כך החמצתי את הקרב על תל-חי

בפרק הקודם, התוועדנו לחייו של רודי קליינר, הוא אמנון זעיר, איש ההגנה שהגיע לדרגת סגן-אלוף ולקח חלק חשוב בכמה ממבצעי ומלחמות ישראל.

בפרק זה, האחרון, נעסוק בסיפורים שמספר לנו רודי עצמו, על היסטוריה מוכרת בעבר של כולנו, החל מהקרב בתל-חי שפספס, דרך ארגון השיירות בדרך לירושלים ב"מבצע נחשון", ועד הוויכוח עם בן-גוריון בדבר פינוי מפעל ים המלח. רודי מספר

עוד בערוץ התיירות:

• קריאת קרב: מי יציל את גבעת התחמושת?

• אילן יוחסין: טיול בנגב בעקבות העץ הכי ישראלי

• קפריסין בחורף: קונספט אחר של חופשה

  
  

1. חצר תל חי

מספר רודי: "בינואר 1920 עלינו על אונית משא בדרכנו לא"י. שלושים יום היינו בדרך. הים היה מלא מוקשים שנותרו מהמלחמה. נסענו לאט כדי לא לעלות עליהם. לפני צאתנו את וינה עוד הספקנו להשתתף באסיפה ענקית של כמיליון משתתפים, וכולם נשבעו 'לעולם לא עוד מלחמה'.

היינו ציונים אבל היינו גם נגד המלחמה. ירדנו ביפו, ניגש אלינו אדם חובש כובע אוסטרלי ומדבר אלינו יידיש רצוצה, שאל אם יש בינינו אנשים שהיו במלחמה. כולנו היינו חיילים, כולנו השתתפנו במלחמה. מצוין! הוא היה איש 'השומר ,' שמו אברשה, זה כל שידעתי עליו. 'בגליל יש התקפה קשה של ערבים, אתם הייתם בצבא בואו ניסע לגליל'. שכחנו את שבועתנו 'לא עוד מלחמה'... הגענו לדגניה . התאספו שם אנשים מכל הארץ. שם נודע לנו - מטולה ותל-חי נפלו".

2. בית בלומנפלד במושב מרחביה

"אמרו לנו קוראים לעזרה ממרחביה , סעו לשם, ערבים עומדים לתקוף את המקום. כשהגענו חנתה שם מחלקה של הודים חיילים בריטים. הם שמרו ביום. כשבא הערב הסתגרו בביתו של עסקן ציוני ידוע שלא גר בו (כנראה בית בלומנפלד - נ.מ.). אנחנו התחלנו לשמור. היו כמה נסיונות להתקיף והדפנו אותם בשמחה.

אני לא ידעתי אף מילה בעברית. במרחביה הייתה אישה מאוד נחמדה רבקה מהרש"ק (אשתו הראשונה של לוי שקולניק) היא ראתה את קשיי השפה והתחילה ללמד אותנו עברית, כל יום שעה, כך עד שהתחילו המאורעות. אלו היו השיעורים היחידים שלי בעברית. היא הייתה אשה כל-כך נהדרת יותר מאוחר נודע לי שמתה מות טיפשי – התחשמלה ממקרר.

3. תצלום מחנה סוללי הכביש לנצרת לרגלי הרי נצרת.

"חיפשנו עבודה, אמרו לנו מתחילים לבנות כביש מעפולה לנצרת. באנו לשם. גם מאיר יערי היה אתנו. התיישבנו ליד מחנה בריטי ענקי לרגלי נצרת. היו שם מחסנים עצומים מלפני המלחמה מלאים אוכל, בשר, חמאה, ריבות, מיטות, שמיכות, מזרונים לאלפי אנשים. החיילים העבירו כל הזמן את הציוד ממקום למקום כדי לאווררו. אנחנו ארבעים איש חסרי כל. הלכתי לקצין האחראי ביקשתיו ב'אנגלית בית הספר שלי'  - 'עזור לנו'. מחר נרוויח מעבודתנו נשלם לכם..."

4. חצר גן שמואל, ראשית שנות העשרים.

"אחרי שנה לקבוצתנו היו כבר שני זוגות פרדות ושתי עגלות שרכשנו בכספנו. החלטנו: די לנו בכביש רצינו להגיע למקווה ישראל ללמוד חקלאות. בדרכנו הגענו למקום ישוב קסום, ביצה מסביב, הכל ירוק, פרדס, כמה ברושים.

"שאלנו לשם המקום. 'גן שמואל' אמרו לנו אנשי המקום - פועלי קק"ל. חשיבות המקום הייתה כמקום מקלט מפני רדיפות התורכים. גן שמואל הייתה מוסתרת בין הפרדסים והביצות. מי שנרדף הסתתר כאן. פועלי קק"ל במקום סיפרו הולכים להקים מושב בעמק (נהלל - נ.מ.) אנחנו מיועדים לשם אבל לא נוכל ללכת עד שלא ימצאו לנו מחליפים. 'אולי תרצו להישאר?' אמרנו 'כן!'

5. רשימת משאיות מגויסות למבצע נחשון

"ב'מבצע נחשון ', הוטל עלי לארגן את השיירות. בשלב הראשון צריך היה לרכז את המצרכים במחסנים גדולים ברחובות ובכפר ביל"ו. מלאכתם של דב יוסף ומרינוב מהמשביר לא הייתה קלה, ולא פעם החרימו את המצרכים מהסוחרים הסרבנים... מכיוון שהייתי זקוק לאנשים לשם ביצוע החרמת משאיות, הודעתי באמצעות הרדיו לירושלמים שהתגוררו בתל אביב ורצו לחזור לביתם שיתקשרו איתי לכתובת מסוימת.

במשך כמה ימים התייצבו במחנה הקלט מאות אנשים, מהם בחרתי את הצעירים והטובים. השגתי להם סטנים ורובים ובעזרתם הוצאנו לפעול את החרמת המכוניות וריכוז הסחורות עד כפר ביל"ו".

6. 1948, רודי מצד שמאל.

7. חדר האוכל של קיבוץ בית הערבה, לפני העזיבה.

8. שכונת קליה של העובדים במפעל האשלג, בצפון ים המלח.

9. שיירת משאיות עם שקי אשלג בדרך יריחו לירושלים.

"...קרא לי ישראל גלילי שהחליף את יעקב דורי שהיה חולה, ואמר: 'יש לנו בעיה עם ים המלח. חברת ים המלח היא משותפת יהודית-אנגלית, נמצא כאן שליח אנגלי של החברה, הם רוצים לנהל מו"מ עם המלך עבדאללה על ניטראליזציה של המפעל בצפון ים המלח. אתה תנהל מו"מ זה'.

"ב-18 למאי טסנו ליריחו (במכונית כבר אי אפשר היה להגיע). שהגעתי ראיתי אין מה לדבר. כל הלגיון, טנקים, תותחים, בעשר דקות היו מחסלים את המקום. המו"מ נמשך עד הלילה. היו במקום כאלף יהודים, כולל נשים וילדים של עובדי המפעל.

"הירדנים רצו שאנשי הישוב ימסרו את הנשק ויחיו במחנה תחת שמירת הלגיון. אמרתי: 'כבר מאוחר ניפגש כאן מחר לפני הצהריים לסכם ולחתום'. יצאתי מיד לסדום, כדי לדווח למטכ"ל, לא רציתי שיאזינו לשיחתי עם המטכ"ל. אמרתי לבן גוריון שהם רוצים שנשב במחנה שבויים.

בן גוריון: 'לא אין ללכת בשבי צריך ללחום!

אמרתי: אין כל סיכוי ללחימה, אני מבקש את הסכמתך לעזיבת המקום.

בן גוריון: תעשה איך שאתה מבין...

חזרתי באותו לילה לצפון ים המלח הזעקתי את כל האנשים. 'הלילה מוכרחים לעזוב את המקום. יש לפוצץ את המפעל שלא ישאר בידי הלגיון. נצא כולנו בסירות לסדום'. אנשי בית הערבה היו נרגזים. היו צריכים להשמיד את המשק, הבקר ולשרוף את ביתם ... לפנות בוקר הכל בער והתפוצץ, אנחנו ירדנו לים שחורים מפיח. כשהתרחקנו כמה ק"מ מהחוף, הם (הלגיון) ראו את האש ואותנו בלב ים. הביאו תותחים וירו אחרינו ללא הצלחה".

"רודי אחי ורעי! אתך אני בכל מה שעבר עליך.... כולנו יחד נזכה לא רק לתקוע יתד בצוער היא סאפיה, אלא להקים מחדש את ערבת יריחו. במקום הבת היחידה בית הערבה נקים עשר כאלו מגדות הים, קליה , פשחה, עין גדי מזה, בתי חרושת, בית הערבה ובנותיה מזה..... שלך יהודה קופלביץ".

11 רודי (מימין) מפקד חבל סדום, 1948

א. מצית הסיגריות "מתקופת האבן" של רודי. תרמיל נחושת בתוכו צמר-גפן שקצהו בולט כפתיל ליד גלגלון מתכת. בתחתית התרמיל פתח ליציקת בנזין. למעלה הגלגלון מתחכך באבן והניצוץ הנוצר מצית את הפתיל. מעל כל זה מכסה לשמור על הבנזין.

• לכל הכתבות במדור טיול לעבר