גטו טרזין: חלון הראווה של התעמולה הנאצית
הנאצים, שידעו כי הזמן עובד לטובתם, העניקו לאומות העולם במהלך המלחמה כלים שיעזרו להן לשכנע את עצמן שהשואה דמיונית. הם גם הכינו סיפורי כיסוי לימים שאחרי. בטרזיינשטאט היתה ההצגה הגדולה בתבל, ואולי גם המתוחכמת שבכולן
שנים רבות רציתי להעלות על הכתב, את החוויות שאני נושאת מהביקורים במחנה הריכוז טרזין. מאז שהתחלתי לכתוב, לפני שנים מועטות, הקדשתי מחשבה רבה לשאלה מדוע איני כותבת על טרזין.
עוד כתבות על יום השואה בערוץ התיירות:
- העץ של אנה פרנק נגדע בהולנד ויצמח בישראל
אולי הייתי זקוקה לשנים, כדי לגשר בין הפער של ילדה שזוכרת ממשפט אייכמן, את דבריו של הסופר יחיאל דינור (קצטניק) שאמר בעדותו על אושוויץ: "זו הייתה פלנטה אחרת", לבין דבריה של אחת הנוסעות בטיול שהדרכתי, שבתקופת השואה הייתה ילדה בטרזין: "לנו הילדים זו הייתה קייטנה".
בחודש נובמבר 1989 הושלמה מהפכת הקטיפה, ובצ’כוסלובקיה נפל המשטר הקומוניסטי. בקיץ של אותה שנה נסענו לפראג. בבית הכנסת פנקס, שלאחר מלחמת העולם ה-2 הפך לאתר זיכרון לנספים מבוהמיה ומוראביה, עמדו צעירים על סולמות גבוהים ושיקמו את כתובות הזיכרון לנרצחים, כתובות שנכתבו לאחר המלחמה, והוזנחו בתקופת המשטר הקומוניסטי. ביקרנו בקומה השנייה, בתערוכה לזכר ילדי גטו טרזין, ונסענו גם לעיר טרזין, היא גטו טרזיינשטאט.
משרדי מפקד הכלא וחדר החקירות בטרזין (צילומים: שלמה צדקיהו)
פלנטה אחרת
התמזל מזלי ושימשתי בשנים שלאחר מכן, כמלוות טיולים לצ'כיה. "התמזל מזלי", משום שאז, הילדים שנולדו בארצות אירופה שנכבשה בילדותם המוקדמת, היו פנסיונרים צעירים, וזכיתי שכמה מהם היו נוסעים בקבוצות שהדרכתי, וכך, בכל פעם בדרכנו לטרזין וממנה, נתתי את הבמה לאותם "ילדים", שמשנות ילדותם עוד חי הזיכרון, ושסיפרו ושיתפו בזכרונותיהם, לעיתים לראשונה בחייהם, וכולנו היינו יושבים באוטובוס ומוחים את הדמעות.
נראה לי שהגשר שהקמתי בליבי, הוא, שאני תופסת את גטו טרזין כ"פלנטה אחרת", של רכבות נכנסות ויוצאות, רעב, מחלות, צפיפות, ומוות, אבל גם לימודים, קונצרטים, אופרות, מחזות, ופעילות ענפה לילדים, שנועדה בין היתר להכינם לחיים שאחרי, גם אם רק מועטים מהם ישרדו, שהרי גם הילדים ידעו, שרכבות עמוסות שיוצאות, לא חוזרות.
מטרות הקמת הגטו
גטו טרזיינשטאט, כפי שנקרא בפי הגרמנים, הוקם בעיר טרזין שבצפון מערב צ'כיה, במקום בו הייתה עיר מבצר, שהוקמה בידי הקיסר יוזף ה-2, בסוף המאה ה-18, וקרא למקום על שם אימו, מריה טרזה.
על אף שהמקום נקרא "עיר" (שטאט) הוא מעולם לא שימש כעיר. בתחילה היו בו חיילי הקיסר שנועדו לשמור על המקום מפני פלישה פרוסית, לאחר מכן, במלחמת העולם הראשונה, הוא שימש ככלא צבאי ובין האסירים היה גם פרינציפ, המתנקש בחייו של הארכידובס פרנץ פרדיננד בסרייבו.
ביוני 1940 נטל המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ומורביה של הגסטאפו את האחריות על המקום, וכמה חדשים מאוחר יותר הפך את המקום לגטו מוקף חומה. זמן קצר לאחר איכלוס הגטו ביהודים, פונתה משם האוכלוסייה המקומית, ומניין היהודים שחיו בו, בשנת השיא – ספטמבר 1942 - היה כ-60 אלף!
"העבודה משחררת". שלט בשער הכניסה למבצר הקטן
כוונת הנאצים הייתה להקים מחנה ריכוז-גטו, וממנו לשלוח את היהודים להשמדה, כלומר מחנה מעבר, ובשלב מאוחר יותר ניצלו את המקום לראווה, כהסוואה ותרמית בפני העולם.
1. כמחנה ריכוז, או גטו: לרכז את רוב יהודי צ'כיה וכן יהודים מגרמניה ומארצות במערב-אירופה, קשישים, ידועי-שם ובעלי זכויות מיוחדות. הגטו הוקם בנובמבר 1941 ובתחילה שימש כמקום ריכוז ליהדות בוהמיה ומוראביה, אולם למגינת ליבם של המנהיגות היהודית, כבר החל מאמצע 1942, הגיעו גם יהודים מארצות המנהיגות היהודית של צ'כיה, בראשות יעקב אדלשטיין, קיוותה שהמקום יהיה "מקלט ללילה" עד יעבור זעם, מקום בו יוכלו לנהל את חייהם עד תום המלחמה. מתוך ראיה זו גם נשלחו קבוצות עבודה למקומות מחוץ לגטו, למכרות, לסלילת כבישים, ולעבודות יער . בגטו עצמו כאמור נוהלו חיים ע"י היהודים, מדי יום יצאו לעבודתם 21 אלף איש. אלא שלא עבר זמן רב והתקווה נגוזה, עת החלו הוצאות להורג, ובינואר 1942 גם השילוחים למזרח.
2.כמחנה מעבר: להעביר את אוכלוסיית הגטו, בהדרגה, למחנות ההשמדה. בגטו טרזין "עברו" מעל 159 אלף יהודים, 88.135 נשלחו להשמדה, מהם שרדו 4,136 איש ועוד כ-35,440 נספו בגטו עצמו. מספר הילדים ששולחו להשמדה: 9,001, מהם ניצלו -325 ילדים.
טבלת המשלוחים למחנה המעבר כפי שנלקחה מהאתר של "בית טרזין" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד. ב"בית טרזין", מוחזקת כרטסת הכוללת את כל הפרטים הידועים על כמעט 160 אלף האסירים שהיו בגטו טרזין ויהודי ה"פרוטקטוראט" אשר הוגלו למזרח לפני הקמת הגטו בסתיו 1941. לכרטסת חשיבות היסטורית ומחקרית עצומה: גטו טרזין היה מקום הסגר ליהודים בתקופת השואה, שלא נחרב ולכן נשתמרו בו כל הנתונים האישיים של הקורבנות.. בטבלה להלן כמה נתונים מרוכזים על הטרנספורטים אל הגטו. ככלל היו טרנספורטים בגדלים שונים מאד - החל מאלו שכללו יהודי בודד אחד ועד למשלוח הגדול מכולם, שכלל 2,528 נפשות.
"בית טרזין" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד
הסיפור המרגש על הכנת הכרטסת
בבית טרזין עסקו בנושא התיעוד עוד בתקופת המשטר הקומוניסטי, הסיפור המרגש על פעילותם נלקח מאתר הבית של בית טרזין בהשמטות קלות:
הכרטסת המקורית נמצאת בצ'כיה. היא הועתקה בראשית שנות השבעים, בעת שבצ'כוסלובקיה של אז שרר משטר קומוניסטי אנטי-ציוני קשוח. כיוון שצ'כוסלובקיה (ככל מדינות הגוש הקומוניסטי) ניתקה אז את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, לא הורשו ישראלים לבקר בארץ זו וההעתקה הייתה מבצע חשאי נועז שהשתתפו בו כמה מחברי העמותה.
עוד בערוץ התיירות:
- עולים לרגל בי-ם: בעקבות אבותינו לבית המקדש
ההעתקים המצולמים של הכרטיסים נעשו מלכתחילה על גבי ניר מאיכות ירודה ובמשך הזמן גם דהו. כתוצאה מכך חלק מהנתונים שבכרטיסים בלתי-קריאים. היו גם כרטיסים שהיה קשה לפענח אותם ממילא. לכן ועד העמותה החליט אחרי דיונים ממצים, שיש הכרח להעלות את תוכן הכרטסת על מחשב.
היה זה בתחילת 1991 - כאשר טכנולוגית המחשבים עוד לא הייתה ברמתה היום. לא מצאנו בשוק תוכנה מן המוכן שיכלה לענות לכל דרישותינו. לבסוף התנדבה חברה שלנו, מומחית בנושא, וכתבה את התוכנה עבורנו "לפי מידה". הוחלט לגייס לעבודת המחשוב את חברי העמותה. עשרות חברים נסעו במשך חודשים ארוכים לבית טרזין והקדישו שעות רבות לפענוח והעתקת תוכן הכרטיסים אל הטפסים. תוך כדי ההעתקה היה לעתים קרובות צורך, לאמת נתונים שבספק על ידי הצלבתם עם מקורות נוספים כגון כרטיסים של בני אותה משפחה, רשימות טרנספורטים אל הגטו וממנו, רשימות של קהילות שונות וכו'.
בתוככי המבצר הקטן, בית הסוהר הסמוך לגטו טרזין
הטרנספורטים להשמדה שיצאו מטרזין, כמו גם ההגעה לגטו, נרשמו ותועדו לפרטי פרטים. 65 משלוחים יצאו, בתחילת 1942 לגטאות ומחנות במזרח, ולאחר מכן לטרבלינקה ולאושוויץ, המשלוחים כללו משלוח ילדים, בו דחסו 1,196 ילדים לקרון שנשלח ב-5.10.43 לאושוויץ.
3. כגטו לראווה: מבין המגורשים לטרזין, היו גם כ-500 יהודים מדנמרק, כאלה שלא הספיקו לברוח לפני הכיבוש. שלא כמו ארצות אחרות, ממשלת דנמרק ובראשם המלך, המשיכו לראות במגורשים נתינים דניים, שלחו תרופות, ודרשו לאפשר ביקור של הצלב האדום, כדי לבדוק האם אזרחיה מקבלים יחס נאות. הנאצים החליטו לנצל את בוא המשלחת לפרוייקט הטעיה, שכן שמועות על השמדת יהודים כבר החלו להתפשט בעולם. ואכן, ביוני 1944, הגיעה משלחת של הצלב האדום.
מה שראו עיניהם במסלול הסיור שנקבע מראש, היה הצגה וטיוח שהוכן במשך כמה חודשים, יהודי דניה הועברו ל"מגורי משפחות", רחובות נקיים בעלי שמות פסטוראליים, בתי קפה, גן ילדים חדש, גינות מלבלבות, בתי קפה בו הושבו הזקנים והאזינו למוסיקה, בנק, חנויות, וילדים לבושים יפה משחקים בפינות השעשועים.
וכדי שה"עיר היהודית" לא תהיה צפופה מדי ובכדי שהמצב האמיתי לא יתגלה, בוצעו קודם לביקור, שלושה משלוחים לאושוויץ: 7503 חולים, קשישים ויתומים נשלחו למותם. המקום הוצג כ"יישוב יהודי לדוגמה", בעל מנהל עצמאי, ואכן, ההצגה הצליחה, המבקרים כתבו בדיווחיהם שזו עיר לכל דבר, ופרט לסיגריות ומשקאות, לא חסר בה דבר.
קטע מקיר הזכרון לנספים מבוהמיה ומוראביה בביה"כ בפראג
שמות הערים, העיירות והנספים לפי סדר א"ב על קיר ההנצחה
"אמא ספרי לי, הלא היית שם"
הנאצים עוד המשיכו במצגת הצינית שלהם וניצלו כחודשיים לאחר מכן את תפאורת הביקור לצילום סרט תעמולה. חשוב לציין שמנהיגי צ'כיה קיוו שתכנית זו, תמנע את השמדת יהודי צ'כיה ושיתאפשר להם להישאר במקום עד לשחרור, תקוותם זו נתבדתה, שכן מיד לאחר הביקור, המשלוחים להשמדה המשיכו, עד סוף המלחמה.
הקטע המובא כאן מתאר את ההכנות לקראת בואה של משלחת הצלב האדום ותהליך "יפוי הגטו" ע"י מפקד המחנה, קארל ראם. הקטע נלקח מהספר "אמא ספרי לי, הלא היית שם", שנכתב על ידי אווה ארבן, שחיתה בגטו.
"הגרמנים הוליכו שולל, לא רק אותנו, אלא את כל העולם כולו. יום אחד נפוצה השמועה שבגטו יבקר נציג ארגון הצלב האדום-הרוזן ברנדוט משוודיה. כדי לאחז את עיני האורחים, שונו פני המקום לבלי הכר......הגרמנים טייחו מחדש את חזיתות הבתים בכביש הראשי, טאטאו היטב את הרחובות, פתחו כביכול חנויות ומלאו אותן במצרכי "מותרות" ופריטים אחרים כגון: חרדל, תבלינים, חוטי תפירה, מסרגות..וכל מה שיכול היה לצור רושם שהחיים במקום הם נורמאליים ברמה המניחה את הדעת.
בפינות הרחוב פוזרו ילדים, לבושים בבגדיהם הטובים שהביאו מהבית, ובידם פרוסת לחם מרוחה בסרדינים. ציוו על הילדים לעמוד ולחכות עד אשר האורח יעבור בלווית מנהל הגטו שמו היה רם (קארל רהם המפקד הנאצי, מפברואר 1944 עד מאי 1945), ואז אחד הילדים היה צריך לגשת ולומר: "דוד רם, שוב לחם עם סרדינים?!", זו היתה הצגה כדי ליצור רושם שיש שפע סרדינים וכבר נמאס לנו.....".
הילדים של גטו טרזין
את הגטו ניהלו אנשי ה-ס.ס, בעזרת שוטרים צ'כיים, אך החיים בגטו נוהלו ע"י "מועצת הזקנים", עליהם הוטלו משימות כמו רישום מדויק של הבאים, חלוקת המזון, ארגון העבודה, נושאי בריאות ותברואה, מציאת דיור ועבודה למגורשים החדשים שהגיעו, וכן גם להרכיב ולרשום את רשימות המגורשים. המשימה החשובה ביותר היתה ארגון החינוך, כולל לימודים סדירים בכיתות לימוד מחתרתיות, שכן נאסר על לימוד .
בגטו טרזין היו חיים בצל המוות, היו קבוצות כדורגל, והיו משחקי ליגה, ובקבוצות שיחקו אנשים לפי ענפי העבודה שלהם: קצבים, טבחים, עובדי מחסן הביגוד, חשמלאים, לשכת נוער, הגננים, עובדי המרפאה ועוד.
בגטו טרזין היו חיים בצל המוות, והיו שחקנים שהעלו מחזות וקברט, ונגנים שהעלו קונצרטים, וכל זמן שעלה מחזה, או תוכנן משחק ליגה, או תוכנן קונצרט, ידעו המשתתפים שיש להם עוד ארכת זמן משילוחם ברכבות מזרחה. בגטו טרזין היו חיים בצל המוות, ונכתבו סיפורים, ושירים, וצוירו ציורים.
בספרה "להיות שחקנית" מתארת נאוה שאן (1919-2001):
"בשעות הערב, בתוך הקסרקטינים הנתונים בעוצר, הרגישו רבים בדחף ליצור ולתעד, לכתוב שיר או יומן, לצייר, להקריא, לנגן ולשיר..."
נאוה שאן הייתה פעילה בגטו בתחום התיאטרון, ושימשה כמורה לדרמה לילדים. בארץ, לכאן עלתה לאחר המלחמה, פעלה רבות בתחום התיאטרון והייתה ממקימי תיאטרון חיפה.
אלבום תמונות שצייר אביו של בדריך פריטה, שהיה בן 4 בזמן השחרור
לרבים זה היה המפגש הראשון עם יהדותם
אוכלוסיית הגטו באה רובה ככולה מארצות מערב ומרכז אירופה (צ'כיה, וכן גרמניה, אוסטריה, הולנד, דנמרק והונגריה), יהודים משכילים, וביניהם אמנים, סופרים, רופאים ואנשי חינוך, חלקם מתבוללים, מעט יהודים חרדים ומעט ציונים. הייתה גם אוכלוסיית מומרים או יהודים למחצה, שנחשבו ליהודים על פי חוקי הגזע. חשוב לציין שיהודי מרכז אירופה היו בעלי תרבות גרמנית או צ'כית, וחלקם התרחקו מהמסורת היהודית.
בני הנוער, בני תנועות הנוער השונות, בעזרת אנשי החינוך, צוות טיפולי, גננות, מורים, פסיכולוגים ורופאים, פיתחו פעילות חינוכית ותרבותית, בה השתתפו כל ילדי הגטו, ושלרבים מהם זה היה המפגש הראשון עם יהדותם.
הילדים אורגנו בבתי ילדים, על כל בית נוער הופקד מדריך או מדריכה, שכן בשונה מגטאות אחרים, המגורים לא היו במשפחות, היו מגורים בנפרד ובאולמות עמוסים לעייפה וצפופים, לנשים, לגברים, ומגורי קשישים, כך שעל המדריך או המדריכה הוטלו גם משימות הוריות, והם דאגו להעסיק את הילדים מבוקר עד לילה בפעילות מגוונת, בבקרים עבדו רבים מהם בגן הירק, ואחר הצהריים בפעילות חינוכית ותרבותית.
כשמעמיקים בנושא הילדים בטרזין, אי אפשר שלא לתהות ולהתפעל מחינוך הילדים לערכים, כשהם מצויים סגורים מאחורי גדרות תיל, כשלא פעם הם נותרו ללא קרובי משפחה, כשהרכבות יוצאות מזרחה ונושאות עמן את הוריהם, מכריהם וחבריהם. מציורי הילדים אפשר ללמוד על התכנים המגוונים בהם עסקו, ציורי הפרפרים המביעים את הגעגוע, ציורי זיכרונות על הבית שנאלצו לעזוב, ציורים מהמחזת האופרה "ברונדיבר", וציורי החיים שלהם בין גדרות וחומות. בגטו ראו אור גם כמה עיתוני ילדים ונוער.
הילדה האנה שנספתה ב-1944 ציירה נסיכה ודרקון מתוך הצגת ילדים
אופרת הילדים "ברונדיבר"
סיפור אופרת הילדים ברונדיבר, הוא סיפור שהחל לפני הגירוש לגטו, נמשך לאורך כל שנות המלחמה, וממשיך ועולה בארץ במסגרות חינוך שונות. לפני שנה, בערב יום השואה, העלתה התזמורת הפילהרמונית, עם מקהלת מורן, ומקהלת ילדים מפראג, את האופרה בהיכל התרבות.
האופרה נכתבה בשנת 1938 במסגרת תחרות בצ'כיה, ע"י שני יוצרים יהודים, המלחין הנס קראסה והתמליל של אדולף הופמייסטר, כתבו סיפור על שני ילדים המנצחים את האיש הרע, בעל תיבת הנגינה ברונדיבר.
האופרה הועלתה בבית היתומים היהודי בפראג, זמן קצר לפני שמשתתפיה שולחו לטרזין, כולל הנס קראסה שבאוקטובר 1944 נשלח לתאי הגזים.
בטרזין הועלתה האופרה שוב, והיא הייתה לפרק משמעותי בחיי הילדים, לכל תפקיד הכינו מספר ילדים, כדי שההצגה תמשך גם כששחקנים ממנה נשלחים למותם. האופרה הועלתה 55 פעמים, וגם הוצגה בפני משלחת הצלב האדום. פעילות חינוכית רבה נעשתה סביבה, המסר של הטוב מנצח, שיחות, ציורים, והחזרות עצמן, הקלו על חיי הילדים אך לא רק הילדים, כל הגטו היה עסוק בעניין, כלי נגינה הוגנבו לגטו, בניית תפאורה, וכמובן העלאת האופרה עצמה . מבין כל משתתפי האופרה אך מעטים שרדו.
כשעלתה האופרה לפני שנה בהיכל התרבות, אותרו עשרות מניצולי הגטו, בניהם שתי נשים ששיחקו בתפקידים ראשיים כילדות בגטו. הן הועלו לבמה ושרו עם מקהלת הילדים את שיר הניצחון.
מובס הוא ברונדיבר
והוא בורח כבר
נגנו בתוף הפח
כי הרשע נוצח.
"במעון". תיאור מגורי הילדים, כפי שצייר הילד אלפרד שנספה ב-1943
שחרור הגטו
לקראת סוף המלחמה באפריל ומאי 1945, עוד הגיעו לטרזין עשרות אלפי יהודים ששרדו את המחנות וצעדות המוות, המפקד הנאצי רהם ואנשיו עזבו את טרזין ב-5 למאי, לאחר שצוות פעולה צ'כי של רופאים ואחיות הגיעו לעזרה. ביום ה-8 למאי 1945 בשעות הערב, הגיעו חיילי הצבא האדום ושחררו את הגטו.
לאחר השחרור, נשאר הצבא הרוסי בטרזין, המקום שימש עד עזיבת הסובייטים כמחנה צבאי, וכיום חיים בו כמה מאות תושבים, ברובם כאלה שעבדו במקום, זקנים הנתמכים ע"י השירותים הסוציאליים של פראג.
ביקור בטרזין
טרזין נמצאת כשעה נסיעה מפראג. בשנת 2011, ביקרו בטרזין כ- 220 אלף אנשים, מהם שלושים אחוזים צ'כים, והיתר תיירים.
במקום ארבעה מתחמי ביקור:
1. המבצר הקטן, ששימש בין השנים 1940-1945, כבית כלא של הגסטאפו, לאסירים פוליטיים, לשבויי מלחמה של בעלות הברית, וכמובן גם יהודים מהגטו שהוצאו להורג. הוצאות להורג היו גם בגטו עצמו, כפעולת הרתעה, כבר בינואר ופברואר 1942, הוצאו להורג 16 צעירים שנתפסו בביצוע מעשים אסורים.
ביקור בבית הכלא, שבכניסה הכתובת Arbeit Macht Frei, העבודה משחררת, הוא ביקור מצמרר: הצריפים, כיורי הרחצה שאינם מחוברים למערכת המים (ונועדה לצורך הצגה לביקור משלחת הצלב האדום, שלבסוף לא נכנסה לשם), המנהרות, חדרי המלאכה, עמוד התליה, וחדרי המתים.
2. בית הקברות הלאומי, ביציאה מהמבצר הקטן, בו מצאו מנוחתם כ-10 אלף מהנספים, חלקם זכו למצבות עם שמם, חלקם למצבות ללא שם, וחלקם בקברי אחים. בבית הקברות מוצב מגן דוד גדול על גל אבנים. זה המקום שלא אחת עומדים בו מבקרים יהודים וקוראים "קדיש".
אתר קבורה של חלק מהנספים, עם מגן דוד ליד מגרש החנייה בטרזין
3. המתחם בו היה הגטו, כיום זו עיירה קטנה ושלווה, ובה מוזיאון שהוא לב הביקור, המוזיאון הוקם במבנה בית הספר, ויש בו אולם שהוסב לאולם קולנוע ומוצגים בו סרטים, כולל סרט תעמולה נאצי, על פי בחירת המבקרים. ברחוב צדדי, נמצא בית כנסת מחתרתי שהתגלה במחסן של תושב העיירה, במחסן החשוך, פסוקי תפילות ותחינות. במתחם הגטו, תערוכה נוספת בבניין מגדנבורג בו הייתה מנהלת הגטו, התערוכה על חיי היומיום, בה מוצגים חפצים, תמונות ויצירות של האמנים שנכלאו בגטו.
4. הקרמטוריום נבנה בסוף ספטמבר 1942, עם יכולת לשרוף 200 גופות ביום. הגופות היו של אנשים שמתו או הוצאו להורג במבצר הקטן ( רק בשנת 1942, נפטרו בטרזין 15,891).
על פי הוראת הנאצים, הובאו לגטו כרכרות קבורה מהקהילות שחוסלו, והן שימשו להעברת המתים אל המשרפות. עד כמה שהדבר ישמע אירוני, חלק מהכרכרות עוד היו מעוטרות בקישוטים מוזהבים. אותן כרכרות יועדו גם להעברת משאות שונים, החל בצרורות המובאים וכלה במזונות, חמרי בנייה וכל מה שדרש שינוע מאתר לאתר. וכך נעו להן הכרכרות, מרעישות בגלגליהן על אבני הכבישים.
המלצות
מכל אתרי הזיכרון וההשמדה, כולל ביקור במחנה ההשמדה אושוויץ, הביקור בגטו טרזין היה, ועדיין, האתר החשוב ביותר בעיני, ועד היום איני מבינה מדוע הוא הוצא מרוב תוכניות הטיולים המאורגנים, ומדוע מארגני משלחות הנוער לא מעדיפים אותו על אשוויץ.
את הביקור אפשר לתכנן על פי הזמן שכל אחד מעוניין להקדיש למקום, כשהגעתי למקום בגפי, הקדשתי לו יום שלם, עם קבוצות הקדשתי בין שעתיים וחצי לשלוש וחצי. המקום הראשון שויתרתי עליו היה הקרמטוריום, גם בגלל המרחק, אך בעיקר משום שטרזין לא היה מחנה השמדה, ורבים, לצערי, אינם יודעים להבחין בכך. חיי הגטו הם לב העניין.
מפראג יוצאים מדי יום סיורים מודרכים, בכל בית מלון ישמחו לתת לכם פרטים.
ולסיום כמה מילים על "בית טרזין" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד.
במגילת היסוד נאמר בין היתר:
"ברצוננו לאסוף בבית זה את כל החומר התיעודי על החיים בגטו טרזין אשר בהישג ידינו, כולל רשימות שמות כל 140 אלף יהודי צ'כוסלובקיה, גרמניה, אוסטריה, דנמרק והולנד, אשר עברו את הגטו במשך ארבע שנות קיומו, מחורף 1941 ועד אביב 1945, בתקווה כי הבאים להתייחד עם זכרם יחושו כאן משהו מהלך-הרוח של הגטו, שיבינו מה פירושו של דבר לקיים בצל המוות משהו דמוי חיי תרבות, לשמור על יסודות הצדק ויושר הלב, על יחסי חברות ועזרה לזולת. משאלתנו שיבואו חוקרים, אשר יצליחו להעביר לבאים אחרינו דמות נאמנה של גטו טרזין על כל המיוחד אשר היה בו בית טרזין הוא תעודה על זוועות השואה וגם נס ודגל לרוח האנושית שפיעמה בלב יושביו ילדים ומבוגרים".
בבית טרזין יש מוזיאון, אולמות תצוגה לתערוכות אמנות, ספריה, מרכז חינוכי וארכיון הכולל אלפי פריטים מקוריים מחיי הגטו. בארכיון גם מסד נתונים המכיל 160 אלף רשומות של יהודים מצ'כיה, סלובקיה, אוסטריה, גרמניה, הולנד, דנמרק ומדינות ממרכז אירופה נוספות, אשר היו אסורים בגטו. במקום מבקרים בשנה כ-12 אלף תלמידי בתי ספר לסיור לימודי.
"הפרפר". פסל בבית טרזין שבו ילד לידי שער אל תא הגזים
לפנייה לכתב/ת 
