים לחקיקה דחתה בשבועיים את הדיון בהצעת החוק הממשלתית לפתוח לתחרות את שוק הסליקה של כרטיסי האשראי. על פי הצעת החוק, תחויב כל חברת כרטיסי אשראי שמחזיקה לפחות ב-10% מנתח השוק, לסלוק את כל כרטיסי האשראי האחרים. חברה שתסרב לעשות זאת צפויה לקנס של עד 270 אלף שקל.

• מה הקשר בין גורל לאלמוג ופיס? לוטו מונחים
• השביתה - מקור גאווה לשפה העברית
• בלשנות כלכלית: בועת הנדל"ן בראי הלשון
  

חלוצת חברות האשראי הישראליות היא ישראכרט. שמה של חברת ישראכרט הוא הֶלְחֶם, כמו שמותיהן של חברות ישראליות רבות אחרות – למשל אמישראגז, פלאפון, תדיראן, ואלרוב. בהלחם, שתי מילים (או יותר) מצטרפות זו לזו ויוצרות מילה חדשה.

הֶדְבֵּקִים נמצאים בשמות מותגים רבים, כמו ביסלי, יפנאוטו, פרילי, קרמבו ופסטרממיה. במקרה של פסטרממיה, ניתן לראות את השם כצירוף של פסטרמה + מיה ("שלי" באיטלקית), ואז זהו הדבק פשוט. ניתן לפרש את שם המותג גם כשילוב של "פסטרמה" ו"מאמא מיה" – קריאת התפעלות שפירושה באיטלקית "אמא שלי". במקרה הזה, זה יהיה הלחם בסיסים, כלומר בנוסף להדבקת המילים זו לזו, מושמטות אותיות: בדרך כלל החלק הראשון של המילה הראשונה מצטרף לחלק האחרון של המילה השנייה, וחלק מהאותיות שבאמצע מושמטות.

ישראכרט ויורוקרד הן דוגמאות להלחם כזה. כך גם תדיראן – היא צירוף של שתי החברות ההיסטוריות תדיר ו-ראן, אלרוב – הלחם של אלפרד אקירוב, ופלאפון, שהיא גם הלחם של פלא ו-טלפון, וגם דומה בצליל למילה טלפון. בשם אמישראגז הולחמו שלוש מילים – אמריקאי, ישראלי ו-גז – ורק מהאחרונה נשארו כל האותיות. בבית הספר של ילדיי עורכים פעם בשנה פִּשְׁפֵּשׁוּק, ופעם בשנה שוקחתן – וגם כאן יש הלחמים שבהן הושמטה אות אחת.  

באנגלית קוראים להלחם כזה Portmanteau. זוהי מילה צרפתית (porte-manteau), שמשמעותה המקורית היא "נושא מעילים". פּוֹרְטְמַנְטוֹ הוא מין תיק לנשיאת מעילים, שנושאים בו את המעיל במצב מקופל. את המונח הלשוני טבע לואיס קרול בספרו "מבעד למראה ומה אליס ראתה שם" – המשך של אליס (עליסה) בארץ הפלאות. בספר מסביר המפטי דמפטי לאליס את מקור המילה slithy, הלחם של lithe "אקטיבי", ו-slimy. הוא מסביר (תרגום חופשי שלי): "את מבינה, זה כמו נושא מעילים: יש שתי משמעויות מקופלות במילה אחת".

אמנם התופעה נפוצה בעיקר בעברית החדשה, ובמיוחד בסלנג העברי ובתחום המיתוג, אבל היא הייתה קיימת כבר בעברית הקדומה. אחת המילים הפופלריות ביותר ביצירת הלחמים והדבקים בעברית הייתה "אֵי", שמשמעותה המקורית היא "אֵיפֹה". המילה "אֵיפֹה", שאנו משתמשים בה היום, היא הלחם של אֵי + פֹּה. "איפה כאן", בתרגום לעברית חדשה.

בלשון גבוהה יותר, שנוצרה בלשון חז"ל, אומרים הֵיכָן – הלחם של הֵי (=אֵי) + כאן. בין ההלחמים וההדבקים שנוצרו מהמילה אי אפשר למצוא גם את מילות השאלה אֵיזֶה, אֵיזוֹ ו-אֵילוּ. בתנ"ך "איזה" עדיין אינו הדבק, אלא שתי מילים נפרדות, למשל בישעיהו סו:א: "כֹּה, אָמַר יְהוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי". המילה "כיצד" היא הלחם של כְּאֵי-צַד, מילולית – כמו איזה צד.

אחת הבעיות בהלחמים, היא שלעיתים קרובות הם ארוכים כבר בצורת היחיד שלהם, וקשה לגזור מהם צורות רבים נוחות: מדרחובים, רַכַּבְלִים, מחזמרים. בחלק מהמקרים פשוט לא משתמשים בצורת הרבים (מדרחוב), בחלק משתמשים בצורות שונות ממה שהכתיבה האקדמיה (רַכְבָּלִים במקום רַכַּבְלִים), ולפעמים מפרידים את ההלחם כדי לרבות אותו – מחזות זמר. שמות מותגים הם בעצם שמות פרטיים, כלומר אינם מקבלים ריבוי, ולכן הבעיה הזו אינה קיימת בהם.

הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות ומשמשת כמנכ"ל מיזם המרצים מר צים  וחבורתו.