ה"לידו": שמים את ארץ ישראל על המפה

מי יודע כמה אנשים חולפים בצומת קליה, על חופו הצפוני של ים המלח, ואינם מכירים פינת חמד שראתה ימים טובים יותר וגם ימים גרועים יותר, הקרויה מסעדת ה"לידו" - לשעבר, לשעבר.

עוד טיולים באזור בערוץ התיירות:

• המעיין אשר פועם בהר: טיול בנווה מדבר עין גדי

• מים בלב מדבר: הבריכות התחתונות של עין בוקק

• מערת חריטון: צלילה למחילות של נזיר מתבודד

  
  

פינה מבודדת זו, זנוחה ומטונפת, משכה אליה לפני עשרות שנים, בימי הכיבוש הירדני, את אלה שיודעים ליהנות מהחיים, לתפוס שלווה בלילה חמים על חוף ים שמימיו הכבדים משתקלקים (כן, אין מילה כזאת וצריך להמציא אותה. איך ניתן להגדיר את ה"שליק שלאק" של הגלונים - כלומר גלים קטנטנים, קלקלים - המתרפקים על החוף החצצי בקצב חדגוני ומרדים?).

פגז טנק פתח "חלון" לנוף הצחיח

"לידו", שֵם בניחוח פריזאי של מסעדה, ובה מלצרים חבושי תרבושים אדומים, חולצות לבנות, אבנטים צהובים ושרוואלים שחורים, מגישים מן הקפה המותר ומן היין האסור, לקול צלילי מוסיקה של תזמורת מיתרים. האמת, לא הייתי שם מעולם בימים ההם, ורק הדמיון המשתובב העלה תיאור אפשרי ולא אפשרי באותה מידה.

מאחר שלא הייתי שם איני יודע אם ואיך קושטו קירות המסעדה שפעלה בימי שלוט הירדנים. מפעל האשלג שהקמנו שם לפני יותר מ-80 שנה חובל וניטש לאחר הנסיגה בתש"ח. כאשר חזרנו לשם ב-67 נעזבה המסעדה. פגז טנק פתח "חלון" לנוף הצחיח, וחיילינו האמיצים לא הקפידו לשמור על היש.

ארץ ישראל עפ"י הצלבנים. הלידו (צילום: דודו דיין, טבע הדברים)

אנשים טובים בקצה הדרך

מי יודע כמה אנשים פוקדים את הלשעברית הזאת, מתרשמים מציורי הקיר הצבעוניים המעטרים את הכותל הקשתי, וממשיכים הלאה מבלי לתת את הדעת על פרחחי הצבע משחיתי הקירות שהם בו בזמן גם עיוורי יופי.

הזדרזו, הקיץ עומד להלום והחום נטול המזגנים ימס אתכם. הזדרזו (ואל תראו בזירוז הזה המלצה או בקשה או הצעה שיועץ משפטי אוסר להציעה), כי לא תמו הוונדליסטים, ציירי גרפיטי שישחיתו במחי שפריץ את היופי הראוי להערכה. יש לא מעטים שיצקצקו בלשונם, ינודו בראשם, יפטירו מילת גינוי כלפי המשחיתים וישאלו את עצמם מתי תיעצר ההידרדרות.

איפה היה בן-גוריון בכ"ט בנובמבר?

כאן אני משתלט על מבול הפרטים הנדחקים ומתפרצים ומבקשים שיסופרו, ומסביר לכם ש"פינה" איננה אולם, ולא כאן המקום לספר תולדותיו של מקום. רק המעט ההכרחי יסופר:

בחופו הצפוני של ים המלח הצליח יזם רב מעוף, משה נובומייסקי שמו, להשיג בקושי רב ובלא מעט טריקים זיכיון להוציא חיים מים המוות.

כך הוקם לפני למעלה מ-80 שנה מפעל האשלג, וקם קיבוץ בית הערבה. לימים נבנה גם מלון קליה, שבו בילה בן-גוריון את ליל ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 בתש"ח. אחר כך ישבו שם הירדנים, שכשכו רגליהם במים, והשאר כבר סופר לעיל. אני נהניתי.

הכתבה פורסמה בגיליון מאי 2011 של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד