פרו ורבו: טרקים בהרי האנדים עם שלושה ילדים
"החלום שלנו היה לעזוב הכול מאחורינו, להתנתק מהמציאות היבשה והשוחקת, ולעשות משהו אחר עם הילדים". זוג הורים, שלושה ילדים והרבה תרמילים חזרו מפרו כדי לספר את הסיפור
>>>> כל המסלולים והאטרקציות בסוכות
זהו, היום הגדול הגיע – כל תכולת ביתנו וחיינו ארוזים בארגזים ומאופסנים. השכרנו את הבית למשפחה אחרת, חילקנו משימות בין בני המשפחה המורחבת - זכות חתימה בחשבונות הבנק, ייפוי כוח לטפל בבית וכו'. גם התרמילים שלנו כבר ארוזים, קיבלנו את כל החיסונים הנדרשים – ויצאנו לדרך, להרפתקה – טיול תרמילאים של כשנה בדרום אמריקה; אנחנו ושלושת ילדינו בני עשר וחצי, שבע וחצי וארבע וחצי.
עוד על נסיעות משפחתיות בערוץ התיירות:
- ניו יורק עם הילדים: טיפים מאחת ששרדה - ונהנתה
יצאנו לנמל התעופה, ובעצם זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי רגע להתרווח אחרי תקופה מאוד לחוצה של סידורים,
התארגנויות, אריזות בלתי נגמרות, פרידות ואירועים. די התרגשתי, ולא מפני שזו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים מהארץ עם הילדים, אלא שזו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים אתם כתרמילאים, ועוד לאמריקה הדרומית. הזכרתי לעצמי שאנחנו עומדים בפני שנה מופלאה, שנה שבה נגשים את החלום הגדול שלנו, שמלווה אותנו שנים רבות, והוא חלום מיוחד, אחר.
החלום שלנו, ילדותי במידת מה, היה לעזוב הכול מאחורינו, לשבור את השגרה, להתנתק מהמציאות היבשה והשוחקת, לנתק את כבלי העבודה, הקריירה והרוטינות המשמימות, להפסיק לקטר על כך שאין מה לראות במרקע המרצד ושכל תכניות הטלוויזיה ריקניות, להתרחק מביבי ומטיבי ומכל שאר הבעיות והפוליטיקה, ולעשות משהו אחר עם הילדים.
הספק לא הפסיק לנקר
רצינו לטייל כמו פעם, כשהיינו צעירים ורווקים – עם תרמיל על הגב, לנסוע באוטובוסים, רכבות ומוניות מקומיות, להיטמע בקהל, לפגוש אנשים שונים, להכיר תרבויות זרות, מרתקות, ולו לשנה אחת בלבד. גאווה הזדחלה ללבי על ההחלטה לצאת לדרך, ובכל זאת גם הגאווה וגם ההתרגשות מהצפוי לנו לא נטרלו לגמרי את הספק באשר לנכונות ההחלטה שלא הפסיק לנקר בי.
מיהרתי לגרש את הספק. אנחנו טסים ללימה בירת פרו, וכבר דאגנו להזמין את הלילה הראשון ואפילו הגדלנו לעשות והזמנו נהג מונית שאפשר לסמוך עליו שימתין לנו בנמל התעופה. איזה מזל שבתפקידי הקודם בהיי-טק יצרתי קשרים טובים עם חברים בכל העולם. כך ידעתי שלא משנה מה יקרה – יש מישהו מקומי שאוכל להיעזר בו כמעט בכל מדינה שבה נהיה.
14 שעות טיסה מישראל לסאו פאולו, ברזיל, עוד שעתיים המתנה, ולקינוח חמש שעות טיסה ללימה - חלפו להן עם הנחיתה. אמנם עייפים, אבל בהחלט מרוצים. הילדים נהנו בשתי הטיסות מסרטים טובים, קראו קצת בספרים וישנו בשאר הזמן – בקיצור, לא נרשמו אירועים מיוחדים.
עוד באותו היום, מסמורטטים מעייפות יצאנו באדיבות חברי המקומי לסיור לילי בלימה ולארוחה במסעדה טובה. אלמלא ידעתי שאני בלימה ואלמלא היו השלטים בספרדית, בהחלט יכולתי להרגיש שאנחנו בתל אביב – טיילת יפה לאורך החוף, מסעדות הומות אדם עם תורי המתנה בחוץ, ויפים ויפות ברחובות. המסעדה הנבחרת הייתה מעוצבת בטוב טעם ובעידון, והאוכל הורכב ברובו ממאכלים פרואניים טיפוסיים שעברו שדרוג: מאכלים כמו שפודים ומוקפץ פרואני מוגשים בצורה אסתטית, עשויים בקפידה וטעימים להפליא. הילדים התלהבו ממשקה סגול מיוחד הנקרא צ'יצ'ה מורדה. זהו משקה העשוי מתירס סגול שבושל ארוכות עם כל מיני תבלינים.
קדימה, יוצאים להכיר את לימה
עם שלושה ילדים שלא שרדו את סופה של הארוחה ונרדמו ליד השולחן (או בעצם על השולחן), חזרנו לחדרנו הקט באכסניה – לילה ראשון במיטות קומתיים. אין כמו חדר עם מיטות קומתיים כדי להבהיר לנו שהפעם זו לא חופשה חפוזה של שבוע או שבועיים – הפעם זה טיול מסוג אחר.
ובכל זאת, קשה להשתחרר כל כך מהר מהרגלים, אז גם בבוקר המחרת לא לקחנו את הזמן להסתלבט ולא לעשות כלום, ומיד אחרי ארוחת הבוקר יצאנו להכיר את מרכז לימה.
כדי לתאר את היום שלנו, אצטט את מה שכתבה בסוף היום בתנו הבכורה בבלוג שלנו: "נסענו במונית לכיכר פלסה דל ארמס, שם נמצא ארמון הנשיא, וצפינו בטקס החלפת משמרות מלווה במוסיקה. השומרים הלכו בצורה מצחיקה, כיוון שהלכו כמו רובוטים והרימו את רגליהם גבוה באוויר". כמעט אפשר לחשוב שאנחנו בלונדון – ללמדכם שה"שד" שנקרא פרו לא כל כך מפחיד.
בתוך מתחם האכסניה הרגישו הילדים כמו בבית, בעצם יותר טוב מאשר בבית – היו שם צעירים ישראלים שהתעניינו בהם ושיחקו אתם בהנאה רבה. באכסניה היו כל משחקי החלומות שאין להם בבית – שולחן ביליארד, סוני פלייסטשיין וחצר עם ערסלים. הם היו כל כך מבסוטים מהעניין, עד שבחרו להישאר שעה לבד באכסניה, מלווים בכמה בנות שזה עתה סיימו את שירותן הצבאי. אנחנו, ההורים, יצאנו לסופרמרקט הקרוב להכיר את מה שיש לפרו להציע, ולהצטייד במזון.
אחרי יומיים וחצי בחממה של האכסניה בלימה יצאנו ל"טבילת אש" ראשונה לדרכנו התרמילאית הלא מתוכננת. יצאנו בפעם הראשונה לנסיעה לילית של שמונה שעות להוארז (Huaraz), בירת הטרקים של פרו. החלטנו לבחור את האוטובוס המשובח ביותר והבטוח ביותר, וכמובן היקר ביותר. עם זאת, שם בהוארז לא חיכה לנו דבר: לא הוסטל, לא נהג מונית, לא סוכנות טיולים.
התוכנית הייתה לצאת לטרק בהרי האנדים שמסביב להוארז – בלי ספק מבחן לא פשוט ליכולות שלנו, ואני מניחה שישפיע רבות על המשך הטיול.
אוטובוס מפנק בדרך לטרק
המזל האיר לנו פנים, ועל אף שלא קנינו לבן הקטן כרטיס נסיעה (לא, לא ניסינו לתחמן את המערכת. בפרו – ילדים מתחת לגיל חמש אינם חייבים בכרטיס, אבל הם גם לא מקבלים מושב) היה מושב פנוי, ולפיכך כל אחד מאתנו יכול היה להתרווח ולהירדם. רמת האוטובוס והשירותים הפתיעה אותנו לטובה לאורך כל הדרך. זה התחיל כבר בתהליך ה"צ'ק אין", מסירת התיקים ותיוגם. לאחר מכן עלה עובד של חברת האוטובוסים וצילם במצלמת וידאו את כל הנוסעים, כדי להבטיח זיהוי אם חלילה יקרה משהו.
הדיילת באוטובוס הפעילה סרטון הסבר על הנסיעה, המושבים היו נוחים מאוד, כל אחד קיבל שמיכה וכרית, ואפילו ארוחת ערב חולקה לנו, והילדים נהנו לצפות בסרט שהוקרן כבר בתחילת הנסיעה. כשהגענו להוארז היה עדיין חושך בחוץ וקר מאוד. קרני השמש הראשונות הציצו להן מבעד להרים שמסביב. מצוידים בשם של הוסטל מומלץ, נאספנו על ידי בחור שהסיע אותנו להוסטל ללא תשלום.
מפת אזור הווארז
למרות החשש, ועל אף המשפט הידוע "אין ארוחות חינם", הבנו מהר מאוד שזו כנראה הדרך היחידה לנסוע בעיר ולחפש הוסטל. מקסימום, חשבנו, נגלה בסוף הנסיעה שהוא בעצם רוצה כסף עבור ההסעה, כמו מונית. אבל לא רק שהוא לא ביקש כסף, הוא אפילו התרוצץ אתנו בין כמה הוסטלים (חלק מלאים, לחלק לא היה חדר שיכול להכיל את כולנו) עד שמצאנו חדר לטעמנו. יותר מאוחר הוא חזר – הפעם הוא הציע לנו טיולים דרך סוכנות הנסיעות שהוא ובן דודו מחזיקים בעיר.
עכשיו כבר היה ברור לנו מהי מטרת שירות ההסעות. החלטנו לצאת עם הסוכנות שלהם לטיול יומי לקרחון שנמצא לא רחוק. המחשבה שלנו הייתה שאת היום נעביר בטיול חד-יומי, ולמחרת נתחיל לעשות בירורים והתארגנויות לקראת טרק ארוך יותר. לכן, פחות משלוש שעות מהרגע ש"נחתנו" בהוארז, ישבנו במיניבוס עם עוד לא מעט תיירים אחרים, בעיקר פרואנים מלימה שהגיעו לסוף שבוע בהוארז. כן גם בפרו העירונים יוצאים לסוף שבוע בצימרים בצפון.
אוכלים בוקר או צהריים? תמיד יהיה מרק
השעה הייתה כבר כמעט 11:00 כשעצרנו, אחרי נסיעה של כשעה בהרים, לארוחת בוקר. ואולי היתה זו ארוחת צהריים? בפרו, מתברר, קצת קשה לדעת את ההבדל, כי בין אם זו ארוחת בוקר ובין אם זו ארוחת צהריים – הכוכב העיקרי בתפריט הוא מרק. זה מלא בכל טוב,
לרבות עוף, בשר, ירקות וכל מיני קטניות. המדריך הסביר שהוא ממליץ בחום לאכול מהמרק כדי להתחמם, ובעיקר כדי שהגוף יוכל להתמודד טוב יותר עם הגובה. היינו כבר בערך ברום של 4,000 מ'.
המדריך המליץ, ואנחנו, הממושמעים – אוכלים מהמרק. אפילו הבן הקטן, שהוא די בררן, שהבין שאין הרבה אלטרנטיבות, אכל מעט מן המרק. ביציאה מהמסעדונת הזאת, כבר חיכו לנו הרוכלות, והמדריך הסביר שזו תחנת חובה. הן מוכרות עלי קוקה וסוכריות חמוצות. את עלי הקוקה הוא המליץ ללעוס כבר עכשיו, כי זו תרופה בדוקה להתמודדות עם הגובה. והסוכריות על שום מה? פשוט כי העלים מרים, אז מומלץ ללעוס אותם עם הסוכריות, כדי שהטעם יהיה טוב יותר. הילדים שמחו לסוכריות, אבל לא ששו ללעוס את העלים. ובכל זאת, הם נכנסו להרפתקה, ויחד אתנו לעסו.
העלים היו מרירים, קשים ויבשים, ומאוד לא טעימים, אבל זה לא היה נורא, ואחרי כחצי שעה לא ממש הרגשתי השפעה כלשהי, פרט לכך שהם גרמו לי להירגע - לא הייתי מסטולית ולא איבדתי שליטה. עלינו על המיניבוס והמשכנו לטפס, כאשר מדי פעם עצרנו לראות את הנוף המהמם, את הצמחייה המיוחדת ואת מעיינות המים שיש המייחסים להם סגולות מרפא. אבל אז, בגובה של כ-4,500 מ', גם הילדים התחילו להרגיש עייפים, מנומנמים וכאב להם הראש. לא עזרו שתיית המים המרובה וגם לא החלון הפתוח שהכניס אוויר קר ונקי.
חצי מעולפים במעלה השביל
הגענו לקצה הכביש. מכאן היינו צריכים להמשיך ברגל, כשעה הליכה, בשביל שמטפס כ-500 מ' נוספים; שם ברום של כ-5,400 מ' נמצא הקרחון. הבנתי שאני והילדים לא נוכל לעמוד בהליכה הזאת. ואף על פי שיש אפשרות לרכוב על פרדות במעלה השביל, ויתרתי. היינו חצי מעולפים, ולא במצב שאפשר לנו להמשיך לעלות לגובה. טל החליט בכל זאת לצאת עם המדריך והקבוצה במעלה השביל. אני נשארתי עם הילדים מאחור באוטובוס.
כשעתיים חלפו להן כשאני מתנדנדת בין שינה לערנות, אבל לא ממש מודעת לזמן ולמה שקורה מסביב. מפעם לפעם, כשהקצתי, דאגתי שהילדים ישתו מים כדי שלא יתייבשו, כי למרות הגובה הרב השמש הייתה חמה מאוד ובתוך האוטובוס הרגשנו ממש כמו בחממה. חוץ מזה, זכרתי שקראתי פעם ששתייה מרובה עוזרת להתמודד עם חוסר החמצן בגבהים.
טל חזר מוקסם מההעפלה לקרחון. הוא סיפר לנו שהנוף, הקרחון, ההרים מסביב פשוט מהממים, ושהקפיד לצלם יותר מהרגיל כדי שנוכל לחלוק את החוויה ולהרגיש כאילו היינו שם אתו. חזרנו עם האוטובוס והתיירים לעיירה, כולם מותשים מההליכה, מהגובה ומהחום. בחדרנו פשוט התעלפנו אל תוך המיטות. אף אחד אפילו לא חשב על ארוחת ערב.
למחרת בבוקר התעוררנו כולנו מחוזקים. לאיש מאתנו לא כאב הראש, לכולם היה מצב רוח טוב וכולנו היינו ערניים. עם זאת, הבנו שהשפעות הגובה עדיין אורבות לנו, וכדאי שניתן לגוף שלנו ושל הילדים קצת יותר זמן הסתגלות. החלטנו להעביר את הימים הבאים בעיירה, ולא למהר לצאת לטרק ארוך, כמתוכנן. ואכן בשלושת הימים הבאים בילינו בנעימים בעיירה – מסתובבים בשוק המקומי, מבקרים בחוות גידול דגי טרוטה, אוכלים מאכלים מקומיים כמו סביצ'ה פרואני, משוטטים בקרבת הנהר, ומקדישים לא מעט זמן גם לדיבורים עם מדריכים שונים וסוכנויות שונות על אפשרויות הטיול המתאימות למשפחה שכמונו.
לא בדיחה: אנגלי, גרמני וישראלי יוצאים לטרק
בסופו של דבר בחרנו להצטרף לטרק שנקרא "סנטה קרוז", טרק של ארבעה ימים עם קבוצה מגוונת למדיי – זוג אנגלי מבוגר יחסית, זוג גרמני וזוג הולנדי שאחר כך התברר לנו שהם גרים בשנים האחרונות באי הקריבי ארובה.
אף על פי שהייתי המבוגרת הצעירה ביותר בחבורה, זכיתי גם לתואר הלא כל כך מחמיא - האטית ביותר. הזוג האנגלי המבוגר והחביב שבנינו על כך שיהיה שותף לקצב האטי שאנחנו וילדינו נכתיב, התגלה כמי שאפילו המדריך מתקשה לעמוד בקצב שלו. מדי בוקר בירכתי אותם לדרך צלחה, בידיעה שהפעם הבאה שאראה אותם תהיה כשאגיע כשעתיים אחריהם למחנה הלילה. גם הזוג השווייצרי, מצויד במקלות ההליכה מהאלפים, והזוג ההולנדי גבה הקומה שעל כל צעד שלו אני הייתי צריכה לעשות שניים – הלכו היטב ומהר.
גם הילדים שלי הראו לי "מאיפה משתין הדג" והשאירו אותי הרחק מאחור, כשהם נהנים להם מהליכות משולבות ברכיבה על הסוס שהתלווה אלינו כדי להבטיח להם מסע קל ככל האפשר. אמנם ההליכה בטרק הייתה קשה וחזרתי כולי דואבת וכואבת, אבל השהייה לבד, וההליכה בקצב האטי והנעים שלי – אפשרו לי ליהנות מהטבע המופלא: מיופיים המדהים של הרי האנדים המכוסים שלג, ממי הטורקיז המהממים של הבריכות והאגמונים שנחבאים בינות לרכסי ההרים, מיובלי מים הזורמים בעמקים ומהצמחייה המיוחדת של האזור.
אמנם לא היו עצים רבים לאורך הדרך, אך סוגים שונים ומגוונים של ברומליות צמחו על סלעים, על מעט העצים או אפילו על ענפים או גזעים שנסחפו בעמקים. הברומליות ניזונות ממי הגשמים שהן אוגרות בין עליהן והן אינן מצמיחות שורשים.
דברים שלומדים משם
הנקודה הגבוהה ביותר שאליה הגענו לאורך המסלול הייתה בגובה של 4,750 מ' מעל פני הים, טיפוס של כ-1,500 מ' מנקודת ההתחלה של המסלול – לא ממש פשוט לעירונית חסרת כושר ובמשקל עודף שכמוני. אבל, הרצון לראות, ליהנות מהמרחבים ומאוויר ההרים הצח והצלול הביא אותי לסיומו של כל יום ויום.
לא רק המראות והנופים שנשקפו בדרכנו היו שווים את המסע המפרך הזה. נהניתי מאוד להתבונן ולראות את ההשפעה של המסע על ילדיי – איך הם לומדים לחלוק ביניהם את הרכיבה על הסוס,
איך לאט לאט הם נפתחים ונטמעים בין המטיילים האחרים כשהם משוחחים אתם באנגלית ועם המדריך וצוות המטבח בספרדית, וגם לומדים להיפתח ולהאזין לאחרים.
הם רואים וחווים איך חיים כפריים במדינות העולם השלישי, ללא מים זורמים, חשמל וכלי תחבורה – עובדים את האדמה, חיים בבקתות קטנות יחד עם הבהמות, טווים את הצמר לחוטים. הם למדו מעט על המשמעות של להסתפק במועט ולחגוג עם מה שיש – ושכן, אפשר ללבוש את אותם בגדים ארבעה ימים ולאכול את מה שהטבח מבשל גם אם אין מיליון אפשרויות וברירות, ואפשר ליהנות בלי גאדג'טים כמו MP3, נינטנדו ואפילו בלי טלוויזיה. והכי חשוב - הם למדו לאורך המסלול שבעצם הכול תלוי בכוח הרצון, הוא ולא כוח רגליהם יביא אותם להישגים. כי גם אם עייפים, וגם אם קשה – לאט לאט ועם הרבה נחישות ורצון אפשר בסוף להגיע לפסגה ולסיומו של המסע. וכן, אפילו רק מלהסתכל עליי, האטית שבחבורה - שלא מוותרת!
הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 2011 של הירחון "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
