פינוי מאחזים - עוול מוסרי

הנה מה שעולה לנו בראש כאשר אנו שומעים על מאחז שהוקם על 'קרקע פלסטינית פרטית': יוסוף כבר חולם שנים על פיתוח חלקת האדמה שהוריש לו אביו, בקצה ההר, מעל המעיין, אדמה שזכרונות משפחתו שלובים בה במשך דורות. שבוע אחרי שמצא קצת זמן וכסף והחל לגדר את השטח לקראת סיקול טראסות ונטיעת עצי זית, נדהם לגלות לפתע בולדוזרים צהובים, עם מספר צהוב, כשהם 'מיישרים' את ההר לקראת מה שנראה כמו התנחלות חדשה.

עוד בערוץ הדעות:

איראן לא מפחדת מעימות / דוד שאין

לשנות גישה בעזה / יוסף ארגמן

משרד החינוך לבינוניות / דניאלה (שם בדוי)

תושבי הדרום, יצאתם פראיירים / זיו תדהר

16 שנים לרצח רבין - הלקח לא נלמד / דרור מורג

הוא ביקש לצעוק, נופף במסמכים שבידיו, אך אנשי ביטחון חסונים עם משקפי שמש הרחיקו אותו ושאלו מה ערבי כמוהו מחפש כאן. קראוונים נבנו, חיים נרקמו ביישוב הצעיר, ורק יוסוף בא כל שבוע אל הגבעה ממול, מתגעגע לאדמתו ומוחה בלי קול. שנים של עושק עברו עד שגילה יוסוף את 'שלום עכשיו' ו'יש דין', ואלה נתנו פה לתביעות שלו, גלגלו את העתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וזה הוכיח שיש שופטים בירושלים: הוא קבע שיש להרוס את ההתנחלות הפולשנית, ולהחזיר את הקרקע לבעליה החוקיים. קאט.

אז זהו, שלא. ממש ממש לא. הסיפור העצוב הזה, שסופר למעלה, לא התרחש באף אחת מההתנחלויות שהוקמו בשנים האחרונות, באף אחד מהמאחזים. אף אחד מהיישובים שעומדים לפני פינוי לא נבנה על קרקע פרטית. להיפך: הם הוקמו תמיד בגבעות טרשים ריקות, שמעולם לא עובדו, מתרחקים במודע מכל פגיעה בזכויות קניין של אדם באשר הוא. אף אחד לא עמד והזיל דמעה ליד, או נפנף במסמכי בעלות על הגבעה ממול. להיפך: בוני המאחזים הם שטרחו לברר, במקרה של ספק, אם הקרקע רשומה על שמו של מישהו. והיכן נמצא המישהו. והאם ניתן לדבר איתו.

מה זו "קרקע פרטית"

רגע, אתם שואלים, אז למה בית המשפט קורא לזה 'קרקע פרטית'? ולמה הפרקליטות מודיעה בשם המדינה שמה שנבנה על קרקע פרטי 'יוסר'?

ובכן, המונח 'קרקע פרטית' בהקשר הזה הוא מושג משפטי-מנהלי: בשורה של החלטות בעלות אופי פוליטי מובהק ושנוי במחלוקת, הגדיר בית המשפט כל קרקע ביהודה ושומרון שאינה רשומה כאדמת מדינה, כ'קרקע פרטית'. מרחבים ריקים עצומים, שאיש מעולם לא טען עליהם בעלות, ולא תכנן לעבד או לפתח, הפכו באבחת גחמה שיפוטית-פוליטית ל'קרקע פלסטינית פרטית'. מרחבים אלה התווספו לפיקציה משפטית אחרת: קרקעות רבות בסביבות הכפרים שנרשמו בספרי הקרקעות הירדניים - משיקולים של פוליטיקה פנימית ומיסוי - על שמם של אנשים שונים בכפרים סמוכים.

האנשים אפילו לא ידעו. הם לא עיבדו את הקרקעות הרבות הללו, לא חלמו עליהן ולא תכננו לעשות עמם דבר (למעשה, לפי החוק הירדני עצמו, בעלות על קרקע פוקעת כעבור עשור של אי שימוש ואי חזקה).

אז מה היה לנו? 'קרקע פרטית' שאינה פרטית, ושההתיישבות עליה לא פוגעת באיש, מולידה פסקי דין דרקוניים של הרס ועקירה למאות

 אנשים, נשים וטף. אין זה מקרה, שבניגוד למקובל בכל מחלוקת על קרקעות, כאן לא נשלחו הצדדים לבירור הבעלות בבית משפט מחוזי. כי אין תובע אמיתי, ואין בעיה קניינית אמיתית.

אין זה מקרה, שבניגוד למקובל, לא הופעלה כאן ה'מידתיות' וישר נבחרה הסנקציה הקיצונית ביותר הקיימת: הרס. כי זו המוטיבציה שעומדת מאחורי הסיפור הזה כולו: להצר את צעדיהם של יהודים ביהודה ושומרון, ואם אפשר - לסלק אותם. שילוב הכוחות בין בית המשפט לפרקליטות המדינה, הנגועים בעמדה הרואה בהתיישבות פשע, הוביל לפסק דין בלתי מידתי ובלתי סביר המעודד את המדינה לבצע את מה שאי אפשר לכנות אלא פשע מוסרי בחסות החוק.

יואב שורק, תושב עפרה, הוא עורך המוסף הספרותי 'שבת' של 'מקור ראשון'