מסע לארץ האירוקואה: קנדה מתחברת לעברהּ

בדרום-מערב מחוז אונטריו שבקנדה מתקיים אחת לשנה פסטיבל פולקלור מסורתי של בני האירוקואה (Iroquois), עם עתיק המורכב משישה שבטים שהתאחדו בתחילת המאה ה-18. בני האירוקואה חיו במרחבים האדירים של צפון אמריקה דורות רבים לפני בואו של האדם הלבן לאזור.

עוד על טיולים בקנדה:

סתיו באונטריו: שלכת, פטריות וטבע ססגוני

• קנדה: מסע לחיפוש קאובוי אמיתי במערב הפרוע
  

בשפתם נקראים האירוקואה האו-דה-נו-סאוני, שפירושו "אלה שבונים בתים ארוכים". את שמם המאוחר הם קיבלו מהצרפתים אשר שלטו בקוויבק עד 1763, והסברה היא שמדובר בעיוות של מושג ישן שפירושו "רוצחי האנשים".

פסטיבל ה-Powwow ה-32 במספר הוא שיא תרבותי שבו בני האירוקואה מדברים לקהל בשפתם, שרים את שיריהם המסורתיים, ובעיקר לבושים בלבוש מרהיב שובה עיניים כמיטב המסורת הצפון אמריקנית.

ריקוד אסטזה הממחיש את מסורת האירוקואה (צילומים: אסתל טסטסה)

הפסטיבל הוא סיום מרגש לתהליך שנמשך כמה חודשים ובו נבחר "אלוף האלופים" של בני האירוקואה. נציגים מתחומי תרבות שונים, כמו ריקוד, מוסיקה ולבוש, אשר זכו בתחרויות קודמות, הגיעו לשמורה הסמוכה לברנטפורד והתחרו ביניהם על הכתר. התחרות הססגונית והווקאלית הייתה חגיגה לאוזן ולעין, וסיפקה הצצה נדירה לתרבות שנדחקה לשוליים אך עדיין גאה ומסרבת להיעלם מהמפה התרבותית של צפון אמריקה.

תוואי הנהיגה מטורונטו לכיוון דרום-מערב מחוז אונטריו שבקנדה מזכיר את הנופים החקלאיים של הממלכה הבריטית. השילוט על הכבישים המהירים 401 ו-403 מכוון את הנוסעים לערים הנושאות שמות כמו המילטון, ברנטפורד, וודסטוק, לונדון ווינדזור, ואינו מותיר ספק מי כאן בעל הבית האמיתי.

ואולי דווקא הממלכה הבריטית ומדיניותה בתחילת המאה ה-19 בצפון אמריקה הן אלה שאפשרו לעמים המקוריים של קנדה לשמור על מורשתם, תרבותם, שפתם ומנהגיהם עד היום.

תוצאות מלחמת העצמאות האמריקנית ומלחמת 1812 שבאה בעקבותיה הביאו לקואליציה בריטית שנתמכה על ידי הצרפתים תושבי קוויבק, ובעיקר נתמכה על ידי ה-First Nations (הס מלהזכיר את המילה אינדיאנים) אשר רבים מהם מצאו מקלט בצפון אמריקה הבריטית שלימים הפכה לקנדה.

צאצאית מודרנית למהגרים לבנים מזדהה עם ה"אומה הראשונה"

האירוקואה: אחד העמים המשפיעים בצפון אמריקה

כאמור, אחד העמים החזקים והמשפיעים ביותר בעברה של צפון אמריקה הוא האירוקואה. בעבר חי ונדד העם בשטחים עצומים המכסים חלקים ממחוזות אונטריו וקוויבק שבקנדה, וכן בחלקים ממדינת ניו-יורק שבארצות הברית.

בני האירוקואה נלחמו בחירוף נפש לצד הבריטים וסייעו להם בהדיפת האמריקנים מהאזור. לא בכדי דרום-מערב אונטריו נחשב למובלעת קנדית בארצות הברית.

בתמורה למסירות ללא גבול והקרבת חיים ולאחר ניצחונם במלחמת 1812, התייחסו הבריטים לאירוקואה בכבוד רב והעניקו להם זכויות רבות (באופן יחסי) שאפשרו להם לעמוד על רגליהם, אם כי בקושי רב.

האירוקואה מונים כיום כ-125,000 בני אדם, כ-25,000 מהם חיים בדרום-מערב אונטריו, באזור שנקרא Six Nations of the Grand River. למעלה ממחציתם חיים דרך קבע במקום. בתחילת המאה ה-19 השטח שבידי האירוקואה היה כ- 3,800 קמ"ר. כיום נותרו בידיהם כ-190 קמ"ר בלבד, שהם חמישה אחוזים מהשטח המקורי.

שלהי המאה ה-19 - בני האירוקואה תועדו במשך שנים ע"י חוקרים

בני האירוקואה מורכבים משישה שבטים קטנים יותר; מוֹהוֹק, קַיוּגָה, אוֹנוֹנְדָגָה, אוֹנֵיידָה, סֵנֵקָה וטוּסְקַרוֹרָה. לא ראינו אותם צדים ביזונים וגם לא גרים בטיפי לאורך הנהר הגדול, ובכל זאת פגשנו שבטים גאים השייכים לעם מפואר וגאה בעברו.

דגלם של האירוקואה חדש יחסית, עיצובו הסתיים בשנות ה-80 של המאה הקודמת. רקעו של הדגל כחול-סגול ולרוחבו פס לבן שבמרכזו עץ האורן הלבן ומשני צדיו ריבועים ומלבנים. הדגל מסמל את האיחוד כאשר אחרוני האויבים קברו את נשקם תחת עץ השלום, ואת איחוד השבטים תחת אומה אחת חזקה ומאוחדת.

ראשוני הנכנסים לזירה המרכזית היו ותיקי האירוקואה אשר שירתו בצבאות קנדה וארצות הברית. בראש הצועדים היה צ'יף מבוגר לבוש בגדים מסורתיים, ואחריו צעדו חיילים מבוגרים במדים נושאים בגאווה את דגלי קנדה וארצות הברית, וכן את דגלי השבט המסורתיים ואת סמליו. בראש וראשונה רצו בני האירוקואה להזכיר שהם רואים עצמם היום חלק מהאומה האמריקנית הגדולה בקנדה וארצות הברית, ולכן הם שולחים את בניהם לשירות צבאי.

לאחר המצעד הצבאי הקצר נישא נאום ארוך בשפת המוהוק אשר פתח באופן רשמי את התחרויות, ומיד לאחר מכן התמלאה הזירה המרכזית במאות רקדנים, מטף ועד זקן, לבושים במיטב המסורת המקומית.

בן אירוקואה על דגל קנדה מעיד על חיבור העבר עם ההווה

הגברים רקדו ריקודי קרב

הצבעים היו חגיגה אמיתית לעיניים, ססגוניות ופאר כזה לא ראינו זמן רב. במשך היום עמדנו משתאים מבלי להחליט איזו סצנה יפה ומרשימה יותר. ראשוני הרוקדים היו הגברים, שלבשו תחפושות מורכבות וכבדות. חלק מהתלבושות הורכבו ממאות נוצות בגדלים ובצבעים שונים, שחלקן נשרכו מהראש ועד הרגליים. הבגדים היו בצבעים עזים, שזורים אלפי חרוזים בצבעים מרהיבים.

הגברים רקדו ריקודי קרב, ריקודי גשם וריקודים שסיפרו סיפורים עממיים על האלים, בריאת העולם והקשר של האדם עם החיות והטבע - מוטיב מרכזי ומהותי במסורת של העמים הראשונים בצפון אמריקה.

המהדרין שברוקדים אחזו חפצים שונים בידיהם. אחדים החזיקו פעמונים, אחרים כלי ציד ומלחמה כמו חץ וקשת,

גרזן הטומהוק המפורסם, חניתות וקרדומים. גם הפנים נצבעו בשלל צבעים וצורות. הגוון האדום שלט באזור המצח, ואילו הגוונים של צהוב-לבן-כחול שלטו בצדי הפנים. גברים אחדים היו כל כך רציניים בשעת הריקוד, עד שנראה כאילו רוח אבותיהם השתלטה עליהם והם דקות עומדים לצאת לקרב של חייהם. במשך דקות ארוכות הם פיזזו על הקרקע באין-ספור מעגלים, שרים שירים עתיקי יומין שכיום מעטים מבינים את משמעותם.

בהמשך ניתנה הבמה לנשים. אלה עטו על גופן נוצות בכמות צנועה יותר, ובעיקר הקפידו על קליעת הצמות המסורתית ושזירת חוטים צבעוניים בשיער. הבדים שהנשים עטו על גופן היו מרשימים ביופיים. צבעים עזים אפיינו אותם, והיו בהם סמלים רקומים, צורות ובעיקר אלמנטים מן החי והצומח. ריקודי הנשים היו קלילים יותר. הצעדים היו מדודים ונראו הרבה יותר עדינים.

בני הנוער הולכים בעקבות הוריהם ומקפידים על כל פרט בלבושם

המשפט "והגדת לבנך..." נכון לכל תרבות

דגש מרכזי ניתן לנוער ולילדים, בני הדור הבא ושומרי המסורת לעתיד. למרות החום הכבד, הורים נשאו את ילדיהם על כתפיהם וחשפו אותם לחוויה מגיל מוקדם צעיר מאוד. ילדים בוגרים יותר כבר הגיעו מחופשים לזירה המרכזית, ואף התחרו ביניהם בתחרות ריקודים. כנראה שהמשפט "והגדת לבנך..." נכון לכל תרבות ובכל מקום על פני האדמה.

כל קבוצת רקדנים לוותה במוסיקה מסורתית. ברוב המקרים שישה עד שמונה גברים ישבו סביב תוף ענקי העשוי עץ ועליו מתוח עור של אייל קורא (מוס). הגברים צעקו ושרו בקולות רמים כשהם מכים בתופים, חלקם אחזו בגרונם בעת השירה כדי להוציא צליל מיוחד. עם מעט דמיון אפשר לדמות את אותה המוסיקה ואת אותן התלבושות במציאות של לפני 300 שנה, ולנסות להתרפק על ימים שאינם עוד.

כמו חלק מהאבוריג'ינים באוסטרליה וחלק מהמאורים בניו-זילנד גם העמים המקוריים של צפון אמריקה לא נשארו טהורי דם. שוחחתי עם אם ובתה שהיו לבושות בלבוש מסורתי. עורן ושיערן היו בהירים, וצבע עיניה של האם כחול. "אנחנו משבט המוהוק" אמרה האם בהפתעה. "שמי שרלין ושם בתי קלואי. באנו לכאן להשתתף בתחרות הגדולה, אך גם כדי ליהנות ובעיקר להראות לדור הצעיר מי אנחנו ומאין באנו". שרלין רמזה שבדמה לא זורם דם מוהוק טהור, אך העדיפה לא לדבר על כך.

בצדה של הזירה המרכזית הוקמו עשרות דוכנים, בחלקם נמכרו עשבים וצמחי מרפא מסורתיים, באחרים הציעו עיסוי, חלק הציעו קעקועים ליום אחד והיו כאלה שמכרו ציורים מסורתיים, פסלים, ציידי חלומות, תופים, בגדים, תחפושות, כלי נגינה, ספרים, קלטות של מוסיקה אתנית וכל מה שהאדם הלבן יכול לגלות בו עניין.

תחרות הלבוש היפה - גברים עולים לזירה אך לא למלחמה אלא לתחרות

"מוהוק גאה וגם כקנדי גאה"

באתנחתא מהריקודים והמוסיקה שוחחתי עם אחד מוותיקי הצבא. "אני מוהוק טהור דם" הוא אמר. "שירתי למעלה מ-30 שנה בצבא קנדה, ולא פעם סיכנתי את חיי למען מולדתי. היום אני עומד כאן כמוהוק גאה וגם כקנדי גאה. זהו אירוע חשוב מאוד עבורי, כיוון שאין לנו הרבה הזדמנויות לחשוף את תרבותנו ולהנחיל את המסורת החשובה שלנו לדור הצעיר.

"יש אצלנו הרבה בעיות חברתיות של אלכוהול ואלימות. אנחנו תחת לחצים גדולים, ועל אף שחלפו 200 שנה ויותר מאז המלחמה הגדולה (ארצות הברית – קנדה) עדיין יש פערים והקושי להסתגל לתרבות המערבית הוא עצום.

השטחים שעומדים לרשותנו הלכו והצטמצמו במשך השנים, וגם חלקנו באוכלוסייה הלך וירד עם ההגירה המאסיבית לקנדה. בכל זאת עלינו להמשיך הלאה עם מה שיש ולהיות אופטימיים. תמיד היינו ותמיד נהיה ה- First Nations, ואיש לא יוכל לשנות את העובדות ההיסטוריות האלה".

המסורת היא הבסיס ליציבות לאינדיאנים בקנדה, שמועברת לילדים

אינדיאנים לבני עור?

לא רק בני האירוקואה נוטלים חלק בפסטיבל. גם בני עמים מקוריים ממדינות ויסקונסין, ניו-יורק, דקוטה ומישיגן נכחו באירוע. ללא ספק הפסטיבל קיבל מקום של כבוד בצפון אמריקה, והוא משמש גם מקום למפגש ולחילופי מסרים תרבותיים. תופעה מעניינת בפסטיבל ה-Powwow הנערך בשבוע האחרון של יולי, היא השתתפותם של קנדים ממוצא אירופי. בעלי עור לבן לחלוטין ודוברים במבטא קנדי קלאסי עטו על גופם בגדי אירוקואה מסורתיים, ופיזזו במרץ לצלילי המוסיקה הבוקעת מהרמקולים.

חלקם הסבירו את התופעה בסקרנות ורצון להשתלב ברב תרבותיות שקנדה מייצגת, אחרים נתנו הסבר מעמיק יותר שכלל רצון להזדהות עם העמים המקוריים, לתת להם לגיטימציה ולהביע סולידריות פוליטית ורצון לשלבם בחברה באופן מלא תוך מתן זכויות והזדמנויות שוות, לא רק במילים אלא גם במעשים.

בהמילטון הסמוכה ממוקם הקולג' של בני המוהוק. המקום מציע לימודים גבוהים בתחומים שונים, החל מבית ספר לאחיות וכלה בלימודי ניהול. הקולג' פתוח לכולם, אך בני המוהוק נותנים עדיפות לבני השבט ומשלבים בתכניות הלימודים פעילות יחסי גומלין עם הקהילה המקומית, והסטודנטים נדרשים לפעול לרווחתה של הקהילה במגוון רחב של תחומים, חברתיים בעיקר.

מי שמעוניין בחשיפה רחבה יותר לחיים בשמורה, מוזמן להישאר כמה לילות באזור. בסמוך לזירה המרכזית יש פארק קרוואנים, ובאזור יש לא מעט חדרי הארחה במחיר השווה לכל כיס. המקומיים מציעים גם אירוח בבתים ואף אירוח על בסיס התנדבותי, כשהאורח תורם מזמנו ויכולותיו לקהילה המקומית ובתמורה זוכה לאירוח ומזון בסיסיים.

בפסטיבל באה לידי ביטוי גאווה רבה בדגים ובעמידה זקופה

נא הקפידו לבקש רשות מהמצולם

ניתן לשלב ביקור באזור בתכנון חופשה בקנדה ובארצות הברית. אירועים תרבותיים ופסטיבלים של העמים המקוריים מתקיימים לאורך כל השנה, למעט בחורף המקפיא. מפלי הניאגרה נמצאים במרחק של שעה וחצי בלבד מהשמורה. במקום להמשיך לטורונטו האורבנית, רוויית הבטון והזכוכית, שווה לשקול נסיעה מערבה לאזורים הכפריים והיותר אותנטיים של קנדה.

לפני שאתם מצלמים מקומיים, בעיקר ילדים, נא הקפידו לבקש רשות מהמצולם או מהוריו. אל תתפתו לצלם ללא רשות, שכן הדבר יכול לגרום לאי נעימות רבה. מה גם שזהו החוק בקנדה.

יש אפשרות לצאת לשיט במקטעים שונים של הנהר הגדול הזורם בקרבתה של השמורה. הנהר נשפך בסוף מסלולו לימת אירי הענקית, אשר חציה הצפוני בתחומי קנדה וחציה הדרומי בתחומי ארצות הברית.

הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר 2011 של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד