חוצה רוסיה: לטייל במדינת-ענק עם שק שינה

לאחר שסיימתי בהצלחה את לימודיי לתואר שני בגאוגרפיה ארזתי מעט בגדים, חפצים חיוניים ושק"ש בתרמיל שמשמש אותי בנאמנות ב-20 השנים האחרונות, ויצאתי למסע של תשעה חודשים, שהחל בנסיעה בטרמפים מהלסינקי, לשם טסתי מתל אביב, לגבול רוסיה.

כשחששות ממלאים את לבי צעדתי מאירופה המערבית, שבה אני מרגיש בבית, לכיוון הצד הרוסי. להפתעתי הרבה המעבר היה פשוט וחלק, וכשעה לאחר שירדתי מרכבו של סמו, שהביא אותי עד הגבול, הייתי ברוסיה עם אשרה המאפשרת לי שהייה במדינה למשך כשלושה חודשים. למרות הדימוי של רוסיה כמדינה קרה, בתקופת הקיץ שבה הגעתי הטמפרטורה הייתה גבוהה ומלבד חולצה קצרה לא השתמשתי בכל הבגדים החמים שהפכו את התרמיל לכבד.

עוד טיולים בעולם בערוץ התיירות:

• קוס: לראות את חצי הכוס המלאה של יוון
• קלבריה: טיול בשפיץ של המגף האיטלקי
• עמק האוטץ באוסטריה: אתר סקי שהוא גן עדן קיצי
  

מהגבול נסעתי לעיירה ויבורג, ובה לנתי בשק"ש. לא היה לי אוהל, ועל אף שהשתמשתי בכמויות נכבדות של חומר דוחה יתושים, הפך הלילה הראשון לאחד הגרועים, אם לא הגרוע ביותר, בטיול (כנראה שהיתושים כאן לא ידעו לקרוא את הכתובת בעברית שהתכשיר יעיל נגד כל סוגי היתושים...).

על אף שלא תכננתי זאת, החלטתי להישאר כמה ימים בסנט פטרסבורג, המושכת אליה המוני תיירים בזכות תעלות המים, הארכיטקטורה והמוזאונים שבה. כבר בתחילת הדרך משכו את תשומת לבי הכנסיות והמצודות (קרמלינים) בגלל ייחודן ויופיין, ובהמשך הקפדתי לבקר בהן בכל עיר שאליה הגעתי.

מעבורת עם גזעי עץ מחט בוויבורג (צילומים: רפי סמרה, טבע הדברים)

העיר הארקטית הגדולה בעולם

סנט פטרסבורג היא עיר קוסמופוליטית גדולה והאווירה בה דומה לאווירה במדינות מערביות באירופה ובצפון אמריקה. את עניין המערביות ניתן להשליך למרבית האזורים ברוסיה להוציא את החלק המוסלמי בדרום-מערב המדינה והעיר אולן אודה, לשם הגעתי מאוחר יותר.

לאחר כמה תחנות במערב רוסיה נסעתי לעיר מורמנסק, שהיא העיר הארקטית הגדולה בעולם, עיר נמל שוקקת לחופו של ים ברנטס (האוקיינוס הארקטי) בצפון-מערב המדינה. המרחק לגבול נורבגיה ופינלנד קצר, ומי שחושק בביקור בלפלנד (החלק הארקטי של חצי האי הסקנדינבי) יכול לעשות זאת בקלות. הנוף באזור הזה שונה מכל מה שאני מכיר מישראל, וחוץ מכמה כבישים ואיי מבנים הקרקע מכוסה בעצי מחט עד לאופק.

תנועה באמצעות טרמפים ברוסיה היא דרך לגיטימית, מקובלת ומהירה להגיע ממקום למקום, לא פחות מהתחבורה הציבורית. בשונה מישראל צריך להבהיר לנהג שלא מעוניינים במונית, היות שכפי שהתברר לי מהר מאוד ברוסיה כל נהג הוא נהג מונית פוטנציאלי.

הנהגים והנהגות הרוסים ידידותיים מאוד, וללא מכשול השפה סביר להניח שהיו מתפתחות שיחות עמוקות כפי שקרה כאשר דיברו אנגלית מגומגמת. לרוב, גם אם הם לא דיברו אנגלית הם ניסו להשתמש בקודים ובמילים בין-לאומיות כדי לחמם את האווירה במכונית. ובכל מקרה הם גרמו לי להשתמש במעט המילים שידעתי ברוסית בכל צירוף אפשרי.

כיכר מוסקובסקיה בסנט פטרסבורג. פסל לנין וברקע - בית הסובייטים

לאחר עשרות שעות בטרמפים וברכבת, הגעתי למוסקבה

רכבות הן אמצעי התחבורה הבא מבחינת עדיפות. יש כמה מחלקות ברכבת. לרוב הגעתי לתחנה לאחר שבדקתי באינטרנט מתי יש רכבת ומה עלות הכרטיס, הכנה שהקלה מאוד את התקשורת מול הקופאיות.

לאחר כשבוע שבמהלכו ביליתי עשרות שעות בטרמפים וברכבת ועברתי בכמה תחנות, הגעתי למוסקבה. מספר המילים ברוסית שידעתי בשלב זה היה מועט וחסר משמעות, ולמרות זאת כבר בנסיעה הראשונה, ולאחר מכן ברבות אחרות, שותפיי לאזור הישיבה ברכבת הציעו לי את הוודקה הרוסית שאיתה ערכתי היכרות מעמיקה במהלך החודשים הבאים.

האזור שמסביב מוסקבה נקרא טבעת הזהב, ובמקרה יעדה של נהגת הרכב שאתה נסעתי היה סרגייב פוסד, הממוקמת מצפון למוסקבה. מאחר שיעדי הנסיעה שלי היו מקריים, הצטרפתי אליה. במרכזה של סרגייב פוסד עומד אחד המנזרים הגדולים והמרהיבים ביותר שראיתי במהלך הטיול. לאחר הביקור בו המשכתי באלקטריצ'קה למוסקבה.

קיים דמיון מסוים ביחסים שבין מוסקבה לסנט פטרסבורג ובין תל אביב וירושלים. תל אביב ומוסקבה הן מרכזי עסקים, ואילו ירושלים וסנט פטרסבורג הן ערים תיירותיות. אלא שברוסיה הכול הרבה יותר גדול. על אף שאני לא נוטה לחבב ערים גדולות, מצאתי את מוסקבה מרתקת, ומלבד האטרקציות הרגילות שלהן מצפים כשמגיעים לעיר, ניתן לבקר, ללא תיאום מראש וללא תשלום, את לנין במאוזולאום שבכיכר האדומה, ואת הקרמלין, בה' הידיעה, שבתחומו מוצג הפעמון הגדול בעולם.

כנסייה בסנט פטרסבורג. למרות שהיא בשיפוץ, יופייה בולט

ממשל קפיטליסטי במיטבו

בשנת 2004 ביקרתי בווייטנאם, שם הבחנתי בפער שבהתנהגות האנשים מחוץ לבירה ובתוך הבירה האנוי. נראה כי מידת החופש במדינות הקומוניסטיות מוגבלת מעט. כך גם בטשקנט ובאוזבקיסטן. במוסקבה לעומת זאת לא הרגשתי הבדל. במדינות האלה, אם ישנים באותה רשות מוניציפלית יותר משלושה לילות צריך להירשם במשטרת ההגירה. במוסקבה, על אף שנשארתי עשרה ימים לא הייתי צריך לעשות זאת ואף נרשמתי כחבר בספרייה העירונית, מהלך שבא להראות שאני מתכוון לשהות ארוכה בעיר.

לקראת החלפת הנשיא נוכחתי בהתארגנות של הפגנה נגד בחירתו של פוטין, ומולה הפגנה בעדו. הדבר המצחיק הוא שלאחר כשעתיים, המפגינים בעד, שכנראה הגיעו לכיכר תמורת תשלום, הצטרפו למפגינים נגד. ממשל קפיטליסטי במיטבו...

במוסקבה גם נחשפתי בפעם הראשונה למושג בית פתוח. אני חבר באתר האינטרנט קאוץ' סרפינג, שהוא אתר המקשר בין טיילים בעולם, ובמסגרתו אלה מזמינים את אלה לשהות בביתם לתקופה ללא תשלום, עם אירוח מלא. החלטתי לבקר את אנטון, חבר באתר שגר בקרבת תחנת המטרו ריצ'נוי ווקזל שבצפון-מערב העיר.

אנטון, שהוא אגדה מהלכת בכל הקשור לטיילות מחקרית, לא נועל את דלת ביתו, וכל אדם שחשקה נפשו בפיסת רצפה שעליה יוכל לפרוס את שק השינה שלו, בארוחת ערב חד-גונית אך משביעה, במקלחת, ובהזדמנות לכבס את בגדיו, יכול להגיע לדירתו הצנועה ללא הודעה מוקדמת.

באחד הלילות שבהם ישנתי בדירת שני החדרים של אנטון הגיע מספר האורחים במקום ל-18. נפשו הכמהה לטיולים של אנטון גרמה לו להתאסלם, מכיוון שעל פי תפיסתו דת האסלאם מקדמת אירוח. אולם יחד עם גישת האירוח התפתחה אצלו אנטון ואצל מקורביו גישה אנטי-ישראלית, למרות חוסר הידע בנוגע למכלול היחסים הקשורים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מובן שהתפתחו דיונים שכללו הסברים מצדי. בסופה של השיחה יצאתי עם תחושה שתרמתי משהו לידע וגרמתי לו לשנות, ולו במעט, את התייחסותו ליהודים בכלל ולישראלים בפרט.

שהיתי עשרה ימים בעיר הגדולה שכדי לחצות אותה יש לנסוע כשעה ברכבת התחתית, ובה ניתן למצוא מכל טוב הארץ. אנטון, שתכנן עבורי את הסיורים, נתן לי תכנית ולוח זמנים לנסיעה ברכבת לבורודינו, יישוב קטן שלאורך הכביש הראשי שלו ניצבות עשרות אנדרטאות לזכרם של כ-100 אלף חיילים שנפלו בתוך כ-15 שעות בקרב בין צבא נפוליאון לצבא הרוסי, וכן אנדרטאות לזכרם של הנופלים בקרב שנערך על אותה קרקע כ-130 שנים מאוחר יותר, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הנאצי לצבא הרוסי.

קשת ניצחון שנבנתה לזכר הניצחון על נפוליאון

מוסיקה אלקטרונית תוצרת רוסיה

ממרכז רוסיה המשכתי במשך יומיים בטרמפים דרומה, עם עצירה בסמולנסק, לחבל קווקז ההררי. באחד הערבים עמדה ניידת במקום שבו הייתי אמור לעמוד כדי לעצור את המכונית הבאה. החלטתי לסגור את היום וחיפשתי מקום עם גג. לאחר כמה דקות הגעתי לבית קיץ שבחצרו הייתה רצפת עץ מקורה. דפקתי על הדלת וביקשתי רשות, בשפת סימנים, מבעל הבית, איש ששמו גנאדי, לישון בשק השינה בחצר.

גנאדי, מהנדס ומתאבק גדל גוף, הרהר לרגע והזמין אותי אל ביתו, ובבוקר לאחר ארוחה משותפת הביא אותי לנקודה נוחה שממנה המשכתי דרומה. את מרבית הדרך עשיתי עם נהג משאית שהגיע מגרמניה, וכדי שלא יירדם נאלצתי להאזין אתו למוסיקה אלקטרונית תוצרת רוסיה בעצמה מחרישת אוזניים.

חבל קווקז הוא אזור יפהפה, אך האווירה בו מתוחה מעט בשל קרבתו לגבול גאורגיה מדרום, ובשל דרישות האוטונומיה של קבוצות אוכלוסייה החיות בו, שהמפורסמת בהן היא הקבוצה הצ'צ'נית. בזמן שהייתי בחבל קווקז הוגבלה התנועה באזור על ידי הצבא, אך כפי שהבנתי ניתן לקבל אישור ובעזרתו לעבור את המחסומים.

חבל קולמיקיה שנמצא מצפון לקווקז הוא ביתם של תושבים שמקורם במונגוליה, והוא אי בודהיסטי בתוך גבולות רוסיה. האוכלוסייה הזאת, שגרה בשכנות לתושבים רוסים, היא האוכלוסייה הבודהיסטית המערבית ביותר מבחינה גאוגרפית על פני כדור הארץ.

אני ורבי יהודה הלוי

הגעתי גם לכוזר (כיום אסטרחן), המפורסמת בעולם היהודי בשל חיבורו של רבי יהודה הלוי "הכוזרי", לוולגוגרד, שבה ניתן לראות את הפסל הגדול בעולם, בדמות אימא רוסיה, שהוצב לזכר החללים הרוסים אשר נפלו בקרב שהתרחש במקום במלחמת העולם השנייה, ולאוליאנובסק, שבה גדל מנהיג הפועלים הקומוניסטי ולדימיר איליץ' אוליאנוב, אשר שינה את שמו ללנין כדי להתחמק ממעצר.

המשכתי לקאזאן, בירת חבל טטרסטן. רבים מתושבי קאזאן הם מוסלמים, ובמרכזה ניצב מסגד מרשים. בבית הכנסת שבקאזאן פגשתי את רב הקהילה. הרב איציק הוא ישראלי צעיר שעזב את ביתו בישראל עם משפחתו, וכיום, כמו שליחי חב"ד אחרים, חי את חייו ברוסיה כדי לשרת את האוכלוסייה היהודית המקומית. המפגש עם הרב איציק היה חוליה ראשונה ברצף ביקורים בבתי כנסת ובמרכזי קהילה יהודיים בהמשך הטיול.

מקאזאן המשכתי בטרמפים לקונגור, וכשהגעתי גיליתי כי עליי להזיז את השעון שעתיים קדימה, כיוון שנסעתי מזרחה. בקונגור יש מערה שאליה נכנסים בסיור מאורגן, שהטמפרטורה בה מתחת לאפס, ועל כן מים אשר מחלחלים לתוכה קופאים ויוצרים תצורות קרח בלתי רגילות. אם מכבים את הפנסים ושומרים על שקט, הקשר היחיד עם העולם נוצר בעזרת מישוש, וזו חוויה מיוחדת. מזרחית לקונגור נמצא רכס הרי אורל, שהוא הגבול הטופוגרפי בין אסיה לאירופה. כשעוברים את ההרים מגיעים לסיביר.

פסל "אמא רוסיה" בוולגוגרד. גובה 72 מ', אורך החרב 11 מ'

רוסיה האסיינית

כמי שגדל בישראל ושמע סיפורי זוועה רבים הקשורים לסיביר, חששתי מהמעבר לרוסיה האסיינית, אך להפתעתי מצאתי ערים מטופחות, אנשים סובלנים וסבלנים יותר מאשר במערב, ורצון רב ללימוד השפה האנגלית, כנראה בגלל הריחוק. עובדת היותי תייר השולט בשפה האנגלית גרמה להם להזמין אותי למועדון לתרגול השפה האנגלית, שהיה למעשה מקום מפגש לצעירים. אל המפגש הגיע גם תייר טורקי.

בעיר טיומן, גם היא בסיביר, נכנסתי לספרייה העירונית. זו הספרייה המשוכללת ביותר שראיתי בחיי, עם עשרות מחשבים ועמדות וידאו. בתוך כמה דקות נרשמתי כחבר וקיבלתי כרטיס מגנטי שתמונתי מודפסת עליו, ובעזרתו, בין השאר, יכולתי להשתמש בתאי אחסון לחפצים ולגלוש באינטרנט, והכול בחינם.

לאחר כחודשיים וחצי מתחילת הטיול הגעתי לאומסק. בשלב זה הטמפרטורה עדיין אפשרה תנועה בטרמפים, וכך הגעתי למרכז אסיה, שם שהיתי כארבעה חודשים, עד לאמצע ינואר, אז חזרתי לסיביר הרוסית. הטמפרטורה הייתה נמוכה באופן מחריד - 45 מעלות מתחת לאפס - עד שכמעט איבדתי את אפרכסות האוזניים שלי. את כל הציוד להתמודדות עם הטמפרטורה הנמוכה אספתי בדרך.

פסלי קרח בקרסנוירסק, סיביר. הטמפ' הקרה מאפשרת פיסול ברחוב

שלט עם שם העיר באותיות עבריות מקדם את פניי

ממרכז אסיה הגעתי לטומסק שבה בנוסף לארכיטקטורת עץ יפה ראיתי, לראשונה בחיי, פסלי קרח מוצבים ברחובות, ולאירקוטסק, עיר בסביבת אגם בייקל. באגם הזה, ששטחו גדול משטח מדינת ישראל, עומקו למעלה מ-1,600 מ' וכמות המים שבו גדולה מזו שבכל חמשת האגמים הגדולים של צפון ארצות הברית, קיימות צורות חיים אנדמיות, כמו כלבי ים שחיים במים מתוקים.

בחודש פברואר, כאשר הגעתי לאגם שבו נמצאים 80 אחוז מהמים המתוקים הראויים לשתייה ברוסיה, הוא היה מכוסה בשכבת קרח עבה ורכבים חצו אותו בנסיעה. שני שלישים מהחוף של אקוסיסטמה רגישה זו מהווים שמורת טבע, דבר שאינו מובן מאליו במציאות הרוסית, והם מנסים להילחם בזיהום אשר מגיע עם מי הנהרות הנמצאים במקומות מרוחקים, חלקם אף במונגוליה.

ועוד פסל רחוב, כי זה פשוט כל כך יפה

האגם מהווה גם מקור פרנסה לדייגים המוכרים את מרכולתם על החופים סביבו. בתקופה הקרה הם קודחים חורים בקרח וממשיכים לדוג מתוך אוהלים ללא "רצפה".

באולן אודה, שנמצאת בצדו השני של האגם, חיים אנשים ששורשיהם מונגוליים, וקיימת תנועה ערה אל הגבול המונגולי הנמצא במרחק שעות נסיעה מהעיר. לאחר ביקור קצר במונגוליה חזרתי למזרח סיביר. אל הגבול הגעתי בלילה, והמעבר היה סגור. בבוקר המחרת עצרתי למנוחה בצ'יטה, שהיא העיר המזרחית ביותר בסיביר, וממנה המשכתי לבירובידג'ן.

כעשר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נעשה ניסיון ליצור אוטונומיה יהודית בבירובידג'ן, שנמצאת במזרח הרחוק של רוסיה. הניסיון נכשל, אך את פני הבאים לתחנת הרכבת עדיין מקדם שלט עם שם העיר באותיות עבריות, ושלט דומה נמצא בכניסה לעיר. תוך כדי סיור בעיר נתקלתי גם בפסל של אדם בעל חזות חרדית, ובשלטים הקשורים באתרים שונים הכתובים בין השאר ביידיש. כיום חיים בבירובידג'ן כ-2,000 יהודים, והיא עוד אחד מ-200 המרכזים היהודיים ברוסיה.

אגם מאחורי הסכר בקרסנוירסק

אחרי 9 חודשים תם המסע

המשכתי לוולדיווסטוק. כאדם שחי בתל אביב קיימת בי אהבה גדולה לים, ולאחר חודשים ארוכים שבהם לא זכיתי להיות בקרבת החוף התרגשתי כשהגעתי לאוקיינוס השקט שבתחילת אפריל היה עדיין מכוסה בחלקו בקרח. ממרכז העיר ניתן ללכת לנקודות תצפית גבוהות שמהן אפשר לראות את קו החוף והנמל המפותח אשר פועל בה. אפשר גם לשוט במעבורת לאי רוסקי, שעליו נמצאת מצודה רוסית.

תשעה חודשים ארך המסע שהחל במערב רוסיה והסתיים במזרחה, חודשים שבמהלכם מרבית התקשורת מכיווני התבצעה בעזרת האינטרנט אשר שינה גם את עולם הטיילות, שכן אינפורמציה זמינה, שאלות און-ליין וקשר עם מארחים פוטנציאליים ביעדים עתידיים חשובים כמעט כמו לחם ומים במסעות ארוכים.

רוסיה התגלתה כמדינה מתקדמת עם פוטנציאל אנושי גבוה, אם כי הייתי שמח אם היו עוד ערוצי טלוויזיה באנגלית מלבד רוסיה היום. במהלך כל התקופה לא הייתי מעורב בבעיות הקשורות בעובדת היותי יהודי מישראל, ותחושה דומה קיבלתי גם משיחות עם רבנים שמסתובבים ברחובות רוסיה בלבוש חרדי. הטיסה חזרה למוסקבה ארכה תשע שעות, וממנה טסתי ארבע שעות נוספות כדי להגיע לנתב"ג, והביתה.

הכתבה פורסמה בגיליון יוני 2012 של הירחון "טבע הדברים "

מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד