רצח רבין וחשבון הנפש של הציונות הדתית
בין אם נרצה ובין אם לא, רצח יצחק רבין יישאר לעולם כתם איום בדפיה של הציונות הדתית. הרבנים העדיפו להימנע מבירור אמיתי של השבר, שבינתיים רק הולך ומתרחב
פרשת עקדת יצחק הפכה לנדבך מרכזי באמונה היהודית, ועודנה מטלטלת בעוצמתה הנוראה המפעמת בכל אחד מפסוקיה. אך נדמה שטרם הפנמנו את המסר העמוק שבה.
עוד בערוץ הדעות:
איראן לא מפחדת מעימות / דוד שאין
לשנות גישה בעזה / יוסף ארגמן
משרד החינוך לבינוניות / דניאלה (שם בדוי)
תושבי הדרום, יצאתם פראיירים / זיו תדהר
16 שנים לרצח רבין - הלקח לא נלמד / דרור מורג
אברהם הלך יד ביד עם יצחק בנו במשך שלושה ימים, במעל ההר, כששתיקה מונחת ביניהם, ובראשו כך נדמה, רעשו מחשבות רבות. האם אברהם שאל את עצמו האם אכן שמע את קולו של אלוקים מורה לו לעקוד את בנו, או האם היתה זה דעתו שנטרפה עליו? ואולי אין זה אלא מעשה שטן? וכיצד ניתן להבחין בין קול האלוהים לקולו המחופש של הרוע? אצל אברהם ההכרעה ברורה, המלאך עוצר אותו שניות לפני שעקד את בנו, וזו אגב, גם הפעם האחרונה שאלוקים מדבר עם אברהם.
הניסיונות היום יומיים בהם עומד האדם המאמין בחתירתו אל הנשגב, מעמידים למבחן לא רק את השליטה העצמית בעמידה על הוראות ההלכה, אלא את יכולת זיהוי הטוב והבחנה בינו לבין הרע. הדילמה מתחזקת כאשר לעיתים הקול המוסרי האישי אינו תואם לקול ההלכתי. פרשת עקדת יצחק, יותר מכל, משרטטת את גבולות הפעולה, ואת נייר הלקמוס האלמותי: אם זה מנוגד למוסר הטבעי, אז כנראה זה אינו רצונו של אלוקים.
לא מוסרי ולא נכון
בשבוע האחרון הופצה באינטרנט תמונה בה רואים ילדה בעלת שרוולים וחצאית ארוכים וילד חבוש כיפה סרוגה וציצית, מכים ובועטים באישה פלסטינית מבוגרת ההולכת ברחובות חברון, ולידם עומדים מתבוננים מספר חיילי צה"ל. כבן הציונות הדתית, תחושת הבושה למראה התמונה חונקת, ואיתה הרצון להסביר, לתרץ - אולי פיברקו את התמונה (הרי היו כבר דברים מעולם), ומי באמת יודע מה קרה קודם לכן, הרי תמונה יכולה להציג רק חלק מהסיפור, ואיך ניתן לשפוט מה עבר על הילדים בחייהם.
אבל האמת היא שהכל שטויות. לא באמת ניתן להסביר או להבין את הרשעות וקהות החושים של אותם ילדים. כמו שלא ניתן להבין את ניפוץ המצבות ושריפת המסגד. זו לא דרכה של היהדות, זה לא מוסרי וזה לא נכון.
רצח רבין לא זכה לבירור הנוקב הנדרש בציונות הדתית והגבולות של המותר והאסור לא שורטטו מחדש. כל מי שמעז לצאת נגד, נצבע בצבעים אדומים של השמאל ומושלך מחוץ למחנה. האם אי אפשר להיות דתי, מוסרי ובעד ארץ ישראל השלמה? האם זו סיבה לשתיקת הרבנים מול מעשי הנבלה של ילדי תג מחיר, האם הפחד אוחז בהם עד שהם מעדיפים את כבודם החברתי מאשר את צדקת הדרך? האם לא הגיע הזמן שהרבנים יתפסו את תפקידם כמלאכים השומרים על המחנה, אלו שאוחזים ביד המונפת לפני שהיא מנחיתה את הסכין?
בין אם נרצה ובין אם לא, רצח יצחק רבין יישאר לעולם כתם איום בדפיה של הציונות הדתית. עד כה בחרו המנהיגים להשפיל מבט ולהימנע מבירור אמיתי של השבר. זאת מתוך התגוננות ופופוליזם. אירועי השנה החולפת מוכיחים כי השבר לא נעלם הוא רק הולך ומתרחב, ובלי ריפויו לא תהיה לדרך תקנה.
חגי שטדלר, איש הציונות הדתית, ושותף מנהל בקרן ההשקעות "ירדן".
לפנייה לכתב/ת 
