טיול על ארבע: גבעת-עדה, חורשות סביב לה
כמה ממושבות הברון באזור אמנם מוכרות יותר, אבל סיור עם חברו הטוב ביותר בגבעת עדה מציג פינות חמד רבות. סיור בשמורה ירוקה, מפגש עם חתול מפוחד, ורוכבי אופניים מיוזעים
מידע שימושי:
אורך המסלול: כ-5.5 ק"מ.
אופי המסלול: קל. החורש שלאחר כפר גליקסון דורש מעט אוריינטציה, אם כי די בתשומת-לב להוראות ולמפה כדי שלא תאבדו את דרככם.
נקודת התחלה וסיום: המרכז המסחרי ברחוב חי בגבעת-עדה (1). הגעה דרך מעגל-התנועה בכניסה המערבית ליישוב. הכניסה אל מגרש החניה שמאחורי המרכז היא דרך רחוב הזית. בנקודת ההתחלה נמצאת גם תחנת האוטובוס של קווים 32 ו-37 של חברת "נתיב אקספרס", המגיעים לגבעת-עדה מחדרה ומפרדס-חנה בתדירות סימלית.
לצפייה במפת הטיול (באדיבות אתר OpenStreetMap)
גבעת עדה, בצל הירוק (צילומים: אורי תאר)
מתחילת המאה ה-20 עיבדו איכרי זכרון-יעקב את אדמות הכפר מראח אשר נרכשו עבורם על-ידי פקידי הברון רוטשילד,
ובשנת 1909 יושבו במקום שמונה המשפחות הראשונות, ונוסדה גבעת-עדה שנקראה על-שם אשתו של הברון - עדלאידה. דרכו של היישוב היתה קשה, ותושביו נאלצו להתמודד עם מצב בטחוני רעוע ומחסור קבוע במים. רק לאחר הקמת המדינה החל היישוב להתפתח ולקלוט תושבים חדשים, בעיקר עולים.
ב-2003 אוחדו גבעת-עדה ובנימינה ליחידה מוניציפאלית אחת, אולם הראשונה היתה ונותרה הקטנה והפחות מוכרת בין השתיים. מכל צדי היישוב, משתרעים שדות חקלאיים וכרמים, ומדרום לו שוכנים חורש ים-תיכוני ושמורת עצי אלון, מהשרידים האחרונים ליער רחב-הידיים שכיסה פעם את כל השרון.
בית העם בגבעת עדה
המושבה
"התיבה-שנוסעת-מהר" אכן נוסעת מהר, אבל היא בכל-זאת תיבה. ודי קטנה. חמישים דקות על מושב הרכב האחורי מציבות מבחן לא פשוט בפני סבלנותו של חברו הטוב ביותר; וכשהדלת נפתחת סוף-סוף, הכלב מנתר אל מחוץ לרכב, ובמשך כעשר דקות הוא מתמסר לשחרור ולחילוץ עצמות. השחרור התבצע הפעם ברחוב חי בגבעת-עדה, בו צעדנו לכיוון דרום-מערב, והמשיך ברחוב היסמין אליו פנינו ימינה (צפונה). רק כשהגענו לשני שבילים מקבילים המתחילים בפינת רחוב עומר, הכלבלב נרגע מעט.
שני המעברים מוליכים להמשכו של הרחוב, אולם הימני שבהם עובר לאורך שדרת עצים תמירים דרך חצר בית הספר "גבע" (2). כשהגחנו מהמעבר אל המשכו של הרחוב, הבחנו משמאלנו בחומה ששרדה ממבנה החאן (3). זה שימש את איכרי זכרון-יעקב ללינה ארעית, וכשהתיישבו המשפחות הראשונות בגבעת-עדה, שימש המבנה, שנוספה לו קומה שנייה, כבית המגורים היחיד ביישוב. רק ב-1922 נבנו הבתים הראשונים מחוץ לחומת החאן, והיישוב החל להתפתח.
מימין - חומת מבנה החאן. משמאל - ביה"ס גבע
מעט לאחר החאן, הפעם מימין, שוכן בית-הכנסת המרכזי (4) שהיה גם בית-הכנסת הראשון. הרב קוק ביקר במושבה ב-1927 והבטיח לסייע לתושביה בהקמתו. הוא עשה, כמובן, את מה שנהוג וניתן היה לעשות אז, ופנה לעזרת הברונית שנרתמה למשימה, וב-1928 המבנה נחנך. חזית בית-הכנסת פונה צפונה אל רחבה מרוצפת והוא נושא גג רעפים אדום. דלת הכניסה קבועה בפורטיקו הנתמך בארבעה עמודים ונושא גם הוא גג רעפים, ומעליו שני חלונות עגולים גדולים שמגן-דוד קבוע בהם. בקירות המבנה חלונות מלבניים מזכוכית צבועה שמעליהם לונטות תואמות, ותוספת מאוחרת בצידו המערבי שוברת את הסימטריות שלו.
מול בית-הכנסת ניצב "בית העם" (5), מבנה בן שתי קומות שנבנה בפשטות בהשפעת הסגנון הבינלאומי. הבניין הוקם בסוף שנות השלושים כמבנה ביטחון, ושימש כלב המושבה; בו שכנו משרדי הוועד, בית-הספר, אולם אירועים ונשקייה. על הגג הוקמה עמדת תצפית ואיתות, והוא שימש לאימוני ההגנה והפלמ"ח. כיום הקומה השנייה משמשת את המועצה המקומית, ובקומה הראשונה חדר הנצחה וארכיון.
בית הכנסת שהוקם ב-1928
פנינו שמאלה (מערבה) אל רחוב הראשונים, שלאורכו ניצבים חלק מבתיה המוקדמים של המושבה, ובחזיתותיהם שלטי הנצחה המספרים את תולדות המשפחות שהתגוררו בבתים. מהשלטים מצטיירת תמונה קשה של מאבק מתמיד בסביבה העויינת, ואבידות בנפש וברכוש. בפינת רחוב הדקל ניצב מבנה בית-הספר הראשון (6) שהוקם ב-1921 וכיום מוצג בו אוסף של חפצי יודאיקה. פנינו שמאלה (דרומה) אל רחוב הדקל, חלפנו על-פני בניין הספרייה (7) ששימש כבית-העם הראשון, ובחזיתו שני דקלי וושינגטוניה מרשימים. בסוף הרחוב פנינו שמאלה אל רחוב חי וימינה אל רחוב היער (כביש 6522), היוצא מגבעת-עדה ומוביל דרומה אל שמורת-הטבע "אלוני-יצחק".
שמורה קטנה ומטריפה
לאורך הכביש אין מדרכה, אולם לאחר כ-200 מטרים, הבחנו בשלט הירוק של רשות הטבע והגנים, המסמן את הכניסה הצפונית אל השמורה (8). שמורת "אלוני-יצחק" הוכרזה בשנת 1969, והיא משתרעת על-פני שטח של 124 דונם בלבד. אורכה של השמורה מצפון לדרום הוא כ-600 מטרים, ורוחבה נע בין 200 ל-350 מטרים בלבד, כך שקשה ללכת כאן לאיבוד. השמורה, כמו כפר-הנוער שמצידו האחר של הכביש, קרויה על-שמו של יצחק גרינבוים, חבר בית-המחוקקים הפולני ושר-הפנים הראשון של ישראל.
החבר מדגמן ספסל בשמורה
עד מלחמת העולם הראשונה כיסו יערות עצי אלון את השרון, אולם העות'מאנים שנזקקו לחומר בעירה לקטריהם, כרתו את עציהם. בשמורה ריכוז של עצי אלון התבור, לצד עצי לבנה רפואי ועוזרר קוצני, ובחורף מתכסה השטח בפריחת רקפות וכלניות. מיד עם הכניסה אל השמורה, מתפצל השביל לשניים: הימני והרחב מקיף את השמורה, והשמאלי חוצה אותה מצפון לדרום. בחרנו באחרון ולאחר כ-450 מטרים, הגענו אל שביל מעגלי מסומן בעמודי עץ קטנים, שעליהם מצויירים חיצים לבנים. פנינו ימינה (מערבה) וצעדנו בעקבות הסימון עד לפינת ההנצחה לרביטל אוחיון, ושני בניה, מתן ונועם, שנרצחו בשנת 2002 ביישוב מצר (9). פינת ההנצחה הוקמה דווקא במקום זה שכן לכאן אהבו לבוא. השביל המעגלי מוביל בסופו של דבר אל שער הכניסה הראשי אל השמורה (10).
דרך כפר גליקסון
יצאנו שוב אל הכביש ופנינו ימינה (דרומה) לעבר קיבוץ כפר גליקסון. לאחר הליכה של 300 מטרים כבר ניצבנו במעגל-התנועה המרכזי של היישוב, בו ניצבת מחרשה ישנה (11). חצינו את המעגל, והתעקלנו עם הכביש מעט שמאלה, מעט ימינה ושוב מעט ימינה; והגענו אל גן קטן בסוף הכביש, שבו פוזרו עמודים עתיקים ואבני ריחיים בצל עצי זית. מעבר לגן משתרע מגרש-חניה קטן, ממנו נשקף נוף יפה של בקעת-הנדיב ושל השומרון הצפון-מערבי (12). חזרנו חמישים מטרים בכביש, ומול תמרור "אין כניסה" בפתחו של שביל להולכי-רגל המוביל שמאלה (13), פנינו ימינה (מזרחה). צעדנו על הכביש ומשמאלנו הבחנו בבית בן קומה בודדת שבחזיתו גינה מטופחת ומקסימה.
גינה מטופחת בכפר גליקסון
- "אפשר לצלם?" – שאלתי את בעל-הבית שניצב בכניסה לבית.
- "בטח, בטח" – הוא השיב – "אבל שהכלב לא יאכל לי את החתולים".
- "לא יאכל, לא יאכל" – הבטחתי – "אני מחזיק".
קליק, והמשכנו על הכביש עד לבית-הקברות הקטן של הקיבוץ (14). לקראת סופה של גדר בית-הקברות, לאחר סככה גדולה (15), פנינו שמאלה (צפונה) וצעדנו לעבר גדר הקיבוץ, תוך שאנו מתעקלים ימינה, תחילה מזרחה ולאחר מכן לכיוון דרום-מזרח. מאחורי סככה גדולה נוספת שבה ערימות של מה שנראה כמו זבל פרות (16), קבוע בגדר הקיבוץ שער יציאה קטן המוביל אל עולם אחר.
בעקבות הסינגלים
השער הקטן מסמן את תחילתו של יער אלוני יצחק, חורש ים-תיכוני טבעי. שני שבילים מתפצלים מהמקום: האחד במגמת ירידה מוליך ימינה, והאחר במגמת עלייה פונה שמאלה. עלינו עם האחרון, ולאחר שהתעקל שמאלה (צפונה), הבחנו משמאל בגת קטנה בסלע הלבן (17). חברו הטוב ביותר בחן את בורות הגת הרבועים, והמשכנו צפונה בשביל עד למפגש של שלושה שבילים שבמרכזו ניצב עץ בודד (18).
החבר בוחן את הגת מקרוב
פנינו שמאלה (מערבה) מרחק של כחמישים מטרים והגענו אל פילבוקס קטן מבטון מזוין שניצב משמאלנו (19). המבנה אינו עגול אלא מתומן ולו קומה בודדת שבה קבועים חרכי ירי קטנים וחלודים. החורש מסביב מנשל אותו מתצפית, וגם לא ברור על מה צפה אי-פעם. שבנו על עקבותנו אל העץ בודד, והמשכנו ישר (מזרחה) במשולש השבילים. קו מתח גבוה ליווה אותנו משמאל במרחק קבוע של כמאה מטר מצפון לנו. השביל מתעקל מעט ימינה ופוגש בשביל רחב יותר משמאל, אבל אנחנו המשכנו ישר עד לתחילתו של מדרון חשוף מעצים היורד לעבר שדות בקעת הנדיב.
ההליכה ממשולש השבילים עד לכאן מסתכמת בכ-200 מטרים בסך-הכל. בנקודה זו (20) נפתח בפנינו נוף יפיפה של של הבקעה, של כפר קרע מעבר לכביש 6, ועד אום אל-פחם במרחק.
עצרנו למנוחה קצרה, שתינו וכרסמנו כמה ביסקוויטים – הוא את שלו ואני את שלי – וחזרנו על עקבותינו אל השביל הרחב, בו פנינו ימינה וצעדנו צפונה. עברנו מתחת לקו המתח הגבוה והתחלנו לרדת במורד הגבעה החשוף. האזור ידוע בקרב רוכבי אופני-הרים כשטח מצויין לחובבי "סינגלים", ומידי פעם דיווש מולנו רוכב מיוזע ומתנשף במעלה הגבעה, ומשך את תשומת-ליבו של חברו הטוב ביותר. ממש בקצה המדרון, חלפנו מתחת לחוט המסמן את גבול תחום השבת של גבעת-עדה, ויצאנו אל שטח חקלאי ומישורי צר (21).
הנוף הנשקף מתוך החורש
דרך כרמים לקראת סיום
משמאלנו השתרע כרם ובו גפנים שעליהן אדומים, ומימיננו שדה חרוש. פנינו ימינה (מזרחה) בשביל לאורך תחום השבת כשהשדה משמאלנו. לאחר 80 מטרים התחלף השדה בכרם נוסף, ואנחנו פנינו שמאלה לפני הכרם וצעדנו צפונה, עד שהשביל נעשה צר והחל לטפס על הגבעה הטרשית (22), בין שיחים ועצים בודדים. לאחר כ-300 מטרים, מסתיים השביל במעגל-תנועה קטן (23) בסופו של רחוב האלון בשכונת יוספטל בגבעת-עדה. פנינו ימינה (צפונה) וצעדנו עד לסופו של הרחוב, שמאלה אל רחוב האלה, והגענו אל המרכז המסחרי בו התחלנו את הסיור.
לכל הסיורים במדור "כלב והעיר הגדולה "
לפנייה לכתב/ת 
