רגע לפני ההריסה: מסע בין בתי גבעתיים
מול המבנים הקטנים עם הגגות האדומים, שנבנו לפני 70 שנה והפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף, מופיעים בזה אחר זה שלטים שמבשרים על בואו של מגדל חדש ויוקרתי. הם לא אתרי מורשת, אבל כל אחד מהם טומן בחובו סיפור על ימיה הראשונים של גבעתיים ושל מדינת ישראל כולה. מסע נוסטלגי
תושבי גבעתיים שפשפו את עיניהם בתדהמה: בניין הבטון הלבן שעומד מתחילת שנות ה-50' בפינת הרחובות ויצמן וריינס, עם סמל החתול בחזיתו, הוקף פתאום בגדר אלומיניום לבנה ובבולדוזרים של חברת הבנייה ס. אלון שנגסו בו מכל עבר והחלו לכתוש אותו לחתיכות. אולפני גבע המיתולוגיים הפכו לאתר בנייה, שעליו יקום מגדל יוקרתי בן 11 קומות.
אולפני גבע, שהקולנוענים יוסף נבון ויצחק אגדתי הקימו ב-1949, היו חברת ההפקות המובילה בישראל ליומני חדשות - מהדורות חדשות שהוקרנו בקולנוע בין הסרטים, לפני שהייתה כאן טלוויזיה. למי שחי בארץ בשנות ה-50' וה-60', "יומני גבע" היו סמל והרס המבנה הוא סוף עידן.
אבל האולפנים הללו ממש לא לבד. גבעתיים, כמו מקומות נוספים, נכנסה סוף סוף לתנופת בנייה, ומכל עבר צצים בה מגדלים נוצצים חדשים; בולדוזרים שועטים בכל סימטה, מנתצים ומחריבים את הבתים הקטנים, הישנים, ומשטחים את הגינות הפורחות לשדות כורכר עירומים. רוב הבתים אדומי הגגות, שנבנו בשנות ה-30 וה-40 כשגבעתיים הייתה "מושבת פועלים" כבר לא קיימים, ובמקומם עומדים מגדלים או אתרי בנייה.
הבתים הללו אינם פלאי תבל ואינם אתרי מורשת לאומית. במציאות של מצוקת דיור קשה אין היגיון כלכלי, חברתי או סביבתי לשמר אותם. אבל יש סיבה טובה להיזכר בהם לרגע לפני שהם נזרקים לאתר פסולת הבנייה של ההיסטוריה: כל אחד מהם היה בית ועולמו של מישהו שנים ארוכות; כל אחד מהם מספר סיפור היסטורי קטנטן.
המעיין 34: בין הבאר השכונתית לרפת המופגזת
הבית שמעל לטרסה בפינת הרחובות המעיין והכנסת הוקם בשנות ה-30', והיה מהבתים הראשונים שהוקמו בגבעתיים מחוץ לשכונה הראשונה, שכונת בורוכוב. את הבית הקימה משפחה שעלתה מגרמניה, שקיבלה מהקרן הקיימת לישראל קרקע שנרכשה עבורה מה"אפנדים" הפלסטינים ממשפחת במיה.
בשנים הראשונות הם גרו שם לבד ובלא שכנים, בין עצי דומים, שדות אספסת ותורמוס, מיקשות מלונים ושטחי מרעה לפרות, מול באר מים שנמצאה במקום שבו שוכנים כיום מכבי האש. הם עבדו בתל-אביב, אבל ליד הבית הם הקימו רפת שסיפקה להם מזון והשלמת הכנסה.
בהתחלה היה שם צריף עץ קטן של חדר אחד ושאבו את המים בדליים מהבאר; אחר כך שידרגו את הבית למה שנקרא אז "ווילה" - בית בטון של שני חדרים ומטבח, עם גג רעפים וחצר סגורה, צנרת וצריף שירותים בחצר. בינתיים הגיעו מתיישבים נוספים שהקימו בסמוך בתים נוספים, נסללו שני הרחובות וה"בית הקטן בערבה" הפך לבית עירוני.
לזוג הייקים, מספרים ותיקי גבעתיים, היו בת גדולה, שלמדה בבית ספר לאחיות, ובן קטן. "הבן למד אתי בבית הספר והיינו מיודדים", מספר אריה ילוב, מוותיקי גבעתיים שגדל לא רחוק משם, ברחוב ארלוזורוב, "הוא היה ספורטאי, אהב לטייל ברגל, היה בשומר הצעיר. התגייס, כמו כולם, למלחמת השחרור, ונהרג. אחרי המלחמה הם מכרו את הבית ועזבו את השכונה".
את המשפחה הייקית (ששמה שמור במערכת) החליפה משפחת עץ-הדר, שהגיעה לגבעתיים מירושלים, שם התגוררה כמה דורות. האב, אברהם, היה מגדל יוני דואר, והאם, תמר, הייתה מורה ומחברת ספרי לימוד למתימטיקה. אברהם שימש במלחמה כאחד ממפקדי ההגנה בירושלים; תמר והילדים ברחו לתל אביב. הם התגלגלו איכשהו לגבעתיים, ובזמן המלחמה והתוהו-ובוהו שאחריה התגוררו, יחד עם משפחות אחרות, בבית הספר "כצנלסון" שנבנה ב-1949 בצדו השני של הרחוב. כשאברהם השתחרר, הם קנו את הבית ועברו לגור בו.
"גרנו בבית הספר כי לא היה לנו איפה לגור", מספר דן עץ-הדר, בנם של תמר ואברהם, "לא היה לי מושג שאחר כך אעבור לגור בבית ממול. אחד הזכרונות המצמררים שלי מהמלחמה הוא שהייתה הפצצה מצרית, ופגז נפל על הרפת שליד הבית והרג את אחת הפרות".
"אבא שלי גר בבית עד מותו", מספר דן, "אמא שלי עברה לבית אבות אבל שמרה את הבית הריק לעצמה והמשיכה לבקר בו. היא הייתה קשורה אליו. אני, לעומת זאת, אמרתי לעצמי בכל פעם שעברתי שם: אני לא ארצה לחזור". אחרי מותה, ב-2009, הם מכרו את הבית לקבוצת רכישה של חברת אור סיטי נדל"ן, שבונה בו כיום מגדל יוקרתי.
הכנסת 5: בית קטן בערבה
את הבית עם החצר הענקית והמוצלת הקימו ב-1934 זאב אלטמן, נהג אגד, עם אשתו, אמו ובתו שעלו אתו ארצה ממזרח אירופה. כמו הבית ברחוב המעיין ובתים נוספים בגבעתיים באותה תקופה, הוא עמד בודד ללא שכנים, ליד דרך הכורכר שהובילה בין השכונה הראשונה בגבעתיים, בורוכוב, שהוקמה ב-1922, לשכונת ארלוזורוב שהוקמה בשנות ה-30'. האלטמנים גרו בבית בטון קטן ואמו של זאב גרה לידם בצריף עץ. בחצר, שהשתרעה על 1,200 מטר, גדלו עצי פרי, עגבניות ומלפפונים, כלבים ותרנגולות. הם נשארו שם במשך עשרות שנים.
"האלטמנים היו בין הראשונים בגבעתיים שבנו 'וילות'", מספר ילוב, "הם גרו שם לבד, מסביב לא היה כלום. השכן הראשון שלהם היה בירנבוים, עסקן מההסתדרות, שבנה 'וילה' 100 מטר מהבית שלהם".
לגבעתיים של פעם יש תדמית חלוצית וסוציאליסטית, אבל מסיפורי הוותיקים מסתבר שגם אז היו פערים בין התושבים. "האלטמנים היו אנשים סגורים ששמרו על הפרטיות שלהם", מספר מיכאל שכטמן, מוותיקי גבעתיים שגדל בשכונת ארלוזורוב, "אנחנו, שהיינו ילדים של בעלי מלאכה עצמאים וגרנו בצריפים, היינו בעיניהם סמרטוטרים, ולא התקרבנו לשם".
ב-1936 קם מול ביתם של האלטמנים בית ספר "המקביל" - כיום "גורדון" - ששימש את ילדי שכונת ארלוזורוב. "בשכונת בורוכוב היה בית ספר, אבל שם גרו ה'מייפלאוור', הפועלים המאוגדים, והם לא רצו אותנו שם. אז לנו הקימו בית ספר משלנו. בגלל שהוא היה מול האלטמנים, גם הבת שלהם למדה אתנו שם".
משפחת אלטמן מכרה את הבית לזוג מבוגר שהוריש אותו לחמשת ילדיו. היורשים לא השכירו את הבית והוא עמד ריק במשך יותר מעשור, עד שנמכר לבסוף, ב-2007, לקבוצת הנדל"ן רותם שני, שהרסה אותו והקימה מגדל בן חמש קומות.
"הבתים פעם לא היו יקרים כמו היום, אז חלק מהיורשים לא מכרו את הבתים כשההורים שלהם מתו והם עמדו ריקים", אומר ילוב, "היום כולם נמכרים ונהרסים".
רחוב ארלוזורוב: שכונת הצריפים של הנגרים
רחוב ארלוזורוב נבנה בשנות ה-30 כרחוב היחיד בשכונה שנשאה את שמו והייתה מיועדת להיות "שכונת פועלים" - פרוור של תל אביב שתושביו יעבדו בעיר הגדולה. המתווך יהודה בית הלחמי קנה את כל שטח הרחוב מערבים, ומכר לכל אחת מ-40 המשפחות היהודיות שהתיישבו שם חלקת קרקע פרטית שעליה הוקמו צריף, גינת ירקות קטנה ולול תרנגולות. "לא היה שום תכנון", מספר ילוב, "כל אחד התיישב איפה שבא לו. את הבתים הראשונים בנו בחלק העליון של הרחוב, כי שם היה קריר יותר וקרוב יותר לבאר שממנה הבאנו את המים בפיילות".
"בשנים הראשונות, כשאנחנו היינו ילדים, היינו קצת כמו בגטו", מספר שכטמן, "בתוך השטח שהיום הוא רחוב ארלוזורוב הסתובבנו חופשי-חופשי כי לא היו כבישים ומכוניות, אבל כל העולם מסביב היה מחוץ לתחום. כי השדות מכל הצדדים היו של הערבים".
"בהתחלה היחסים אתם היו טובים. כשהייתי בן שנתיים יצאתי מהשכונה והלכתי לאיבוד, והערבים החזירו אותי הביתה. אחר כך התחילו המאורעות (המרד הערבי של שנות ה-30', ת.ג) והערבים נעשו מסוכנים. אחר כך, בשנות ה-40', קק"ל קנתה את האדמות שמסביב לרחוב, הערבים הסתלקו והפכנו לאנשים חופשיים. אנשים חדשים הגיעו ובנו בית פה ובית שם, סללו את הכבישים, ההורים התחילו לנסוע לעבודה באוטובוס, הצריפים הפכו לווילות ולאט לאט גילינו שאנחנו גרים בעיר".
"המשפחה שלי הייתה הראשונה ברחוב שבנתה 'וילה' מבלוקים", מתגאה ילוב. שכטמן מתקן אותו: "מה פתאום? פנקס היה הראשון". ילוב: "מה אתה מקשקש? אתה עוד היית קטן, אתה לא יודע".
אותו פנקס התגורר כל חייו בבית ששוכן עד היום ברחוב ארלוזורוב 4. הוא חי עד גיל 100, ועבד עד גיל 90 בבור סיד שחפר בחצר. "הייתה לו עגלה עם חמור", מספר שכטמן, "במלחמת השחרור הוא קיבל צו גיוס וכתבו לו להביא גם אותם. לידו, בארלוזורוב 6, הייתה משפחה עם מאפיה. אני אהבתי את הלחם שלהם, אבל בעירייה לא אהבו את העניין ושלחו להם כל הזמן צווי פינוי. בסוף הוא נכנס לכלא". הבית עדיין קיים, והמאפייה המושבתת עדיין נמצאת בחצר.
רוב הבתים הישנים ברחוב נהרסו מזמן: חלקם הפכו בשנות ה-50 וה-60' לבתים משותפים, ואחרים, בשנות ה-80' וה-90' - לצמודי קרקע ולמגדלים. "ב-1984 עשו פורצלציה והשכונה הפכה להיות יוקרתית", אומר שכטמן. בין הבתים המעטים שניצלו נמצאים בית הכנסת וכמה בתים נוספים שהוסבו לגני ילדים, שחלקם נהרסו במסגרת השינויים של השנה האחרונה.
מבנה ישן נוסף שעדיין קיים, אך ייהרס בקרוב, הוא קומפלקס של צריפים זעירים ברחוב ארלוזורוב 14. הקומפלקס ניצל בשל מחלוקת משפטית בין הבעלים, צבי דגני, לעירייה, שרוצה להפקיע אותו ולסלול במקומו שביל אופניים. דגני משכיר אותו לדייר הנוכחי, נגר ומכוון פסנתרים שהפך אותו לזולה קסומה של סדנאות עבודה, חדרי נגינה וחצרות מוצלות. "אני נשאר פה עד שיהרסו", הוא אומר.
ויצמן פינת ברדיצ'בסקי: פרות ותרנגולות בלב העיר
שלושת הבתים הקטנים הללו סימלו עבור תושבים רבים את גבעתיים הישנה, שבה גברים בסרבלים ונשים בקוקו וסרפן עבדו במלאכת כפיים. רחוב ויצמן הוא רחוב ראשי, שמאוכלס בבנייני עמודים גדולים מבטון שמשמשים כמרכזים מסחריים. אבל שלושת הבתים נשארו כפי שהם 70 שנה. בבית הצמוד לרחוב ויצמן גר משנות ה-40' ועד שנות ה-90' זוג אחד - אליהו ושרה פלוטינצקי - שבנו אותו בעצמם.
שלושת הבתים אוחדו לחלקה אחת, בהסכמת הדיירים, והעירייה תכננה להרוס אותם אחרי מותם של הדיירים כדי להפוך אותם למגדל, אבל בגלל התנגדויות לתוכנית הבנייה, היא התעכבה. הבית של משפחת פלוטינצקי עמד מת לאחר מותה של שרה, הגינה הוזנחה, והשיחים בחצר גדלו פרא והתפשטו לכל עבר מעל למדרכות הסמוכות - ניגוד מוזר לסביבה האורבנית הרועשת.
הבית, ושני הבתים הצמודים לו שהוקמו גם הם בתחילת שנות ה-40', היו גם הם בהתחלה מבודדים ומוקפים בשדות. "היו ארבעה צריפים", מספר ילוב, "באחד גרה משפחת ריבקין, שהיו להם רפת ומחלבה, בשני מוסיוב ובשלישי פלוטינצקי. שם, בהמשך גר פייבוש, האינטסלטור. הבן שלו, אלכס, למד אתי בתיכון המקצועי. הוא היה יקה ובגלל זה הוא התלבש כמו בן אדם ודיבר בנימוס, אז הוא היה שונה מכל שאר האנשים אז: כולנו היינו ארחי-פרחי".
עיריית גבעתיים עשתה לבית כבוד ושכרה את הצייר רמי מאירי, שעיטר את קירותיו בציורי הפרות והתרנגולות לכבוד יום ההולדת ה-75 של העיר, בשנת 2004. אבל המחווה לא הצילה את שלושת הבתים: לפני כחודש הגיעו הבולדוזרים ומחקו אותם, ובימים אלה מוקם במקומם פרוייקט נדל"ני בשם "לב העיר".
"הבתים האלה והאנשים שגרו בהם הם עולם הולך ונעלם", אומר משה כץ, פנסיונר של עיריית גבעתיים האחראי מטעם העירייה על התיעוד ההיסטורי של העיר ומנהל, יחד עם עמותת ותיקי שכונת בורוכוב, את המוזיאון הפתוח לתולדות העיר.
"אנחנו עשינו עבודה רצינית לתיעוד תולדות גבעתיים: סרטים, תצוגות וסיורים מודרכים", אומר כץ, "אבל הרוב מתמקד בשכונת בורוכוב, בגלל שהיא השכונה הראשונה והכי יוקרתית ומפורסמת. והאמת היא שקרו הרבה דברים מחוץ לשכונה הזאת. כל בית הוא חלק מההיסטוריה וצריך להנציח אותו".
לפנייה לכתב/ת 
