יבוא אבקת חלב? הוא עוד יעלה לנו מיליארדים

"מרד הקוטג'" שמרעיש את המדינה כבר שבועיים הניב תוצאות: רשתות השיווק הכריזו על הנחות ענק במחיר הזהב הלבן; תנובה ושטראוס נכנסו למגננה; וראש הממשלה נתניהו שלף מכובעו הקסום שפן חדש: הוא הורה לבטל מכסי מגן ולהכניס לישראל מוצרי חלב מאירופה.

החתול מתנובה ישמור על אבקת החלב

החלטת נתניהו פתחה תיבת פנדורה חדשה: הלובי החקלאי וארגוני הרפתנים למינהם הכריזו מלחמה על נתניהו, שר האוצר שטייניץ, וגם על שר התמ"ת שמחון ושרת החקלאות נוקד, חקלאים בעצמם. "רוצים לחסל אותנו", הצהירו הרפתנים, "נחסל את הקריירה שלהם, נשבית רפתות ונשפוך חלב".

הציבור, שעד כה קילל בעיקר את המחלבות ורשתות השיווק, מצא כתובת חדשה לזעמו. "נסתדר בלי החלב שלכם", כתב להם אחד הגולשים; "מאיימים? יש משטרה", כתב אחר; גולש נוסף קרא להם "סחטנים" ו"פרזיטים"; ומישהו המליץ להם "תדחפו את האף לתחת של העגל".

הרפתנים בארץ מוכרים את החלב למחלבות במחיר אחיד, "מחיר המטרה", שנקבע בהסכמים בינם לתנובה. לתנובה אסור לקנות במחיר נמוך יותר והמחלבות האחרות לא יכולות. הרפתנים אינם מפחדים שעם ישראל ירוץ בהמוניו לקנות קוטג' איטלקי ב-11 שקל לגביע או קוטג' גרמני דלוח ב-7 שקלים (פלוס הוצאות יבוא וכשרות). הם חוששים שהמחלבות יתחילו לקנות אבקת חלב (כשרה) מחו"ל במקום את החלב שלהם.

לא ברור אם הכסף שהמחלבות יחסכו בייבוא האבקה ישמש לבלימת עליית המחירים, להעלאת שכר או להגדלת רווחים. מה שבטוח הוא שהרפתנים יפסידו. ייתכן שהמחלבות יחוסלו ושבאופן זמני, דווקא מחיר הסטייקים ירד. סביר יותר שהלובי החקלאי ידפוק על השולחן וידרוש מהממשלה סיוע. ויהיה לו קייס. הממשלות בעולם המערבי שופכות על החקלאים הרבה-הרבה-הרבה כסף. סכומים לא נתפסים של כסף. 

ממשלת ישראל העניקה לחקלאים ב-2010 סיוע בהיקף כולל של 607 מיליון שקל. הסיוע כולל הקצאות מים - מים בהנחה - בכ-214 מיליון שקל וכן פיצוי לנזקי אסונות טבע, סיוע בפיתוח טכנולוגיות חקלאיות וסובסידיות למגדלי ביצים בכ-393 מיליון שקל. בסך הכל, מדובר בכ-0.2% מכלל תקציב המדינה.

וולמארט לא קונה? אובמה יקנה

מחקר של מרכז המידע של הכנסת מצא שישראל מסייעת לחקלאות הרבה פחות מארה"ב, קנדה, יפן, שווויץ, בריטניה, גרמניה, הולנד, דנמרק, אוסטריה, והאיחוד האירופי. המחקר מצא כי כל המדינות הללו הקדישו בשנים 2005-2007 בין 1.5% ל-4% מתקציבן לחקלאים, בזמן שישראל הקדישה 0.3% בלבד. מאז, ישראל המשיכה לקצץ ומדינות המערב המשיכו להגדיל את הסיוע, כחלק ממאבקן במשבר הכלכלי. זאת, למרות שמחקרים מראים שהחקלאות מהווה חלק זעיר - כ-1.5% - מהפעילות הכלכלית במערב, פחות מאשר בישראל. 

התקציב הפדרלי לסיוע לחקלאות בארה"ב הסתכם השנה בכ-146 מיליארד דולר - יותר מ-2% מכלל התקציב. התוצר האמריקני גדול בערך פי 100 מהתוצר הישראלי, כך שאם ממשלת ישראל הייתה יוצאת מדעתה ומחליטה לסייע לחקלאות כמו באמריקה, היה עליה להוציא כ-1.5 מיליארד דולר בשנה - יותר מ-5 מיליארד שקל, פי 7 ממה שהיא מוציאה כיום.

למעלה מ-60 מיליארד דולר מתקציב החקלאות האמריקני מוקדשים לרכישת עודפי ייצור: למוצרים חקלאיים רבים, כולל חלב, יש מחיר מינימום, ומה שהחקלאים לא מצליחים למכור בשוק החופשי, הממשל קונה. רוב העודפים מחולקים חינם או נמכרים בזול לעניים בארה"ב ובמדינות מתפתחות. בנוסף, מעניק הממשל סיוע לחקלאים במצוקה, ציוד בהנחה, פיצוי לנזקי טבע, תמיכה במחקר ופיתוח וסיוע לייצוא.  

נציבות החקלאות של האיחוד האירופי העניקה אשתקד לחקלאים סיוע של כ-96 מיליארד אירו - כ-40% מהתקציב המשותף של האיחוד - לא כולל מאות מיליארדים שמשקיעות המדינות השונות. האיחוד מפצה חקלאים שנאלצים להוריד מחירים ולצמצם מכירות; מסייע ברכישת ציוד לחקלאים באזורים נידחים, בהובלת ירקות וברכישת עודפי בשר וחמאה. 

ממשלת דנמרק והאיחוד מחלקים לחקלאים בדנמרק הקטנה - שהתוצר שלה דומה בגודלו לזה של ישראל - כ-1.3 מיליארד אירו בשנה (כ-6 מיליארד שקל, פי 10 מאשר בישראל). כמיליארד אירו מוקדשים לתוכנית תמיכה במשקים משפחתיים קטנים, והשאר למחקר, ציוד, סיוע ליצואנים וסובסידיות לחיטה ובשר.

החקלאים ההולנדים מקבלים כמיליארד אירו בשנה מהאיחוד ומיליארד נוספים מהממשלה ההולנדית בצורת הטבות מס, ערבויות כספיות, פיצוי נזקי טבע וסובסידיות ישירות לחלב וירקות.

"ממשלת ישראל חושבת שצמצום הסיוע מייעל את החקלאות, אבל הוא עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך", כתבו חוקרי מרכז המידע של הכנסת, גלעד נתן ושרון סופר.

שר האוצר שבכה על חלב שנשפך

ישראל סייעה לחקלאים בנדיבות עד שנות ה-80'. החקלאים (היהודים) קיבלו מהמדינה אדמות (שנלקחו מערבים), המון המון מים, וסובסידיות. המדינה חייבה רשתות שיווק, מאפיות והמחלבות לקנות חלב, חיטה, ביצים וירקות במחיר גבוה ולמכור מוצרי יסוד לצרכן במחיר אחיד ונמוך, ושילמה ליצרנים את ההפרש. כשהתעורר מחסור, הממשלה קנתה אבקת חלב, חיטה ובשר בחו"ל ומכרה אותם ליצרנים בארץ בזול.

הסובסידיות בוטלו בבת אחת ב-1980. שר האוצר דאז, יגאל הורביץ, רצה לעצור את האינפלציה ולצמצם את הגירעון בתקציב. מחיר החלב עלה בבת אחת ב-16%. הורביץ לא ביטל את הפיקוח על מחירי המוצרים, אבל העלה אותו בשיעור חד כדי שחברות המזון לא יקרסו.

"המדינה רעשה", מספר אבשלום דולב, המנכ"ל לשעבר של מועצת החלב. "מכירות מוצרי החלב ירדו בין לילה ב-10%, למרות שלא היה פייסבוק ולא הוכרז חרם. המדינה נתקעה עם עודפים עצומים של חלב, ומכרה אותו בחו"ל. המכירות נשארו נמוכות במשך חודשים, ומאות רפתות קרסו ונסגרו. הרפתנים חוששים שמה שקרה אז יחזור עכשיו שוב". הורביץ לא עמד בלחץ הפוליטי ונאלץ להחזיר חלק מהסובסידיות, אך כמעט כולן בוטלו עד תחילת שנות ה-90'. 

אחרי שהמדינה הפסיקה לסבסד את החלב, המחלבות עשו זאת במקומה. תנובה נמצאה בעבר בבעלות המושבים והקיבוצים שמכרו לה חלב, והמשיכה לקנות אותו מהם במחיר המטרה גם אחרי ביטול הסובסידיות. המחלבות הקטנות יותר, כמו שטראוס, נאלצו ליישר קו עם המחיר היקר של תנובה. תנובה נמכרה ב-2007 לקרן אייפקס ולמאיר שמיר, והרפתנים חששו שהרוכשים יורידו את מחיר החלב ויחסלו את הרפתות. אבל תנובה התחייבה בהסכם המכירה לשמור על מחיר המטרה ל-15 שנה.

בינתיים, ב-1997 וב-2006, הממשלה ביטלה את פיקוח המחירים על רוב מוצרי החלב. "כל הגורמים המקצועיים היו נגד ביטול הפיקוח. רק האוצר דחף", טוען דולב. "התוצאה היא שלא המדינה ולא תנובה עוזרות לחקלאים, אלא הצרכן". 

הולנד: סיוע ב-2 מיליארד אירו

הסיוע לחקלאים בישראל: מכס ועובדים זרים

בשעה שישראל קיצצה בסיוע לחקלאות, מדינות אחרות פתחו את השוק לתחרות והסירו מכסים שהגנו על החקלאים בעבר. ארגון הסחר העולמי (WTO) אוסר על מדינות להגביל את הייבוא. ישראל הצטרפה לארגון ב-1991, אבל ביקשה, וקיבלה, פטורים מיוחדים שאיפשרו לה להמשיך להטיל מכס גבוה על מוצרי חלב וירקות, בטענה שאנחנו מדינה מבודדת, שמתקשה לייצא ולייבא בתנאי שוק. אוסטרליה וניו-זילנד קיבלו פטורים דומים.

מדינה נוספת שמגבילה ייבוא חקלאי היא ארה"ב, שמתעלמת מאמנות הסחר שהיא חתומה עליהם. "לעבוד באמריקה זה סיוט", אומר ישראלי שמשווק שם מזון כשר. "כמעט לכל מוצר חקלאי יש מכסות ייבוא של הממשלה וגם מכסות פרטיות של הרשתות שנותנות פרוטקציה לחברות אמריקאיות. כל הנתחים הטובים שמורים ליצרנים המקומיים". לפי נתוני מכון הייצוא האמריקני, ארה"ב מייבאת פחות מ-1% ממוצרי החלב שהיא צורכת, בעוד שלפי נתוני מועצת החלב, ישראל מייבאת, למרות ההגבלות, כ-20% מהם.

מדינות אירופה עדיין מבצעים לכל מוצר מזון בדיקות בריאותיות, שמגבילות את הייבוא מארצות מתפתחות, אבל פתחו את השוק לייבוא ממדינות מפותחות אחרות. תוצרת חקלאית ישראלית (למעט מיישובים יהודיים בשטחים) נמכרת באירופה כמעט ללא הגבלה.

אחת המדינות האירופיות האחרונות שביטלו את ההגבלות על יבוא מוצרי חלב היא שווייץ, שאינה חברה באיחוד באיחוד ובארגון הסחר, והחלה להוריד מכסים רק ב-2004. מחקר של ארגון הסחר ומשרד החקלאות השוויצרי מצא שמחיר הגבינות הקשות בשוויץ ירד מאז ב-21% והגבינות הלבנות הוזלו ב-15%. בניגוד לשווייץ, מוצרי החלב והירקות בישראל אינם יקרים באופן חריג  - אך ייתכן שתחרות תוריד אותם עוד יותר.

במקביל להורדת המכס, הגדילה שוויץ את התמיכה בחקלאים. המחקר של נתן וסופר מצא שהסיוע לחקלאות השוויצרית גדל מ-1992 ב-13% והגיע ב-2007 ל-4 מיליארד פרנק (כ-16 מיליארד שקל). ישראל, לעומת זאת, מחלקת לחקלאים, במקום כסף, היתרים להעסקת עובדים זרים בשכר נמוך. לפי המחקר של נתן וסופר, כ-35% מכלל העובדים בחקלאות הישראלית הם זרים, לעומת כ-10% בלבד באירופה, למרות ששיעור הזרים הכללי באירופה גבוה בהרבה מאשר בארץ.    

ארה"ב: סיוע ב-150 מיליארד דולר

שוויץ שומרת פרות למלחמה הבאה

אחד הטיעונים הנפוצים נגד סיוע לחקלאים הוא העובדה שהם כבר קיבלו הרבה בעבר: רוב הקיבוצים והמושבים נמצאים על אדמות לאום שהוחכרו להם בחינם ממינהל מקרקעי ישראל ומהקרן הקיימת; הממשלה שפכה על הקיבוצים מיליארדים בהסדרי החובות.

הטיעון הזה נכון גם בחו"ל. רוב החוות בארה"ב נמצאות על קרקע שנגזלה מאינדיאנים ואדמות שוממות, שהממשל מכר למתיישבים לבנים בזול או איפשר להם להתיישב בהן בחינם. הכפרים באירופה היו שייכים פעם לאצילים ששלטו בהם בכוח החרב, והשדות עובדו בידי צמיתים. במהפכה הצרפתית האצילים סולקו והקרקע חולקה לצמיתים; באנגליה, האצילים נשארו בעלי הקרקע גם אחרי שהצמיתים שוחררו; בגרמניה האדמה חולקה בין האצילים והצמיתים. 

במאה ה-20, בעלי הקרקע במערב גילו שהם מחזיקים מכרה זהב: הערים התרחבו, והחקלאים מכרו אדמות לקבלנים שבנו עליהם וילות, קניונים ומפעלים. התהליך הזה נמשך גם היום. עליית השכר במערב גרמה לכך שהחקלאות שם הפסיקה להיות משתלמת, וכדאי יותר למכור את השדות. זאת בדיוק הסיבה שהממשלות המערביות משלמות לחקלאים כל כך הרבה: הפוליטיקאים מבינים שאם לא ישלמו, הכפרים יינטשו והחקלאות תיעלם.

מדוע, בעצם, צריך חקלאות בכל מדינה? כלכלנים, פעילים חברתיים, פוליטיקאים ופרשנים בכל העולם מותחים ביקורת חריפה על הסיוע לחקלאים. הם טוענים שמדובר בבזבוז אדיר של כספי משלם המסים, שמנוגד להגיון של כלכלת השוק, מעלה מחירים, ובעיקר, פוגע בחקלאים העניים בעולם השלישי, שלא מצליחים לייצא למערב ומפסידים שוק גדול ועשיר. הנושא עולה שוב ושוב בוועידות בינלאומיות והפך לבעיה מדינית.

האירופים, מצדם, טוענים שאדמות חקלאיות הן שטח ירוק, ושאם לא יסייעו לחקלאים, הן יהפכו לאתרי בנייה. האיחוד האירופי דואג לייחצ"ן את הסיוע כ"השקעה סביבתית" ולתגמל חקלאים על ביצועים "ירוקים" כמו טיפול נכון בשפכים, שימוש בדשנים ידידותיים וחיסכון במים ואנרגיה. החקלאות מוצגת גם כחלק מהמורשת והמסורת האירופית והסיוע לחקלאים מכונה גם "הגנה תרבותית".

הממשל האמריקאי מציגי את רכישת עודפי המזון כסיוע לעניים וכשמירה על מקומות עבודה אמריקאים. הממסד האמריקאי, ולמרבה הפלא גם הממשלה השוויצרית, טוענים גם ש"אנחנו חייבים לייצר מזון בעצמנו, אחרת נרעב אם תפרוץ מלחמה". 

הטיעון הזה היה נשמע טוב יותר בישראל, אבל הלובי החקלאי בארץ מעדיף לדבר על ציונות, ולרמוז שאם החקלאים היהודים (והעובדים התאילנדים) ינטשו את האדמות בגליל ובנגב, מישהו אחר יפלוש אליהן. תירוצים של קבוצת אינטרסים צרה וסחטנית, או ביטוי לייצר הישרדות בריא?

אדמה, אדמתי?

אתר התעמולה הלאומי הפלסטיני "פלסטין זוכרת" מקדיש עמוד שלם לנושא "כישלון החקלאות הציונית". היהודים, טוען האתר, הרסו את החקלאות הפלסטינית ולא יצרו חקלאות מוצלחת משלהם, וזאת, נטען, בגלל הקשר הרופף והשטחי שלהם לאדמה.

האתר מנופף בכך שהחקלאות מייצרת רק כ-2.5% מהתוצר בישראל, לעומת 7% בלבנון. זוהי השוואה דמגוגית בין מדינה מתועשת למדינה מתפתחת, אבל היא חושפת משהו: במזרח התיכון, מסתבר, יש מי שרואה בחקלאות חיבור עמוק בין אנשים לארצם, ולא רק דרך יקרה לייצר קוטג'. השאלה היא מה אנחנו רואים.