מרד שוברים שתיקה: 'למתעללים ולנו אין אותו אל'

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• דוס, ההמבורגר שלך מוכן
• צפו: 25 אלף לבני דומינו יוצרות חנוכיה
• גם אני הייתי נעמה מרגוליס/ לירון נגלר-כהן    
  

אם תדברו איתו על מרד, הוא יצחק. לא, הוא לא מורד, הוא רק עושה מה שהוא חושב שצריך לעשות. "זה אולי החינוך הדתי שקיבלתי", הוא אומר, למרות שהרבה דתיים כמוהו לא תמצאו.

"החוויות שלי בצבא גרמו לי להרבה טלטלות". יהודה שאול(צילום: ארגון שוברים שתיקה)

ב-2004 הוא הקים יחד עם חבריו לגדוד 50 את ארגון "שוברים שתיקה". המטרה שלהם מאז היא לאסוף עדויות של חיילים משוחררים וחיילים בסדיר, על התעללות ופעולות לא מוסריות של חיילים כלפי פלסטינים - ואז להציג את זה בפני הציבור הישראלי. ברחוב קוראים לו לפעמים "בוגד", בצבא אמרו לו "שמאלן, לך תחלק סוכריות לערבים", אבל הוא לא מתרגש מזה, הוא חושב שזכותו של כל אדם להביע את דעתו, גם אם היא לא נעימה לו. לכן, הוא גם יכול להציג בפניכם מאות עדויות של חיילים שיספרו איך הם הרביצו לילד פלסטיני אזוק.

"החוויות שלי בצבא גרמו לי להרבה טלטלות, אבל סיימתי שרות צבאי מלא בלי לעשות בלגן", הוא מספר. "רק לקראת סוף השירות הצבאי, כשכבר הייתי עם הפנים לחיים אזרחיים, התחלתי לראות את הדברים לא רק מפרספקטיבה של חייל וזה הביא אותי לאן שאני".

רימונים ללא הבחנה

שאול הגיע לחברון ב-2001. באותה תקופה היו בלילות יריות על היישובים היהודים מסביב, והתפקיד של שאול היה לירות בחזרה.

"המשימה הראשונה שלי היתה לירות רימונים ליישוב הערבי ממול", הוא מסביר. "זה היה נראה לי בהתחלה קצת מוזר, כי מיקלע זה לא נשק מדויק והעמידו אותי מול שכונה שאנשים גרים בה. בשש בערב הגיעה הפקודה לירות וזה מה שעשיתי והתפללתי שכמה שפחות רימונים נפלטו, למרות שאני יודע שבדרך כלל נפלטים למעלה מ-80 רימונים בדקה, אז פשוט התפללתי לאלוהים שלא פגעתי באף אדם. אבל תוך שבועיים זה נהיה הרגל, אולי אפילו החלק המעניין של היום, כמעט כמו משחק מחשב, ושכחתי מכל העקרונות והערכים שהיו לי.

ברחוב מכנים אותם "בוגדים". שאול במהלך סיור בחברון(צילום: ארגון שוברים שתיקה)

"בהמשך השירות כבר נכנסנו לתוך העיר עצמה ואז התחיל התיסכול. היינו פעם ליד שכונת אברהם אבינו כשמתנחלים הקימו שם אוהל מחאה ובו הם התפללו. באחת הפעמים, בזמן תפילת מנחה, יצאו מהעיר שני נערים פלסטינים. איך שהמתפללים ראו אותם, אלוהים זז הצידה והמתפללים תקפו אותם באגרופים וצעקו 'יש להם סכין'. אנחנו כמו חיילים טובים רצנו לשם, תפסנו את הפלסטינים והתחלנו לערוך עליהם חיפוש גופני כשמסביב ממשיכים להכות בהם. כשהבנו שאין עליהם סכינים קראנו למשטרה כדי שהם יוכלו להתלונן אבל כלום לא קרה. וזה סיפור אחד קצר, אבל יש מאות כאלה שהייתי עד אליהם.

"נקודת השבר מבחינתי הייתה כשהייתי צריך לאבטח צירים סטריליים, שאלו הן דרכים שלערבים אסור ללכת בהם, וכדי לוודא שכך יהיה, צה"ל מלחים את הכניסות לבתי ערבים שנמצאים על הציר, כך שהם צריכים להכנס דרך הגג. הייתי בפטרול והסתכלתי סביבי וראיתי חיילים שסוגרים אנשים בתוך הבתים שלהם והתחלתי לחשוב האם זה התפקיד של חייל יהודי בארץ ישראל וזה הוביל אותי למחשבות האם אני מוכן לשרת בצורה כזו. הצעד הראשון שלי היה שביקשתי לא לצאת לפטרולים בחוץ, אלא להישאר לשמור על המוצב".

הלם תרבות

אבל שאול לא נשאר עוד הרבה זמן לשמור על המוצב. לקראת ל"חומת מגן" נקראה הפלוגה שלו לרמאללה, ואז הוחזרה

לחברון: "כשחזרנו לחברון גיליתי שהפלוגה שהחליפה אותנו נתנה למתנחלים לפרוץ לחנויות של ערבים. ראיתי מרפאה של רופא שיניים שהשחיתו אותה ועשו צרכים על הרצפה. זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בכזו ברוטליות. הוצאתי מצלמה חד-פעמית שהייתה לי, וצילמתי פילם שלם. בסוף שבוע הראשון שיצאתי הביתה פתחתי לי תיבת מייל ושלחתי את התמונות עם כל הסיפור לכל העיתונאים שהצלחתי להשיג את המייל שלהם, אבל לא קרה מזה כלום.

"עיתונאי אחד חזר אליי, שאל כמה שאלות, אבל לא פרסם דבר. ואז החלטתי שחשוב שאנשים כמוני יהיו בחברון ולא אנשים אחרים ולכן ביקשתי לצאת לקורס מ"כים כדי שאני אהיה מפקד ואני אוכל לוודא שאנשים אחרים לא מתנהגים ככה. בהתחלה צחקו עליי, אמרו לי 'לפני שניה רצית כמעט לסרב פקודה ועכשיו אתה רוצה להיות מפקד?' הסברתי למפקדים שלי ויצאתי לקורס מ"כים".

הקורס לא כל-כך תאם את הציפיות של החייל שאול. "חטפתי שם הלם תרבות", מתאר שאול את החוויה, "כנראה עד אז חייתי בבועות. גדלתי בבועה של אורתודוכסים מודרנים בירושלים, ורק בקורס מכי"ם נפגשתי לראשונה עם צה"ל כמו שהוא באמת, והוא היה נראה זוועה. פעם אחת הוקפצנו לדהיישה כדי לאכוף עוצר. נסענו בנגמ"ש, וליד המחנה ראינו כמה ילדים זורקים עלינו אבנים. הקצין החליט שצריך ללמד אותם לקח והתחיל מרדף אחריהם, שבסופו תפסנו את האויב שהיה ילד בן 11 בלי נעליים. אזקו אותו וזרקו אותו לתוך הנגמ"ש. אחד מהחיילים אמר לו בעברית 'אתה לא חושב שאתה צריך להתבגר ילדים בגילך כבר מפוצצים אוטובוסים'. אמרתי 'הי חבר'ה מה קורה?' ובתגובה אמרו לי 'יאללה, לך תחלק סוכריות במחסומים'

"המפקד שלי שהיה שם בשביל ללמד אותי להיות מפקד טוב אמר לי 'יש לך רחמים עליו? אז אל תרחם עליו, כי הילד הזה יגדל ויהיה מחבל מתאבד'. במקרה אחר, ראיתי מישהו שמפריד חבילות של כדורי גומי כדי שהפגיעה של הכדורים תהיה קשה יותר. צעקתי עליו שככה הוא יכול עוד להרוג מישהו, אבל כולם שוב פטרו אותי בצעקות. שתקתי אבל הרגשתי שמהקורס הזה או שאשתחרר על סעיף 21 או שאחזור לחברון כמפקד אחר".

אקטיביזם דתי

בסוף שאול סיים וחזר לחברון, אבל אז הוא הבין שהטיול שתכנן להודו - יידחה. "הבנתי שיש פה בעיה", הוא אומר, "לקראת סוף השירות הייתה לי אפשרות לראות את עצמי במראה. הבנתי את הטעויות שעשיתי בעצמי, וכל ההסברים שנתתי לעצמי בתחילת השירות שאני מגן ושומר על עם ישראל כבר לא החזיקו. הרגשתי שצריך לעשות משהו, והתחלתי לדבר עם חבר'ה מסביב, אז גיליתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני וככה נולד 'שוברים שתיקה'. הבנתי שלאנשים פה בארץ אין שמץ של מושג מה קורה, והחלטתי להביא את חברון לתל אביב".

וזה מה שהוא עשה. במרץ 2004, מיד עם השחרור, הוא לקח את מענק השחרור שלו ויחד עם עוד עשרות חיילים, בעיקר מהגדוד שלו, הם התחילו להדפיס תמונות של חיילים ופתחו תערוכה בשם "שוברים שתיקה" במדרשה לצילום גיאוגרפי בתל אביב.

"לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים, אבל לא רצינו להמשיך לשתוק", הוא מסביר, "ופתאום מצאנו את עצמנו הסיפור של המדינה למשך כמה ימים. זה היה בטלוויזיה, בעיתונים ובכנסת, וזה הוליד מפגש עם עוד חיילים מושחררים שהיו להם סיפורים דומים, וזה איפשר לנו להמשיך הלאה ולהיות מה שאנחנו היום.

"ראיינו כ-750 חיילים, אנחנו מארגנים כ-400 סיורים והרצאות, בעיקר לחבר'ה לפני גיוס, וכל זה כדי לכפות דיון ציבורי על המחיר המוסרי שאנחנו משלמים בעקבות השליטה שלנו בעם אחר. ברור שאנשים קוראים לי 'בוגד' וזה בסדר, כי זה חופש הביטוי, וזה שכועסים עלי זה חלק מהמשחק".

איך כל זה מתחבר עם היותך אדם דתי?

"אני חושב שאני אולי קצת סכיזופרן, כי זה לא תמיד נראה חיבור טבעי - העולם האורתודוכסי ועולם מודרני חילוני שמדבר על שוויון זכויות. אבל אני חושב שדווקא כשהייתי בחברון הרגשתי שהמאבק הזה הוא לא רק מאבק סביב הדגל, אלא שהוא גם עניין דתי. מבחינתי, ההתנהלות שלי היא צעקה שהאלוהים של

אותם מתנחלים הוא לא האלוהים שלי. מי שעושה פעולות מהסוג שלהם, לא חולק איתי את אותו האל. בשם האלוהים שלי, אסור לעשות את המעשים האלה. וזה שאנשים חושבים שזה מוזר שאדם דתי עושה את מה שאני עושה זו רק עדות למצב הנוראי שהדת הגיעה אליו היום. המאבק שלי הוא מאבק על זהות".

"אני יציר הסביבה שלי, וקיבלתי המון במוסדות החינוך שבהן למדתי. אדם דתי יודע שיש מעבר לכאן ועכשיו, ויודע שיש משהו שבשבילו שווה להקדיש את החיים - וזה מוביל לאקטיבזם. אני חושב שבהיותי אדם דתי, מבחינת האנרגיות שלי והדרישות שלי, אני נמצא במקום אחר מאדם חילוני. אני חי את מה שנאמר בפרקי אבות 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה רשאי להיבטל ממנה'. יש כאן משהו שחייבים לעשות אותו, זו בכלל לא בחירה מבחינתי, אני עושה את מה שאני צריך לעשות. התפיסה הזו היא הדרייב של כל מה שאני עושה, ולכן קשה אולי לאכזב אותי, גם אם זה לא יצליח אני מבין שלעשות את זה אני חייב. כדי לתאר את מה שאני עושה אולי אשתמש במילה מאוד לא יהודית, אבל לפעמים אני מרגיש שזה כמו מסע צלב".