התשובה לתורת המלך: גוי ויהודי שווים בטבעם
מחברי "תורת המלך" לא יועמדו לדין, אך בציבור הדתי ממשיכים להילחם ברעיונות הקיצוניים של הספר. חוברת שתפורסם בקרוב מציעה תפיסה דתית הפוכה: "אין להשפיל אדם בגלל הדם הזורם בעורקיו, ההבדל בין ישראל לעמים לא תורשתי"
תיק החקירה נגד רבני "תורת המלך" נסגר, אבל הבלבול והמבוכה בקרב הנוער הדתי עדיין גדולים. כעת, עם הסרת העננה הפלילית מעל המחברים וכותבי ההסכמות, מבקשים רבנים ואנשי חינוך לתת מענה לשאלות הקשות של הדור הצעיר בדבר היחס הראוי לנוכרים, ונוכח הקביעה כי ישראל הוא "העם הנבחר".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- אשר בחר בנו: המלהק של "רשת" אוהב את השם
- לא רק לרפורמים: "רמקול שבת" בבתי הכנסת
- דיסק חדש למתיסיהו: בלי כיפה ובלי ציצית
בימים הקרובים תצא לאור התשובה לספר "תורת המלך" השנוי במחלוקת – חוברת עיון והדרכה המציגה עמדה מוסרית-יהודית שונה בתכלית מזו שהציעו רבני הישיבה ביצהר. את החוברת - רביעית בסדרת "עצ"ה לדרך", המוצאת לאור על-ידי "נאמני תורה ועבודה" ו"הקיבוץ הדתי" - כתב הרב ד"ר דוד בן-זזון.
תחת הכותרת "אתה בחרתנו", כותב בן-זזון על "ההלכה וההכלה ביחס לגוי" ומשרטט את דרך המלך שלו לשילוב בין ערכי התורה והמוסר בנושא זה. שם החוברת נלקח מתוך קטע תפילה הנאמרת בחגי ישראל, שבה הצהרה כי האל בחר, רומם, אהב וקידש את ישראל מכל העמים. בחיבורו דן הרב במשמעות בחירה זו, תוך שהוא מצטט ומנתח מספרות חז"ל ומחשבת ישראל.
לגנות את תורת המלך
בהתייחסות ספציפית ל"תורת המלך", כתב הרב בן-זזון: "מן הראוי לגנות את הספר הזה, הן בשל התפיסה ההלכתית והמחשבתית המסוכנת המצויה בו, והן בשל החשש שלפרסום ספר זה ושכמותו עלולות להיות
השלכות כלפי יהודי התפוצות ... חסרה בספר מידת הזהירות, והוא נוטה להכליל ולהקל בחייהם של הגויים".
הרב מצטט מדברים שכתבו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור ב"תורת המלך", וטוען: "השילוב של גישה המתירה את דמם של ילדים ותינוקות ש'מוּחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם', לצד המחשבה כי כל אחד רשאי, צריך וחייב להיות השופט והמוציא להורג על דעת עצמו - אינה מתאימה לדת משה ולעם ישראל לדורותיו".
על הקביעה ב"תורת המלך" כי "אין משמעות לחיי הגויים", כתב: "ההשוואה בין חיי הגויים לחייהם של בעלי חיים נראית כסותרת את דבר ה' הנצחי הקובע כי 'בצלם אלוהים עשה את האדם' (בראשית ט, ו) ולכן אסור לשפוך את דמו... לא יעלה על הדעת לומר שתורת משה, תורת האמת, סוברת שמותר לשפוך את דמם של הגויים סתם... לאדם יש תפקיד חיובי בעולם - להרבות חיים".
ההבדל בין ישראל לעמים לא תורשתי
בפרק העיוני-מחשבתי, שהוא עיקר החוברת, נכתב: "היחס לנוכרים במקורות היהדות הוא מגוון ורב-פנים, ולא נכון יהיה להתייחס לשום צד כמבטא את 'עמדת היהדות' באופן מוחלט... ניתן למצוא במקורות היהודיים גישות היוצרות חיץ ברור בין ישראל לנוכרי, המכוונות את האדם מישראל להתרחק כמה שיותר מן הגויים ולהסתכל עליהם בעין עוינת, כשם שניתן למצוא גם גישות המביעות יחס אוהד כלפי הגויים".
בן-זזון מציע ליישב בין שתי השיטות. "היחס כלפי הגוי תלוי בהתנהגותו", הוא מסביר "לא בהכרח קיימת סתירה בין המקורות השונים, ואולי הם מבטאים הבדלים בהתנהגותם של הגויים". לטענת הרב, ניתן למצוא לגישתו חיזוק בדברי של פוסקי הלכה רבים, ולפיכך "גם אם אולי ניתן למצוא אי-אילו ציטוטים במקורות חז"ל שלכאורה תומכים בעמדה גזענית או מפלה, עלינו להסבירם כדת וכראוי".
בהמשך, מאמץ המחבר את שיטת הרמב"ם, שלפיה אין בהכרח עליונות ליהודים על הגויים. לפי דעה זו, התורה לא ניתנה לעם ישראל בגלל מעמד רם שהם נהנים ממנו, אלא היא עצמה יתרונם היחיד. "ההבדל בין ישראל לעמים איננו תורשתי-סגולי", קובע בן-זזון.
הכותב שולל מכל וכל תפיסות יהודיות גזעניות, ומבהיר: "הגזענות הנאצית שפטה בני אדם לפי גזעם ומוצאם... אנו מצווים לזכור את שעבר עלינו בדורות האחרונים, ולהסיק מכך התנהגות הולמת כלפי עמים אחרים. אסור לנו לאמץ את תפיסת העולם, ההתנהגות והיחס הרע שסבלנו אנחנו באירופה ובגלויות אחרות... אסור לנו להשפיל בני אדם בגלל מוצאם, הדם הזורם בעורקיהם, צורת אפם וכדומה".
דרך ארץ וגמילות חסדים ל"גר תושב"
ממסקנות הדיון התיאורטי גוזר הרב ד"ר בן-זזון לתקופתנו, שבה יש ליהודים מדינה ריבונית, וקבוע כי על-פי ההלכה, במקרה שגוי מקבל עליו את שבע מצוות בני נח - הוא מוגדר כ"גר תושב", ואז יש מצווה להחיותו, להתנהג איתו בדרך ארץ וגמילות חסדים ולהושיבו בינינו בארץ ישראל. "אם הוא לא מקבל עליו שבע מצוות בני נח, כל עוד הוא איננו נלחם עמנו, יש לנהוג כלפיו בדרכי שלום ואסור להורגו או לגרום למותו", כתב.
בנוסף, המחבר מציע לבחון פסיקה שאינה קיימת כיום, לפיה "מבחינה מוסרית והלכתית נוכל להתייחס אל גויים שמקבלים עליהם את שלטון החוק במדינת ישראל כמו שמתייחסים ל'גר תושב'". בהקשר זה הוא הוא מזכיר הן את הדרוזים ש"מצייתים לחוקי המדינה, מתגייסים לצבא ומוכנים להקריב עצמם
למען עם ישראל" והן את העולים הלא-יהודים ממדינות חבר בעמים, שאף רואים את עצמם כחלק מהעם.
ומה לגבי השכרת דירות לנכרים ולערבים? בן-זזון דן בחוברת בציווי המקראי "לא תחֹנם" שעומד בבסיס העניין, וטוען כי מטרתו היא להגביל את יכולת הקיום בארץ דווקא לשבעת עממי כנען. ביחס ל"מכתב הרבנים" בעניין טען כי מדובר ב"מסמך פוליטי חברתי, משום שהוא נועד לשנות את המציאות או לפחות להעלות את המודעות הציבורית לנושא מסוים".
עם זאת, בתום סיקרה תלמודית והיסטורית של הנושא, הפתיע המחבר וכתב: "ייתכן שאף שמצד ההגדרה ההלכתית מותר להשכיר בתים לערבים, הרי ששיקולים לאומיים עשויים להצטרף למרחב ההלכתי ולאסור זאת, כשיתברר שאכן יש בכך צורך לאומי".
לפנייה לכתב/ת 
