מערב לעראבּה: השורשים יהודיים, האבטיח טעים

בין בקעת סכנין מצפון, הצבועה בירוק הכסוף של כרמי הזיתים, ובין בקעת בית נטופה מדרום, שבה מגדלים את גידולי השדה הטובים בארץ, שוכן הכפר עראבה.

לא בכדי נבחר המיקום הזה על הרכס בין הבקעות הפוריות עוד בתקופת בית ראשון, עת היה במקום ישוב יהודי הנקרא "ערב". שינויים רבים ידע הכפר במרוץ הזמן וההיסטוריה רק תנובת האדמה המשובחת לא השתנתה ונשארה יתרונו הבולט מאז ועד ימינו. האבטיחים הגדלים באדמת בקעת בית נטופה או "בטוף" בערבית, הפכו לסמל לטעם טוב ולאיכות, עד כדי כך שהמועצה המקומית עראבה בחרה את "אבטיח אל בטוף" לסמל המועצה המקומית.

הצד היהודי של ההיסטוריה

במקום שנמצא כיום הכפר שכנה בעבר "ערב", אחת הערים היהודיות הגדולות בגליל. ערב נוסדה בעת העתיקה בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס והתקיימה עד ימי המרד הגדול בסוף תקופת בית שני (מאה ראשונה לספירה) אז החריב את הישוב אספסניוס על אף שהישוב לא השתתף במרד.

לאחר החורבן, בתקופה הרומית, הוקמה ערב מחדש על ידי משפחות כוהנים והיא היתה למרכז לימוד תורה. ר' יוחנן בן זכאי, ר' חנינא בן דוסא ורבי שמעון בר יוחאי הקימו בה ישיבות והתנא ראובן האיצטרובלי התגורר בה. בליבו העתיק של הכפר סמוך לאלה ארץ-ישראלית עבת גזע ועתיקת יומין נמצאים קבריהם של התנא ר' ראובן האיצטרובלי ושל ר' חנינא בן דוסא, שדיבר רבות על חשיבות המעשה על פני הלימוד.

בתקופה הביזנטית התדלדל הישוב היהודי ובמקומו הגיעו תושבים נוצרים. הכנסייה הנמצאת כיום בכפר בנויה על שרידי כנסייה מהתקופה הביזנטית. אחר כך התיישבו במקום צלבנים שהתאסלמו ברובם בסוף התקופה הצלבנית ובנו מסגד שקיים עד היום. ערב היהודית שהפכה לישוב נוצרי שהפך בחלוף השנים לעיירה המוסלמית עראבה, היתה לבירת המחוז בתקופה הממלוכית (המאה ה-13).

היסטוריה יהודית. קבר ראובן האיצטרובלי בעראבה (צילומים: אלה יונגמן)

נקודת הזינוק של ממלכת הגליל

בתחילת המאה ה-18 עלה לבימת ההיסטוריה דהאר אל-עומר, נסיך הגליל שהקים את ממלכת הגליל בין טבריה לעכו. דהאר נולד למשפחה בדואית משבט הזידאנים, שנדדה אל הגליל. לפי המסורת המקומית של עראבה, בנה אביו בית בעראבה שבו נולד דהאר, אך למעשה מקום הולדתו לא ברור ויש כמה מקומות הטוענים לתואר "מקום הולדתו של דהאר".

המסורת המקומית טוענת שלאחר שדהאר בגר, הוא חי במקומות שונים בגליל וחזר אל הכפר כדי לקבל מקלט בגלל שהרג חייל טורקי. השיח' של עראבה עזר לו ותמורת זאת עזר לו דהאר ליישב סכסוך בין גובי המיסים מטעם הוואלי של צידון לבין תושבי עראבה. כנראה שדהאר אל-עומר החל לבנות ולבסס את ממלכתו מעראבה, לאחר שקיבל בה מקלט, קיבל את תפקיד גובה המיסים על עצמו במקומות אחדים באזור והחל לצבור כוח של מנהיג בלתי מעורער.

בכפר עראבה תושבים מסורתיים, חלקם חקלאים, וכמו בכל ישוב מרוחק המוציא לחמו מין האדמה, נרגיש כאן בסגירות ואפילו בחשדנות כלפי הזר, יחד עם זאת בשיטוטיי בסמטאות הכפר מצאתי גם תושבים מסבירי פנים לתייר. אומנם פינות רבות בכפר אינן תיירותיות אבל מי שאוהב את התחושה האותנטית יוכל למצוא כאן את מבוקשו. בגרעין העתיק של הכפר ניתן לראות סמטאות צרות ומפותלות ובתי אבן ישנים שיש בהם יופי עתיק. כאן נמצא המסגד העתיק מהמאה ה-13, ביתו של דהאר אל עומר שאולי נולד בו ואולי רק חי בו, מבנה המועצה, דיוואן אותנטי אליו מגיעים הגברים לשתות קפה - מנהג מסורתי הולך ונעלם, והמרכז למלאכות מסורתיות של נשות עראבה.

נוסדה בעת העתיקה בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס. מבט על עראבה

כפר הרקמה והתחרה

המרכז למלאכות מסורתיות של נשות עראבה נמצא בבית עתיק ששופץ ושומר בסגנונו האופייני, הביצוע של תכנונו הנוכחי בוצע על ידי אלה יונגמן, ארכיטקטית ויוזמת פרויקטים בגליל מטעם ועדה מקצועית של משרד התיירות. בפרויקט התגבשה קבוצת נשים אשר יוצרת רקמות ברוח המסורתית ופותחת את שעריה לתיירות, למפגש, לארוחה ולשיח. את המקום מנהלת עמותת "אפנאן אל-ג'אליל" שבראשה עומדת אנגליקה מאדי, שהגיעה לכאן מגרמניה בעקבות אהבתה לבן המקום שאותו פגשה בעת לימודיה באוניברסיטה.

בכניסה מקבלת אותי אנגליקה. קבלת הפנים נעימה ומזמינה ואומניות הרקמה מרימות ראשן מעיסוקיהן כדי לומר שלום בחיוך. המבנה מאופיין בקווים עתיקים ומחודשים, ונשים מיומנות במלאכת הרקמה והתחרה רוכנות בו אל הבדים ומפליאות ברקמה שאט-אט מכסה את האריג בדוגמאות ססגוניות מרהיבות של "רקמת עראבה".

עראבה היתה בעברה המרכז לרקמה, תחרה וטקסטיל. רקמת עראבה

לא במקרה מצאתי במרכז למלאכות מסורתיות את היכולת המקצועית הזאת, עראבה הייתה בעברה המרכז לרקמה, תחרה וטקסטיל. מכל האזור עלו אל הכפר כדי לקנות מתנובת אדמתו ולהתכבד בנדוניה מעשה ידי אומניות עראבה. כלות הגליל נהגו להגיע לעראבה לפני חתונתן כדי לתפור ולרקום את שמלת הכלולות שלהן וכדי לקנות תחרות, רקמות ובדים כנדוניה.

מי שידה הייתה משגת נהגה לקנות את כל הנדוניה בעראבה ומי שאפשרויותיה היו צנועות יותר קנתה רק את חלקה של הנדוניה בעראבה כי תוצרת הטקסטיל של הכפר הייתה איכותית ויוקרתית ולכן גם יקרה. תהפוכות הזמן ועולם הטקסטיל העכשווי דחקו לפינה את יוקרתו של עראבה, עם הזמן נעלם עולם הטקסטיל מנוף הכפר והרקמה הייתה למלאכה לא חיונית.

הסתכלתי בעניין בידי הנשים שאומנות הרקמה עדיין זורמת בטבעיות בין אצבעותיהן והוקסמתי מהמיזם הזה, שמפיח חיים במלאכה המסורתית ובמבנה היפה שעמד כאן שנים בעליבותו.

לאורך הכביש הראשי של הכפר יש כמה בתי קפה ומסעדות, פה ושם נמכרים אבטיחי אל-בטוף. על אם הדרך ובמרכז הכפר, מול בית הספר, ניתן למצוא בקלות את החומוסיה של אבו סאבר, ששמה הולך לפניה ומכל האזור מגיעים אליה ליהנות מחומוס מעולה. שווה ניגוב.

אנגליקה מאדי, מנהלת עמותת אפנאן אל-ג'אליל, מקבלת אורחים

פאתי הכפר

ואם חשקה נפשכם לצאת אל הטבע וליהנות מהנוף עליכם לצאת אל פאתי הכפר. בשוליו הדרומיים, על הצלע הצפונית של בקעת בית נטופה, נובע מעיין עין נטופה או בשמו הערבי עין נאטף.

זהו מעיין שופע ובריכה בנויה מתחתיו, בעבר היה זה המעיין של הכפר ממנו שאבו מים לתושבים, מאז שנפתח המוביל הארצי ב-1964 נפסקה השאיבה מהמעיין וכיום הוא פינת חמד שממנה נשקף נופה היפה והמשתנה, לפי העונות, של בקעת בית נטופה.

המעין של הכפר ממנו שאבו מים לתושבים. עין נטופה

איך מגיעים? עולים ממרכז הכפר לכביש יודפת-הררית, בצומת פונים שמאלה (מזרחה), 

בעיקול הכביש שאחרי אבטליון פונים ימינה (דרומה) ונוסעים על דרך כורכר עד למעיין. רצוי ברכב שטח

בשוליו הצפוניים של הכפר, מצפון לצומת חילזון תמצאו את חוות הסוסים של פארג'י שאקר באדרנה, זוהי חווה לגידול סוסים ערביים-גזעיים, וגם אם זה לא ממש התחום שאתם מתמצאים בו, זאת הזדמנות לשמוע הסבר מפארג'י ולשטוף את העיניים במנה גדושה של אצילות גזעית.

• הכותבת מורת דרך שכתבה את הספר "ימי הכלולות של ג'ואנה - סיפורים מין הגליל".